"מעולם לא עמדתי מול קהל או מצלמה. אני אישה די עצורה. כשמדובר בחשיפה, לא הטיפוס שדוחף את עצמו קדימה, לא אחת כזאת שמנצלת את ההזדמנות לטובתה. בילדותי גדלתי הרחק מהטלוויזיה, וכבר יותר משנה אני מסרבת בתוקף לעקוב אחר החדשות, כי המדינה קורעת את עצמה באלימות עצומה על רקע דיונים פוליטיים וחברתיים ולאחר מכן בהפיכה המשפטית. ברור לי שזה לא יהיה פשוט וקל, אך בעיקר אני מבינה שאסור לי לפספס את ההזדמנות להעברת המסר החד־משמעי: ילדים הם מחוץ למשחק הזה, של הגדולים, תצילו אותם…
"…בהמשך, אני משנה את המסר, ובמקום לומר 'הם יחזרו' אני טובעת את המילים: 'הם חוזרים'. הדרך שבה אנו מבטאים את עצמנו משפיעה על המעשים שלנו והמעשים שלנו מעצבים את המציאות".
את הדברים האלה כתבה הדס קלדרון, שורדת טבח 7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז, בספרה החדש, "לראות את השמיים הכחולים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). קלדרון, אחד הקולות הבולטים במאבק להחזרת החטופות והחטופים, מתעדת בספרה את שהתרחש מאז פרוץ המלחמה, רגע אחר רגע: את שעות האימה שבהן שהתה לבדה בממ"ד, נלחמת בכל כוחותיה למנוע את כניסת המחבלים. את הגילוי כי שני ילדיה הצעירים, סהר וארז, ואביהם עופר, נחטפו לעזה, וכי אמה, כרמלה דן ז"ל, ואחייניתה, נויה דן ז"ל, נרצחו. את המאבק העיקש שניהלה להשבת ילדיה, שחזרו הביתה בעסקת החטופים הקודמת, ב־27 בנובמבר 2023. ואת המשך המאבק להשבתם של עופר והחטופים כולם.
הכתיבה היא הטיפול
בימים אלה קלדרון מחכה בכיליון עיניים לבן זוגה לשעבר, עופר קלדרון (54), שאמור לחזור בשלב הראשון של העסקה להשבת החטופים. "כל פעם כשהשאלה הזו עולה, אני אומרת: 'הוא חוזר, הוא חוזר'. אנחנו לא יודעים איך, אבל הוא חוזר", היא מדגישה. "אנחנו לא יודעים איך הוא יגיע, אם בשקית שחורה או חי, ואם חי, אז באיזה מצב? החטופים הרי עברו ועוברים התעללות קשה. כולם הומניטריים שם, מהראשון ועד האחרון. האם הם יחזרו עם צלם אנוש? מה נקבל? זה מפחיד בפני עצמו. אנחנו גם בלחץ שהעסקה הזו תקרוס".
השיחה הזו עם קלדרון מתקיימת ביום ראשון השבוע, שבו חזרו לארץ אחרי 471 ימים בשבי חמאס רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר. לקלדרון, היום הזה היה מרגש ביותר, מטלטל, וגם מלווה בחרדה ובציפייה מורטת עצבים לפעימות הבאות של העסקה. "וואו, וואו, וואו. מה שקרה החזיר אותי אחורה, לרגעי האושר העצום כשילדיי חזרו משבי חמאס", היא משחזרת. "שיא. אופוריה. בלתי נתפס. ברמה של נס. אבל זה לא נס, זו החלטה, רצון ופעולה. ממשלת ישראל פשעה מוסרית בכך שעיכבה והכשילה עסקאות. תודה לאל שהנשיא טראמפ התערב באירוע, מתוך הבנת צו השעה, האנושיות והמחויבות להצלת חיים".
לדברי קלדרון, מאז 7 באוקטובר היא מרגישה כמו בתוך סדרת אימה. "כמו 'משחקי הדיונון'", היא מתארת. "פשוט משחקי השטן, מציאות שהיא מעבר לכל דמיון. גם אם מישהו היה יושב לכתוב מחזה, הוא לא היה מצליח בדמיון הכי פרוע לכתוב מחזה כל כך מטורף, מטלטל, לא הגיוני".
קלדרון, בת 57, היא אמם של גאיה (22), רותם (20), סהר (17) וארז (13), תושבת ניר עוז. כיום היא גרה בפרויקט "כרמי גת" בקריית גת עם רוב חברי קהילת ניר עוז. עד 7 באוקטובר היא הייתה אחראית על בני הגיל השלישי בקיבוץ ועסקה ברפואה אלטרנטיבית, בעיקר בהתמודדות במצבי טראומה וחרדה. "חצי מהאנשים שבהם טיפלתי, אנשים שקרובים לי, נחטפו או נרצחו, והשוק כמובן גדול", היא מספרת. מאז 7 באוקטובר היא עוסקת אך ורק בהשבת החטופים.
ספרה החדש הוא גרסה עברית לספרה שיצא בצרפת באפריל 2024 תחת השם "52 יום בלעדיהם". הגרסה העברית כוללת תוספות של אירועים והתרחשויות אקטואליים, שלא היו בגרסה הצרפתית. "לא החלטתי לכתוב ספר", היא משתפת. "היו לי לילות לבנים שלמים, בלי שינה. היו ימים של טירוף. בימים האלה הייתי כותבת קצת, עוד משהו ועוד משהו. לא רציתי לשכוח דברים שקרו. אמרתי לעצמי שאם לא אכתוב, זה ייעלם. לא חשבתי שזה הולך להיות ספר. ואז יצרה איתי קשר הוצאה מוכרת מצרפת. כשהילדים חזרו, המאבק כמובן לא הסתיים, אבל היה לי רגע נשימה, והסכמתי. אני אומרת שלא כתבתי, אלא הקאתי את זה החוצה, את כל האירוע. זה ספר תיעודי, ספר העדות שלי. אני רואה את זה כנכס היסטורי, שאולי אחר כך ילמדו בכיתות".
הכתיבה, היא מודה, הייתה עבורה תרפיה. "ברגע שאת מוציאה, מדברת את הדבר, זה עוזר", היא מסבירה. "גם בכל הריאיונות הייתי מדברת, מספרת עוד פעם ועוד פעם את הסיפור, בעצם מעבדת את האירוע עם עצמי. לא הלכתי לאף טיפול, רק אחרי שהילדים חזרו התחלתי. הריאיונות וגם כתיבת הספר הם הטיפול שעברתי. הייתי מתפרקת אחרי זה ובוכה, אבל גם הבכי משחרר".
את אחד האנשים המזוהים ביותר עם המאבק להשבת החטופים.
"זה לא פשוט, וזה, כמובן, בעל כורחי, לא משהו שהייתי בוחרת בו. כל מה שאני חולמת עליו זה לשבת מול הים הכחול והשמיים הכחולים, לסגור את הטלפון, לא לענות לוואטסאפ, לא לענות לתקשורת, שלא יחפשו אותי. שכפי שבאתי, ככה איעלם ואחזור לדרך החיים שאותה אהבתי, שהיו בה שקט, שלווה, נינוחות. אהבתי את הפשטות של החיים. ליהנות מהמשפחה, מהילדים, מפרח בגינה. בעל כורחי נסחפתי לדבר הזה, אבל הבנתי מיד את כוחה של התקשורת. הבנתי שזה מה שהכי יכול לסייע לי להחזיר את הילדים ואת אבא שלהם".
אפשר לומר שנכנסת לכל סלון בכל בית.
"כשהילדים נחטפו, הייתי במצוקה מאוד גדולה, חוסר ודאות, חששות. הדמיון לקח אותי לדברים הכי גרועים. כבר ב־8 באוקטובר אמרתי לעצמי: 'הדס, יש לך שתי אפשרויות. או שאת נכנסת למיטה, שמה את השמיכה על הראש, לוקחת את הכדורים הפסיכיאטריים שהפסיכיאטרים מסביב הציעו לך, ויאללה, שוכחת ומחכה שזה ייגמר, או שאת מתחילה לפעול'. הבחירה לפעול שמרה עליי, על השפיות, על התקווה. אמרתי שאני מסתכלת לעדשת המצלמה הזו ומדמיינת איך אני חודרת כמו חץ מכוון לכל אישה ואיש שיושבים בנחת על הספה שלהם מול הטלוויזיה ושותים קפה".
לא עניין אותה כלום, היא מודה, "לא מה חושבים עליי, לא איך רואים אותי. בהתחלה היו כאלה שלא אהבו את זה. אמרו 'מה זה הטירוף הזה, מה זה האישה ההיסטרית הזאת?', אבל אני אמרתי, מה בכלל שופטים אותי. כל מה שעניין אותי היה להשיג את המטרה, למרות שהייתי חסרת אמונה. מה אני, הקטנה הזו, יכולה להועיל? אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שכן, יש בידיי להועיל, וכן יש לי כוח להשפיע, אפילו בדברים הקטנים. אני לא אומרת שאני הבאתי את העסקה שבה הילדים חזרו, אבל אולי קידמתי אותה, אולי היא הייתה קורית יותר מאוחר, אולי הייתה נמתחת, לכי תדעי. לעולם לא נדע מה עזר ומה לא. אין לי תשובות לזה, ואני ממש לא לוקחת קרדיט על שום דבר".
היית אופטימית לאורך הדרך?
"לא. עד עכשיו אני חושבת שקרה לי נס שהילדים פה. את יודעת כמה דברים יכלו לקרות בדרך? כמה דברים יכלו להשתבש? כמה אנשים כבר לא איתנו, אלוהים אדירים. הילדים עברו שואה, אבל לפחות הם פה. עכשיו הם יכולים להשתקם, לעבור ריפוי, לחזור לעצמם. אבל חלק מאוד חשוב בכך זה אבא שלהם. אני לא יכולה להיות גם אמא וגם אבא. לא יכולה לתת מה שהוא נתן להם".
אין זמן להתאבל
את עופר קלדרון היא מתארת כאבא מיוחד במינו, וגם כותבת עליו בספר. "עופר הוא גם אמן, גם נגר, אדם עם לב זהב וידי זהב", היא מספרת. "עופר הוא איש של אדמה, של פשטות, אחד שאוהב טבע, שהיה לוקח את הילדים לטיולים. אני רק מחכה שהוא כבר יחזור, שירכב על אופני ההרים שלו, שיראה את השמיים הכחולים, את המרחבים שהוא כל כך אוהב, את הילדים. את יודעת כמה דברים הוא פספס? הוא לא היה בבר מצווה של ארז, סהר עשתה רישיון נהיגה. החיים ממשיכים, והוא לא פה לראות את זה, ללוות את זה. זה נורא כואב. עופר חייב לחזור לנקודה שבה החיים שלו נעצרו. גזלו להם שנה וחצי מהחיים, והם עוברים תקופה ארוכה של ייסורים, עינויים והרעבה. תאפשרו לאנשים האלה, למען השם, לחזור לבית שלהם, למשפחה שלהם, לחופש, לחירות. אלה אנשים, בני אדם, זה לא רק פוסטר. אלה חיים שלמים".
קלדרון מתארת בספר רגעים רבים מ־7 באוקטובר. "הרגע הכי קשה היה בשמונה וחצי בבוקר", היא משחזרת עכשיו. "עד אז עוד תקשרתי עם עופר, דיברנו, הסתמסנו. ואז הוא אמר לי: 'קפצנו מהחלון, אנחנו מתחבאים בשיחים'. אני מבינה שבחוץ יש תופת, ואז הם כבר מפסיקים לענות. אני זוכרת את עצמי הולכת ומתחננת לחיילים: 'תלכו, תבדקו, אולי הם בשיחים'. תארי לעצמך שאני מחכה שהחיילים יחזרו עם תשובה. ואולי יש שם גופות? או שהם בכלל לא שם? מאז, אלה היו 52 ימים של חוסר ודאות מוחלט. את לא יודעת אם הם יחד או לחוד, איפה הם, מי מחזיק אותם, אם מתעללים בהם, אם הם אוכלים, ישנים, אם הם יחזרו. את לא יודעת כלום. זה טירוף".
את המלחמה על ילדייך ועל עופר נלחמת במקביל לאבל הגדול על אמך ואחייניתך שנרצחו.
"לא הייתה לי אפילו פריבילגיה לעצור לרגע ולהתעסק באבל. עד היום אין זמן. אני בוכה בלי סוף כשאני רואה תמונה שלהן, או כשאני עוברת ליד הבית. אני מדמיינת את אמא שלי יוצאת אליי, קוראת לי לבוא לכוס קפה. אבל ביומיום אנחנו עדיין בתוך אירוע מתגלגל שלא נגמר".
קלדרון הפכה את העולם כדי להשיב את ילדיה. בין היתר, היא שוחחה עם נשיא ארצות הברית היוצא, ג'ון ביידן, נפגשה עם מנהיגים מצרפת, עם השגריר הקטארי בלונדון ועם מתווך קטארי באתונה. "היו אבנים קטנות וגדולות. אני בחרתי רק את הגדולות", היא מתארת. "באותה תקופה אנשים טסו בטירוף. כולם הסתובבו בכל העולם. הבנתי שזה לא מה שאני צריכה לעשות, אלא אני צריכה להיות פה. הייתי ממוקדת, ובפינצטה בחרתי את הפגישות החשובות ביותר. גם אליהן טסתי גג ליומיים וחזרתי. היה לי נורא קשה להתרחק. כבר כשנסעתי באוטובוס, בזמן הפינוי מהקיבוץ לאילת, הרגשתי שאני מתרחקת מהילדים. כל הזמן אמרתי לעצמי 'הדס, לכי לעזה, לכי לעזה'. זה היה בתכנון. אני לא צוחקת".
בספר היא מתארת גם את רגעי הייאוש, כשפורסמו שמות המשוחררים הראשונים בעסקה, ושמות ילדי קלדרון לא היו ביניהם. הם שוחררו בסופו של דבר בפעימה הרביעית. "זה היה מטורף, זה נס", קלדרון אומרת. "לא סתם אני אומרת לידה מחדש. קיבלתי אותם במתנה. לא האמנתי שהם איתי עד שראיתי אותם מול עיניי. כל תקופת השבי שלהם הייתה עינוי נפש. את מתגעגעת לריח שלהם, לחיוך שלהם, מתגעגעת לחבק אותם".
מה מצבם של הילדים כיום?
"גם בספר לא נכנסתי לעומקם של הדברים, כי אני צריכה לשמור עליהם. אני נורא בוחרת מילים, שוקלת. ברור לי שאנשים רוצים לדעת. אני יכולה רק לומר שהם עברו רעידת אדמה, שהאדמה נשמטה מתחת לרגליהם ומתחת לרגלי כולנו. כל בר דעת מבין מה זה אומר".
עכשיו היא חושבת על חזרתו של עופר, ששמו מופיע ברשימת החטופים שאמורים להיות משוחררים בשלב הראשון של העסקה. "אין לנו חיים אם הוא לא חוזר", היא חורצת. "איך אני מתווכת לילדים בכלל את האירוע הזה, את מה שקורה ברגעים אלה? שיש מי שיחזור חי ויש מי שלא? ואם לא יחזור אותו אבא שהם זוכרים? אבא חזק, מצחיק, אחד כזה שלא מפחד מכלום. אני הייתי זו שתמיד פחדנית וחרדתית. הוא, כאילו, הכל קטן עליו. מה אנחנו הולכים לפגוש? אני לא יודעת".
אתם מדברים על זה בבית?
"אני אומרת לילדים שיתכוננו לכל מיני תרחישים, אבל אני גם תמיד מכניסה אופטימיות ותקווה. אומרת שמכל דבר אפשר להשתקם. שאולי זה ייקח יותר זמן, שיהיה תהליך יותר ארוך ומייגע, אבל הוא יצא מזה".
מחיר העסקה לא רלוונטי
"יש לי רק דבר אחד לומר היום: חברי קבינט יקרים, הרכינו את ראשכם בענווה, השפילו את מבטכם בשקט, ולו כדי שתוכלו לשמוע אותם צועקים לשמיים הכחולים שאותם הם כבר לא רואים: הצילו! הצילו! הצילו! איך אפשר לא להקשיב ולשמוע? האם יש לכם לב אבן? אין לכם מנדט להתנגד להסכם ולטרוק בפניו את הדלת. זוהי חובתכם המוסרית, המקצועית, הערכית, ובעיקר האנושית! כמו חובתו של רופא להציל חיים. וכמו זו של האם להניק את תינוקה!".
קטע זה, הלקוח מאחד מנאומיה הרבים של קלדרון, חותם את ספרה. "תראי כמה זה אקטואלי להיום, כל מילה", היא מדגישה. "יש פה אנשים שמתנגדים לעסקה עדיין. שמטרפדים ומכשילים עדיין. אני מסתכלת להם בעיניים ומחפשת את הניצוץ של האנושיות. אם הילד שלכם היה שם, מה הייתם עושים? הייתם עושים הכל. ואתם לא עושים הכל, לכן זה מחריד. שמונה שרים הצביעו נגד העסקה. אני לא מבינה ממה קורצו האנשים האלה, איזה לב יש להם? לב אטום, לב אבן. איך ייתכן שהם מתנגדים להצלת ילדים, נשים, גברים, להצלת יהודים. חלק מהמתנגדים עם כיפה על הראש. איזה אלוהים יש להם בדיוק? מי זה האלוהים שלהם? זו תחושה שאתה חטוף פעמיים: פעם אחת אצל חמאס ופעם אחת אצל הממשלה שלנו".
לעסקה יש מחיר כבד.
"מחיר ההפקרה כבד הרבה יותר ממחיר העסקה. אין מחיר לחיי אדם. מחיר העסקה לחלוטין לא רלוונטי, הוא מחויב המציאות. במקום להתעסק במחיר העסקה, יש להתרכז במחירים הכבדים, הבלתי נתפסים, שהחטופים שילמו בגופם ובנפשם. שהמשפחות המיוסרות שילמו, שהחיילים האמיצים שקיפחו את חייהם שילמו, ושכל החברה הישראלית שילמה. היה מחדל, הייתה הפקרה. עכשיו יש לכם הזדמנות להציל חיים ולכפר במעט על מה שהיה. גם לזה אתם מתנגדים?".
קלדרון חרדה מפני האפשרות שהעסקה תשתבש ולא תושלם. "אני מדמה את זה לרכבת שיצאה לדרך, אבל ברור לי לגמרי שלאורך פסי הרכבת מונחות פצצות, שבכל רגע נתון, בכל תחנה, משהו יכול להתפוצץ לנו בפרצוף", היא אומרת. "לכן אנחנו חייבים להיות זהירים, ולדאוג שהרכבת הזו עוברת בכל התחנות, עד התחנה האחרונה, שבה נוכל לחתום את האירוע הטרגי הזה. כולם צריכים לחזור הביתה: החיים לשיקום, החללים לקבורה. אין זכות קיום למדינה שלא מקיימת את החובה הבסיסית שלה להשיב את מי שנחטף ולדאוג לחירות ולכבוד של אזרחיה, כפי שכתוב בחוקי יסוד של מדינת ישראל. זהו המאבק הכי צודק בהיסטוריה של המדינה".
