"אם זאת הייתה הבת שלי הייתי שורף את המדינה", אמרתם לנו – אז זהו, שאלה באמת הבנות שלכם שם בסרטון, מדממות ופצועות
זאת הבת שלך שם בעזה.
הפנים שלה מלאות בדם. הראש שלה מוצמד בכוח לקיר הבטון. שני המחבלים שעומדים מאחוריה מהדקים בחוזקה את הקשרים בידיים וברגליים שלה. הם צועקים ״כלבות, אנחנו נדרוך עליכן״. ראיתי את הקטע הזה אולי אלף פעם בימים האחרונים. בכל דיון, בכל ועדה בכנסת, ביקשנו לפתוח בו. 3 דקות מצמררות ששרי קבינט סירבו לצפות בהן, כי ״אחרי זה לא נוכל לישון בלילה״. ואלה רק 3 דקות. נעמה ולירי, אגם, קרינה ודניאלה, חוות את הסיוט הזה כבר 300 אלף דקות.
״אם זאת הייתה הבת שלי הייתי שורף את המדינה״, אמרתם לנו. אתם חברי כנסת ושרים, אתם מקבלי ההחלטות, גם אתם מודים שהייתם פועלים בדיוק כמונו, אולי אפילו יותר.
אז זהו, שאלה באמת הבנות שלכם. מיליוני ישראלים שצפו בסרטון הנורא הזה הרגישו שאלה הבנות שלהם. הם מבינים שאם נעמה ולירי, אגם, קרינה ודניאלה עדיין בידיים של המחבלים שלכדו אותן, אז כל איש ואישה בישראל לא בטוחים. כי אם יש כבר 125 חטופים בעזה, מה זה עוד חטוף או חטופה? ודווקא אתם צריכים להרגיש ככה יותר מכולם – אתם שהעמדתם את עצמכם לבחירה לכנסת, שלקחתם עליכם את התפקיד הקדוש הזה, של מי שינהיגו אותנו ויקבלו החלטות בשמנו – קיבלתם לידיים שלכם את האחריות על הגורל של 10 מיליון ישראלים.
אלה הבנות שלכם שם בסרטון הזה, מדממות ופצועות. אלה הבנות שלכם שלא עוצמות עין כבר 235 לילות, כי כל לילה עלול להיות האחרון.
אין לכם זכות לעצום עין, וגם לא להסיט מבט. תוציאו את הבנות והבנים, האחיות והאחים, האבות והסבים שלכם מהידיים של הרוצחים והאנסים שחטפו אותם.
זאת הבת שלכם. וזה בידיים שלכם.
