שלוש כותרות משמעותיות וסנסציוניות סיפקה אמש באולפן שישי של ערוץ 12. הראשונה היא הסקר, שאמור להדאיג את הקואליציה והעומד בראשה, הקובע כי 70% מהציבור לא נותנים אמון בממשלה – תוצאה שכמותה לא ראינו עד היום. היא אינה מפתיעה כמובן, שכן העם אינו טיפש; הוא רואה ושומע את ההחלטות והמהלכים ההזויים והשנויים במחלוקת של הממשלה ומגיב בהתאם.
את הכותרת השנייה סיפק אמנון אברמוביץ', שליטרלי הניח פצצת זמן על שולחן הפאנל, כאשר דיווח על גורם בכיר במערכת השיפוטית הטוען כי מאחר שפרשת "קטארגייט" היא "המחולל" לגל ההדחות האחרונות שהרעידו את אמות הסיפין (הדחת ראש השב"כ רונן בר, וההדחה הצפויה של היועמ"שית גלי בהרב מיארה) – אין ברירה אלא לחקור את ראש הממשלה עצמו. והפעם, לא במה שנקרא בז'רגון המשפטי "חקירה פתוחה", כפי שקרה בפרשת הצוללות (שלדעת אותו גורם הייתה טעות מוחלטת). הפעם מדובר בחקירה תחת אזהרה, על כל המשתמע מכך, ובכלל זה פתיחת תיק כחשוד.
אברמוביץ' מוסיף שאם הפעם תתנהל חקירה "כמו שצריך", כלומר תחת אזהרה, יהיה לה "פוטנציאל נפיץ" אף יותר מפרשת הצוללות, ולכן נתניהו "מבועת" מפרשת "קטארגייט", "המהלכת עליו אימים" והוא יודע למה.
נבהיר, חקירה תחת אזהרה מתבצעת כאשר קיים יסוד להניח שבוצעה עבירה. כלומר, אותו גורם בכיר עלום שם שמסר לאברמוביץ' את המידע, יודע דבר או שניים בעקבות החקירות שהתנהלו לאחרונה בעניינם של יועצי נתניהו יונתן אוריך ואלי פלדשטיין במסגרת פרשת קטארגייט. במילים אחרות, מישהו מהשניים "פתח את הפה" ולא שמר נאמנות לראש הממשלה.
הכותרת השלישית, שכמעט חמקה מתחת לרדאר אמש במהדורה אך לא חמקה מאוזנו של דני קושמרו ומהבחנתו החדה, סופקה על ידי דדי שמחי, שאמר כי אם רוצים לשחרר את כל החטופים "כולל כולם", עד האחרון שבהם – חייבים להמשיך בלחץ הצבאי, שייצור את התנאים לכך שלחמאס לא תהיה ברירה אלא לשחררם.
אלא שבנקודה זו, פלט שמחי משפט שקושמרו לא יכול היה להתעלם ממנו. כשאמר שמחי שאם לא תהיה ברירה וחמאס לא ישחרר את כל החטופים בבת אחת, ניאלץ לדחות את המתווה להחזרתם ולחכות עד שייווצרו התנאים לכך – והם ייווצרו, לפי שמחי, רק כאשר יופעל על חמאס לחץ מאסיבי שלא יוכל לעמוד בו. עוד הוסיף שמחי כי אם המגמה תהיה החזרת כל החטופים ולא רק חלק מהם בפעימות, יש לקחת בחשבון שייתכן וחטופים ייפגעו עד שנשיג את הלחץ המיוחל.
בום. כך הטיל שמחי פצצה באולפן, שגרמה אפילו לדני קושמרו להתכווץ בכיסאו כמגיש המהדורה.
מדינה שלמה סוערת וגועשת, כואבת, דואבת וזועקת את כאב משפחות החטופים, ומוכנה לצאת לרחובות, למחות, לחטוף מכות ואלימות מצד שוטרים, להיגרר על הכביש וגם להידרס על ידי חוליגנים מופרעים תומכי נתניהו – ובלבד שהחטופים יחזרו, כי אין להם זמן. ואז בא שמחי וטוען שיש זמן? כלומר, על פי שמחי, ניתן לסבול דחייה של הגעה להסכם עם המרצחים, עד שייווצרו תנאי הלחץ על חמאס שייאלצו אותו לשחרר את כולם, כולל כולם?
כמובן שמיד עולה השאלה: ומה אם ייפגעו חטופים עד אז וחלילה יירצחו, כפי שקרה לששת החטופים? זה מחזיר אותנו לדבריה של השרה אורית סטרוק, שעוררה סערה כשאמרה שהחטופים אינם חשובים יותר מאלה שייפגעו בעתיד. כלומר, עד שיגיע אותו עתיד, יעברו החטופים מסכת סבל בלתי אנושית, ואף עלולים למות – רק בגלל עתיד שאיש אינו יכול לצפות. נראה כי שמחי והשרה סטרוק תמימי דעים.
אך בכל זאת יש הבדל קטנטן בין השניים. השרה סטרוק, שכנראה מתיימרת להיות נביאה הרואה את הנולד ויודעת שיהיו לנו עוד ימים כמו השביעי באוקטובר, גורסת כי אין ברירה אלא להקריב מספר חטופים, עם כל הכאב שבדבר, כדי להציל מספר גדול יותר של נפגעים בעתיד.
דדי שמחי, ופה אני מגיעה לצד השני של המטבע, מסתכל על הנושא מזווית אחרת. השבת החטופים אצלו היא במקום ראשון במעלה, אלא שהוא טוען שחייבים להחליט אם לאמץ אסטרטגיה של השבת כולם בפעימה אחת, או בטיפין-טיפין. האפשרות האחרונה, לדעתו, עלולה להשאיר חלק מהחטופים אצל המרצחים, והם יהפכו לעוד "רון ארדים".
זו גרסה שיש בה אולי מן ההיגיון, אך הדילמה המוסרית נותרת בעינה. שמחי הרבה אמש בפאנל להשתמש במילים "שאלה מוסרית", ואני שואלת: היכן טמונה המוסריות, אם מפקירים חטוף אחד אפילו, למען מטרה של ניצחון מוחלט, שעמימותו גדלה מרגע לרגע ואינו ברור אם יתממש?
נזכיר, כי זה היה נתניהו ששחרר מאות מחבלים עם דם על הידיים עבור חטוף אחד – גלעד שליט. אז, זה נחשב למוסרי ביותר, ואני הייתי בין אלה שהריעו לו על ההחלטה האמיצה והאנושית שקיבל.
קושמרו, שהופתע מדבריו של שמחי כי אין ברירה אלא להמתין ולדחות את ההסכם עם חמאס ובלבד שנקבל את כולם, פנה אל שמחי ושאל בטון ספקני: "תגיד, אתה רציני? אתה אומר שייתכן וייפגעו חטופים במהלך ההמתנה לחמאס עד שייכנע לדרישות שלנו?". בכך ניסה, כאילו, לרמוז לשמחי: לא הבנתי, אתה מוכן לשלם את המחיר של הפקרת חטופים לסבלם או לסיכון ביטחונם?
שמחי הסביר כי לא לכך התכוון המשורר, ובעצם חזר ואמר את אותו הדבר רק במילים אחרות. הייתי מעדיפה שיגיד את אשר על ליבו בצורה חדה וברורה, גם אם אינה נעימה לאוזן, במקום להשמיע אמירות שנויות במחלוקת, בחצי פה, ולבלבל אותנו.
מכל מקום, אסיים בדבריו של ישראל זיו, שנשאל על התועלת במלחמה שצה"ל עדיין מנהל בעזה, ועל הריגת עוד ועוד בכירים בחמאס (שכולנו יודעים שאם יחוסלו, יבואו מיד אחרים במקומם. כמו שחוסל יחיא סינוואר, והגיע אחיו, שהוא גרוע ממנו). וכך אמר זיו: "אנחנו לא נמצאים כפסע מן הניצחון, אלא כפסע מן התהום".
כשעלה באולפן נושא החוק הדרמטי ביותר של המהפכה המשפטית, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, בחר גיא פלג להפנות הפעם את הפוקוס לא לרשות המבצעת, אלא לרשות השופטת, ודרש מבג"ץ לא לדחות לרגע ולבטל את החוק לאלתר.
