"הסתכלנו החוצה, לשכונה הרחבה יותר, והקמנו קבוצה שנקראת 'שכנות טובה', חשבנו על שותפות", מספרת בתיה רודד, תושבת ערד, על המיזם שהיא וחברותיה מפעילות בכפרים הבדואים הלא-מוכרים באזור ערד, במטרה להיאבק לטובת שיפור תנאי החיים בכפרים אלה.
היא ממהרת להבהיר כי הרעיון המקורי הוא של יעל אגמון מירוחם, שלקחה חלק במאבק להכרה בכפר רח'מה, וכן של עזרי קידר ממצפה רמון, שעובד עם תושבי ואדי אריחא. "האנשים האלה עשו גדולות ונצורות. אנחנו חשבנו גם על עשייה, אבל בעיקר על קשרים אישיים".
פעילות בחוג לרכיבה על אופניים. "בממשלה הקודמת דברים זזו. עכשיו תקעו את כל התקציבים" (צילום באדיבות 'שכנות טובה')
"אנחנו לא ארגון, אנו קבוצת נשים", מקפידה רודד לתקן. "התחלנו לפעול בערד ב-2011, המצב בעיר היה נורא. חשבנו לפתוח לערד דרך חדשה. הקמנו את 'הקשת בערד' ופעלנו 7 שנים. המצב השתפר בעיר והרגשנו שמיצינו". מאז, לדברי רודד, המצב בעיר שוב הורע, אבל היא וחברותיה כבר עסוקות בדברים אחרים.
הן התחילו מהכפר הקרוב אליהן, תל ערד. יחד עם פעילים נוספים ותושבי המקום הוקמו חוג רכיבה על אופניים וחוג כדורסל לילדים, אורגנו שיחות על תזונה נכונה, קורס החייאה של מד"א וגם קורס עברית.
"יצרנו קשר עם כל היישובים, גם עם אלפורעה", מספרת רודד. "ההצלחה משכה אותנו לתל ערד. הקמנו קבוצת נשים משותפת יהודית-בדואית שקיימת כבר חמש שנים. אנחנו נפגשות אחת לחודש–חודש וחצי, צוות של שלוש נשים מערד ושלוש נשים מתל ערד. אנחנו בעיקר משקיעות בהבנת המרחב, בסיורים בכפרים. כשאדם בקיא במרחב שלו, כאשר יש קשרים עם אנשים, עם מורים, מנהל בית ספר, נוצרת לו רשת של קשרים והוא צובר ידע".
מפגש נשים יהודיות-בדואיות. "כשאדם בקיא במרחב שלו נוצרת לו רשת של קשרים והוא צובר ידע" (צילום באדיבות 'שכנות טובה')
המצב בכפרים הלא-מוכרים באזור החמיר עם פרוץ המלחמה. רודד וחברותיה המשיכו להיפגש, אך אופי הפעולה השתנה. "בתחילת המלחמה עזרנו בחלוקת מזון. אנשים מערד הקימו את המרכז הלוגיסטי למפונים. הם קיבלו הרבה תרומות ושלחו לנו את העודפים, שהעברנו לכפרים. אנחנו לא היינו היחידים. הגיעו משלוחי מזון מכל מיני מקומות".
בפעילות בכפרים אום אלבדון ובקיעה, נתקלה בקשיים והקשר קיבל גוון אחר. רודד, שהכירה את הכפרים הללו מפעילותה בכפר נוקדים הסמוך, מספרת כי המפגש התחיל מבית הספר באל-פורעה, אליו מגיעים ילדי הכפרים.
"אחת הנשים יזמה שיחות בעברית עם תלמידי תיכון באל-פורעה. הילדים מגיל 3 עד 5 באום אל בדון ובקיעה לא הולכים לגן, כי הגן נמצא באל–פורעה". המרחק לאל–פורעה הוא כ-25 ק"מ, 40 דקות נסיעה. לדברי רודד, כתוצאה מכך ילדי בקיעה ואום אל בדון מגיעים לבית-הספר בעמדת פתיחה גרועה יותר מילדי אל–פורעה, שגם מצבם לא טוב.
"רצינו לעשות משהו, ליצור פעילות לילדים ולעבוד עם האימהות. הבעיה שהגברים לא היו מוכנים שניפגש עם הנשים. אישה לא נפגשת עם זרים ללא בעלה, הם הולכים יחד לכל מקום. לא הצלחנו ליצור קבוצת נשים".
"הבאנו פעם אחת ספרייה ניידת שהגיעה מלקיה (מרחק של כ-50 ק"מ – י.ש.). הצבנו את הספרייה בצומת. מישהו עבר לידינו ואמר, 'עד היום הם לא היו צריכים ספרייה, גם היום הם לא צריכים". אך רודד מספרת שהמכשול העיקרי לספרייה היה היעדר תקציב.
"היה ניסיון להקים גן ילדים עם עמותת הגר, שלא הצליח", היא ממשיכה. "הבאנו מתנדבת מלקיה ליום כיף עם הילדים. זה נורא דל בתוך עולם הצרכים שלהם.
"הדברים התגלגלו לכך שנכתבה תוכנית התכנסות ליישוב אחד. להצעה היו שותפים העמותות 'במקום', 'סיכוי', 'עדאלה' והאגודה לזכויות האזרח, אבל בינתיים רוצים לגרש אותם.
"התושבים חסרי אונים, הם לא ידועים מה לעשות. אלה אנשים חרוצים וישרים והם אחוזי פחד שהפשיעה מצפון הנגב תגיע אליהם. הם אמורים להתפנות למרעית. אחת הטענות שלהם היא שהילדים ייגררו לפשע, סמים וסכסוכי שבטים. אלה אנשים טובים".
ככל שהמלחמה נמשכה, ובמקביל נמשכה והתגברה הריסת הבתים בכפרים הלא מוכרים, גבר גם התסכול בקרב הפעילים. "היום, אם בתל ערד הורסים בית, אנחנו מגיעות להביע אמפתיה, שירגישו שלמישהו אכפת מהם. זה לא הרבה".
קבוצת 'שכנות טובה' משתפת פעולה עם ארגונים שונים ואנשים נוספים על מנת לשפר את המצב. "אנחנו חושבים יחד על המון דברים, אבל נורא קשה להשיג משהו", אומרת רודד. "בממשלה הקודמת דברים זזו. עכשיו תקעו את כל התקציבים. מנסים, אבל נורא קשה. בן גביר דוחף אותם להתנגד על מנת להתנגש איתם".
"הסיכוי לעתיד בנגב הוא רק בדו-קיום", קובעת רודד נחרצות. "התרגלנו לכך שאין שיתוף עם התושבים, ואנחנו לא עוצרים רגע לחשוב מה לא בסדר. כל הזמן יורדים אליהם מלמעלה. אנחנו לא שופטות אותם, ולא מנסות לשנות. יש המון בעיות בכפרים. אנחנו נפגשות איתם בגובה העיניים ומנסות לפתח קשרי ידידות".
