כשאמבר קבאנה התעוררה בבוקר ה-23 בדצמבר 2021, היא ידעה שמשהו מאוד לא בסדר עם גופה, שבריא בדרך כלל. התחושה הייתה שהראש שלה עטוף בערפל סמיך, היא לא יכלה לדבר מעבר למלמולים, והגפיים שלה הרגישו כמו משקולות כבדות – כל אלה היו סימפטומים של שבץ שתקף אותה בזמן שישנה.
בזמן שהגיעה לבית החולים, היא הייתה בעיצומו של שבץ שני – הנזק למוחה כבר היה בלתי הפיך. אבל כשבעלה מייק וילדיה, וייט וגרייס, שהיו רק בני 14 ו-12 באותה עת, התכוננו להיפרד ממנה, הוצע ניסיון אחרון להציל את חייה של אמבר. הרופאים פינו אותה במסוק לבית חולים מתמחה אחר במרחק שעתיים נסיעה, כשלא היו בטוחים אם היא תשרוד את המסע.
והיה זה במסוק שבו, לטענתה, היא הלכה לגן עדן, שם עמדה בפני החלטה של חיים ומוות. בשיחה בלעדית עם הדיילי מייל, היא מתארת איך השמש זרחה, וכשהיא פגעה בפניה, היא עצמה את עיניה. "ואז התעוררתי והייתי בצד השני", היא אומרת. "זה היה כל כך מהיר".
אמבר, שכיום עובדת בתור מדיום, מספרת את סיפורה בספרה "ברגע הנצח" (at the stroke of eternity), ומתארת איך ברגע אחד היא הייתה במסוק, מאבדת את הכרתה, לפני שהועברה מיד לגן יפהפה, מוקפת בפרחים, גזיבו וכל אהוביה. אפילו חיות המחמד שלה – הן מהעבר והן מההווה – היו שם לקבל את פניה, לטענתה.
רבים מהדברים שהיא מתארת על המקום הזה יהיו מוכרים מתיאורים של גן עדן בסרטים או בספרים: הנוף הכפרי, תחושת השלווה המוחלטת והפגישה מחדש עם בני משפחה וחברים שנפטרו.
"הייתי יחפה, עם רגליי בדשא", אומרת אמבר, "ונראיתי קצת כמו עצמי בגיל 25, ללא צלקות או סימני הזדקנות. כל מה שקשה בלהיות אנושי – לא הרגשתי את כל אי הנוחות הזו… לא היו אי-הבנות. מעין ידעתי הכל, וידעתי שלא משנה מה, הכל יהיה בסדר".
היא מוסיפה: "הכל שם סוג של רוטט או זוהר באור המחבק ביותר שאי פעם ראית, והכל מחובר. בעמידה על הדשא, יכולתי להרגיש הכל, כל צמח, כל עלה של דשא, כל טיפת מים. הכל מעין זהר באורו של אלוהים, או מה שהמקור הגבוה ביותר הזה".
עם זאת, גרסת גן העדן של אמבר שונה מהתמונה המסורתית בדרך מרכזית אחת. "אין שיפוט", היא מדווחת. "אין תגמול. אין עונש. אין 'היית צריכה לעשות את זה'. או 'היית צריכה לעשות את זה' שום דבר כזה בכלל. אפילו לא רמז. עבר/נכשל ותגמול/עונש הם מבנה אנושי. זה לא שייך לנשמה שלך. הכל מתקבל לחלוטין, ואנחנו פשוט לומדים מזה ומנסים להבין ולגדול ולהיות אוהבים לגבי כל מה שאי פעם עשינו".
מי שעוד היו נוכחים בוועדת הקבלה היו ״מדריכי הרוח״ שלה, שאמרו לה – באמצעות טלפתיה – שהיא יכולה להחליט אם להישאר במקום האידילי הזה מלא אהבה ויופי, או לחזור לכדור הארץ – שם היא תעמוד בפני חודשים של החלמה מייסרת. אם היא תבחר לחזור, הם אמרו לה, זו תהיה החלטה שהיא תתחרט עליה יותר מפעם אחת.
עם זאת, אם היא תישאר, משפחתה תהיה עצובה מהאובדן – והיא אומרת שראתה חזון של מה שיקרה להם אם היא תבחר למות: בעלה שוקע באלכוהוליזם, מוצא נחמה בזרועותיה של אישה בלונדינית צעירה הרבה יותר. גם בנה יתמודד עם התמכרות, משאיר את בתה לקחת על עצמה את תפקיד האם במשפחה, מוותרת על חלומותיה להפוך לאחות.
מוזר ככל שזה נשמע, עם זאת, אף אחד מהמידע הזה לא הוא מה שהחזיר את אמבר מהסף. "זה נשמע נורא", היא מודה, "ו… כמובן שכל אמא תגיד, 'לא, אני לא רוצה שזה יקרה'".
אבל היא אומרת: "את מעין מנותקת. את רואה את זה כמו שזה. זה רק ענף אחר שונה של הדרך שלך שאת יודעת שאת יכולה לבחור לקחת או לא לקחת… אין שיפוט בכלל לגבי ההחלטות שלנו או מה שאנחנו עושים. אז זה היה כמו לצפות בסרט".
הבחירה שהוצגה בפניה, היא מדגישה, לא מוצעת לכל מי שמת. במקום זאת, אמבר חוותה מה שהיא מכנה "נקודת יציאה". "אנחנו לא מודעים ל[…] נקודות יציאה", היא טוענת, ומוסיפה שלכל אדם יכולות להיות בין שתיים לעשר 'נקודות יציאה' בחייהם.
זה יכול להיות היום שבו את מחליטה לא ללכת למקום הקפה הרגיל שלך, ונמנעת מתאונת דרכים קטלנית. או כשאת מפספסת את הטיסה שבסופו של דבר מתרסקת. "הרבה פעמים אנחנו לא מבינים שנקודות היציאה נמצאות שם. זה, בשבילי, לא היה הסוף שלי. זו הייתה נקודת יציאה".
ומה שכן החזיר אותה מהסף, היא אומרת עכשיו, היה ההבטחה ממדריכי הרוח שלה שהיא תשתף את הסיפור שלה עם העולם: "הם אמרו שאכתוב ספרים. הם אמרו שאקבל בחזרה את רוב מה שאיבדתי. הם אמרו שהזרוע הימנית שלי לעולם לא תעבוד שוב, וזה נכון. הם אמרו שאדבר עם מנהיגי עולם. אני לא יודעת מה זה אומר, וזה עדיין לא הגיע למימוש, אבל הם אמרו […] שאוכל לעזור לעולם להבין את מקומנו כאן ואת המטרה של הכל. הם אמרו, גם, שאם לא אחזור, זה יהיה 10 עד 15 שנים או יותר לפני שאדם אחר בדיוק כמוני ייוולד כדי לעשות את אותם הדברים בדיוק שאני עושה".
וכך היא קיבלה את ההחלטה לחיות. היא טוענת שהיא הועברה מהגן ל״חדר המתנה מלא אור״, מרחפת מעל הגוף שלה, בזמן שצפתה בעצמה מתפתלת. "צפיתי בגופי עובר התקף. לקח להם זמן עד שהצליחו להפסיק את זה, כי המוח שלי התנפח כל כך מהר, ובשנייה שההתקף נגמר, עצמתי את עיניי, וחזרתי לגופי, ואז אני לא זוכרת כלום, עד שהתעוררתי כמה ימים מאוחר יותר. לקח לי זמן עד שיכולתי להשתמש בכל סוג של מילים כדי להסביר משהו", היא אומרת.
אבל כשהיא סוף סוף הצליחה לתקשר עם אהוביה, הם בקושי יכלו להאמין לדברים שהיא ״ראתה״ בזמן שהייתה מחוסרת הכרה. "אמרתי למשפחה שלי, 'ראיתי אתכם עוזבים את הבית ואורזים ונכנסים לפאניקה'". היא גם ראתה את הוריה עוצרים במקום מזון מהיר, "וזה ממש הכעיס את הילדים שלי כי הם הרגישו חולים ולא רצו לאכול והם פשוט רצו להגיע לבית החולים".
מאז שפרסמה את חוויית כמעט המוות שלה, כמה אנשים יצרו איתה קשר לספר לה שהם מזהים את המקום השמימי שהיא מתארת – בעוד אחרים אומרים שהם ראו משהו שונה. "אני חושבת, שכבני אדם… אנחנו מגלמים או יוצרים מה שאנחנו הולכים לראות", היא מנמקת, "כי זה חייב להיות הגיוני עבורנו והאמונה שלנו בכל חיים. אבל אני יודעת שהרבה אנשים אמרו, 'כן, מה שאמרת פשוט מהדהד' כי זה בדיוק מה שהם עברו".
ובעוד שזה עשוי להיות מפתה לפטור את מה שאמבר חוותה עם הסבר לוגי, מדעי, היא נחושה בדעתה שהיא ראתה את גן העדן. אפילו הנוירוכירורג שלה לא ידע להסביר את מה שקרה לה. "הוא הציג אותי כנס, כי הוא לא יכול להבין או להסביר איך או למה אני יכולה לעשות את הדברים שאני יכולה לעשות", היא אומרת.
"חסר לי כל החלק האמצעי בצד השמאלי של המוח ורוב האונה הקדמית בצד השמאלי גם כן, ואני לא אמורה להיות מסוגלת לדבר. אני לא אמורה להיות מסוגלת ללכת. הם אמרו לבעלי, ׳אתה צריך לארגן טיפול לטווח ארוך. אם היא תשרוד, היא לעולם לא תוכל לעשות שום דבר בכלל׳. תמיד יהיו אנשים שיגידו, ׳אתה יודע, המוח שלך יכול לעשות דברים מדהימים כשהוא גוסס׳. יש הרבה הורמונים וכימיקלים שהולכים למוח שלך כשאתה גוסס, ואתה יכול ליצור את עולמות החלום האלה. ומי אני שאומר? אין לי שום דבר חוץ מהמילה שלי והחוויה שלי להגיד שזה קרה, אבל זה היה יותר אמיתי מהחיים האלה. זה היה יותר הגיוני".
