הם איבדו בני משפחה במלחמת חרבות ברזל, אבל במקום להתרסק ולהישאב לתוך האבל הפרטי – התאגדו כדי להשמיע קול. קול צלול ושקול, אחראי ומכבד. מול אנשי ההווה שצועקים "חטופים עכשיו" בלי לחשוב על מחיר הדמים העתידי הכרוך בכניעה, חברי פורום הגבורה הם אנשי העתיד. הם יודעים מה נורא הוא מחיר השכול, ודווקא בגלל זה, כדי למנוע את הקורבנות הבאים, הם דורשים להשלים את משימות המלחמה עד לניצחון.
פגשתי שלושה מפעילי פורום הגבורה לשיחה על הפרטי והכללי בעוד שבוע גורלי: יעקב ניצן, ממקימי הפורום וחבר הנהלה בו, שאיבד את בנו גלעד בקרבות בצפון רצועת עזה; פרידה מרציאנו, חברת הנהלת הפורום שאיבדה את בנה, איתי, בקרב בכניסה לקיבוץ יד מרדכי ב־7 באוקטובר; וביאורה מרגוליס, שאיבדה את אחיה, סער, בקרב על כיסופים ביום הנורא ההוא.
"לתנועות שקמו אחרי יום כיפור וששת הימים, כמו גוש אמונים או שלום עכשיו, היה אינטרס אידיאולוגי ופוליטי", אומר יעקב. "גם למטה החטופים יש אינטרס – להחזיר את הילדים הביתה. מה האינטרס שלנו? אמרתי לנשיא הרצוג בפגישה שקיימנו איתו שהייתי צריך לבכות בבית ולבנות את השברים של משפחתי. אז מה אנחנו עושים פה? זה קול נקי ופשוט, של אנשים שמזקקים את טיפת הכוח שנותרה בהם כדי לייצר שינוי. אני לוקח את הכאב ואת השבר שעברתי ומנסה לתעל אותם.
"כשהקמנו את פורום הגבורה לא חשבנו שזה יגיע לכאלה ממדים, ושיצטרפו אלינו 250 משפחות. פשוט הרגשנו שאנחנו צריכים להמשיך את מה שהילדים התחילו, ואפילו לא הבנו בעצמנו מה המשפט הזה אומר. היום אנחנו מבינים שזה קודם כל אחדות, ואחר כך שינוי אמיתי ומהותי שיביא ניצחון, ולא רק שקט זמני עד סבב הלחימה הבא. לזה הצטרפו העברת הרצאות במאהל הגבורה בירושלים, בבתי ספר ובמכינות. הבנו שדרך סיפורי הגבורה של הנופלים מזדקקים ערכים כמו ציונות, נתינה ומולדת. היופי של פורום הגבורה הוא שהוא לא נתמך ולא פוליטי. הוא לוקח את הכאב ובונה איתו מסד חדש של מסרים נקיים".
יעקב ניצן (50) הוא אב לשבעה וסב לחמישה, נשוי ליהודית, אדריכלית במקצועה. "גלעד הוא הילד הרביעי שלנו. הגדול שלנו בן 29, והקטנה חגגה בת־מצווה שלושה חודשים אחרי שגלעד נהרג. הנכדה האחרונה שנולדה לנו נקראה גילי, על שם גלעד. ההורים של שנינו גרים בשילה, ואנחנו דור ממשיך. לגלעד יש יום הולדת 22 בעוד שבוע", יעקב מדבר על בנו בלשון הווה. "הוא נולד ב־2002, שנה קשה של פיגועים, שבה גם בשילה, יישוב קטן, היו כמה נרצחים. היתה תחושה של טלטלה. ברית המילה שלו היתה בתשעה באב. שאלנו את עצמנו איך ייצא ילד שמח מהדבר הזה, וגלעד גדל להיות ילד ובחור שהחיוך לא ירד לו מהפנים".
תמונתו של גלעד, עם פאות מסולסלות, כומתה סגולה על הראש וחיוך ענק וממיס לב, נצרבה בתודעה. "הוא היה ילד פשוט וחבר טוב. אהב את עבודת האדמה וחלם להיום מתכנן נוף. בישיבה הוא לא הצליח רק ללמוד, אז הוא שילב בבוקר עבודת אדמה ובערב לימוד. הוא התגייס לגבעתי ועבר גיבוש לסיירת".
במהלך ימי השבעה הגיע לנחמם אדם שלא הכירו, שהציג להם תמונה של גלעד מיוזע ומחייך ושאל אם זה הבן שלהם. כשהשיבו בחיוב הוא אמר: "הייתי חייב לוודא. לפני שנתיים העברתי גיבוש לסיירת גבעתי. כולם נשכבו על הרצפה בוכים, ורק בחור אחד לא הפסיק לחייך. זה שיגע אותי. התעללתי בו ומה לא עשיתי לו, ועד סוף הגיבוש הוא המשיך לחייך. הייתי חייב לצלם אותו".
ב־7 באוקטובר גלעד הוקפץ מהישיבה באביתר. הוא עבר בבית, ויעקב סייע לו לסדר את התיק. "בצהריים הוא כבר היה בנחל עוז, ואז נלחם שם כמה ימים. הוא אמר שאחרי מה שראה הוא צריך טיפול נפשי, אבל שזה יקרה רק אחרי המלחמה. באימונים הוא שבר את האצבע. יהודית אמרה לו: קח גימלים ותחזור הביתה. הוא אמר לה: אין מצב, זה ביד שמאל ויד ימין שלי עובדת פיקס, אני נכנס לעזה. פגשנו אותו בפעם האחרונה יומיים לפני שהוא נכנס. הוא היה עם אצבע חבושה, נחוש ובהיר".
אחרי תשעה ימי לחימה, שבהם גדס"ר גבעתי הוביל את הכניסה הקרקעית בצפון הרצועה לציר הים, הכוח התמקם בשלושה מבנים. "ואז זיהו דמויות במבנה סמוך. הם היו משוכנעים שאלה חבר'ה של שריון, אבל המ"פ יהודה כהן החליט לבדוק. יהודה לקח את גלעד, את הקשר שלו דולב ואת יונדב לוינשטיין, חבר טוב של גלעד, כדי לוודא שהכל תקין. התברר שהיתה שם מנהרה, ויצאו ממנה 14 מחבלים שחיכו לשעת כושר. המח"ט והמג"ד תיארו לי שהיה יכול להיות שם טבח לא נורמלי בחיילים, ושההיתקלות הפתיעה את המחבלים.
"הארבעה הסתערו קדימה. יהודה נהרג, דולב נפצע קשה ושרד. בשבוע שעבר הוא היה אצלנו לראשונה. את גלעד ויונדב מצאו בפתח הבית. לגלעד נותרו מעט כדורים במחסנית. הם ממש לחמו. מצאו אותו מגן על יונדב בגופו, וחוסם העורקים של גלעד היה כרוך סביב יונדב. כנראה הדבר האחרון שגלעד עשה היה לנסות להציל את יונדב. בסופו של דבר הכוח הצליח להרוג את כל המחבלים והוריד את הבניין. מבחינת הלוחמים והמפקדים, הלוחמים שהסתערו הצילו את כל השאר. החטיבה המליצה עליהם לקבל צל"ש. יש כל כך הרבה גיבורים, אבל עבור חטיבת גבעתי זה היה אירוע מכונן".
את הבשורה הם קיבלו ביום שישי, בסמוך לכניסת השבת. כשהחיילים דפקו בדלת, יעקב היה משוכנע שמדובר בחיילים שהם הזמינו להתארח. "פתחתי וראיתי שלושה קצינים. מחזה קשה מאוד. הלב נהיה אבן. יהודית היתה במקלחת, אז ביקשתי מהם לצאת ולחכות. יהודית ואני התחלנו משהו יחד, והיינו צריכים לסיים אותו יחד".
"מה אתה, רמבו?"
יעקב הוא בין מקימי הפורום. תחילה הוא פעל לבד, כשהחל לחוש רפיון בתמיכה הציבורית בלחימה. "שמעתי בחדשות אנשים שאומרים: עזבו הכל, תוותרו, רק תחזירו את החטופים. אז התחלתי לכתוב מכתבים כאדם פשוט, כאבא. מאבא לביבי, מאבא לגלנט. במקביל גם יהושע שני, שנמצא בהנהלת הפורום, התחיל לכתוב, ואז חיבר בינינו אסף זולדן, שאחיו נרצח בפיגוע לפני שנים, וכך הקמנו את פורום הגבורה. המטרה היתה להשמיע קול רציונלי מול הקול האמוציונלי. בדצמבר נתניהו הקריא מכתב ששלחנו אליו, שחתמו עליו 40 משפחות. זה עורר גל של התעניינות, ועוד משפחות הצטרפו, וכיום אנחנו כ־260 משפחות, או בעצם משפחה אחת גדולה".
פרידה מרציאנו (57) היא אם לשלושה וסבתא לשלושה, אישה עדינה אך מרשימה. "איתי היה בן הזקונים שלנו, צעיר בעשור מהאחות שמעליו. גם הוא חוגג בחודש הבא יום הולדת, 21". היא עוצרת, זקוקה לטישו, ומתנצלת על הדמעות: "בדרך כלל אני סבבה".
"על מי את עובדת?", מגחך עליה יעקב בסגנון שרק הורים שכולים יכולים להרשות לעצמם להשתמש בו, ומקרב אליה את הטישו. גם הוא ימחה בהמשך לחלוחית מעיניו, וגם לביאורה יהיה צריך לקרב את הטישו. גיבורים־גיבורים, אבל קודם כל בני אדם.
"אנחנו גרים במושב בית עריף", ממשיכה פרידה. "עברנו לשם חודשיים לפני שאיתי התגייס. הוא גדל בשוהם. אני עובדת בחברת הביטוח הממשלתית 'ענבל', ולבעלי שלומי יש חברה לבניית בריכות שיחה. כשיעקב דיבר על גלעד ממש התחברתי, כי גם איתי היה ילד פשוט. מה שרואים זה מה שיש. אחרי 7 באוקטובר חיפשתי אצלו בחדר, חשבתי שאולי אמצא סודות – שום דבר.
"איתי היה ילד מאוד מוכשר. אלוהים נתן לו מתנה – הכל בא לו בקלות רבה, רבה מדי, לצערי גם המוות. חודשיים לפני שנהרג הוא קיבל תעודת מצטיין ממשרד החינוך, ותעודות הצטיינות בספורט ובתחום החברתי. איתי היה שוער במכבי שוהם, ניגן בגיטרה ואהב לבלות במסיבות. בתקופת הקורונה הוא העביר את כל הלימודים מתחת לשמיכה. הוא ישן והזום עבד. כששאלתי איך הוא יוציא ככה בגרות, הוא אמר: אמא, יהיה בסדר. הוא עשה חמש יחידות במתמטיקה, באנגלית ובפיזיקה והוציא 95 ומעלה – הכל בצניעות. הוא לא היה מספר כמה קיבל במבחנים. כשהתגייס הוא תכנן לצאת לגיבוש צנחנים, אבל אחרי יום אחד בטירונות הוא התקשר ואמר: אני לא הולך לגיבוש, יש פה אחלה אנשים ובא לי להישאר. הוא יצא מוקדם למ"כים ומונה לסמל אחרי שנה".
ביום רביעי שלפני שמחת תורה השתתפה משפחת מרציאנו בחתונה של אחיין. גם איתי שוחרר, והיה מסמר האירוע. "הוא היה מאושר ושתה המון. הוא כל הזמן חיבק אותי ואמר לכולם שהוא אוהב אותם. זה הכי לא אופייני לו, הוא היה ילד סגור שלא מרבה במילים. בדיעבד זו היתה מסיבת פרידה".
ב־7 באוקטובר איתי היה בבית. כמתנדבת במד"א, הטלפון של פרידה לא הפסיק לזמזם, עד שהיא חשבה שיש תקלה באפליקציה. כשהיתה אזעקה היא העירה את איתי, שסירב לקום וללכת לממ"ד. "ואז שלומי אמר לו: איתי, קום, התחילה מלחמה. הוא קפץ, הדליק את הטלפון והתחיל לזרוק את המדים הרטובים מהמייבש לתיק. הוא הודיע שהוא נוסע לשדרות. אמרנו לו: מה אתה, רמבו? ניסינו לעכב אותו, ואז הגיעו עוד שני חברים ושלומי הקפיץ אותם לצומת בית קמה. שם שלומי נפרד ממנו וצילם אותו תמונה אחרונה. בדיעבד התברר שזו לא היתה התמונה האחרונה, כי הוא בעצמו העלה תמונה אחרונה לאינסטגרם וכתב: במקום לרדת לים בדרך לשדרות. זה היה שעתיים לפני שהוא נהרג".
בשדרות הם נתקלו באוטובוס הפנסיונרים והתחילו להבין את גודל הזוועה. משם הם נשלחו ליד מרדכי. "הם פגשו אזרחים שהתחבאו מאחורי בטונדה, ואז קראו להם להיתקלות אחרת והם התפצלו. איתי אמר שהוא רוצה לצאת להיתקלות, אבל אמרו לו להישאר. הם הרגיעו את האזרחים ונתנו להם להתקשר הביתה, ואז הגיעו שישה מחבלים מצוידים בהמון תחמושת ופתחו עליהם באש תופת. שלושת החיילים נלחמו עד שנגמרה להם התחמושת. איתי ועילאי נהרגו, והשלישי נפצע. שני אזרחים מקבוצת הריצה נרצחו, ורק אחד שרד. בינתיים ארבעת החברים חזרו והרגו את המחבלים. הם התעקשו להישאר ליד איתי ועילאי, עד שפינו אותם. אנחנו קיבלנו את ההודעה ביום ראשון ב־5:30 בבוקר. מייד כששמעתי רעש בחצר הבנתי. ידעתי עוד לפני שדפקו בדלת".
פגישה מקרית בקפריסין
אל פורום הגבורה היא נקלעה במקרה. היא הצטרפה לסוף שבוע בקפריסין שיועד למשפחות שכולות, ושם סיפרו לה על פורום הגבורה. "בהתחלה לא הבנתי במה מדובר. גם הטיסה לקפריסין וגם המפגש עם הפורום היו נקודות מפנה באבל שלי. לקפריסין הגעתי חמישה קילו פחות מאיך שאני עכשיו. חשבתי שאני לא שורדת".
"אמרת שם משפט שהיה לי קשה לשמוע", אומר יעקב, "שאת לא מבינה איך את עוזבת אותו, כי את כל יום בבית הקברות. זה שיגע אותי. אני זוכר שהתווכחנו על זה"."נכון", פרידה משיבה, "אני עד
היום לא עוזבת אותו. אני לא מסוגלת לחזור לחיים הקודמים. לא חזרתי לעבודה, אני בחל"ת כרגע. לחזור לשגרה הקודמת זה מבחנתי להשלים עם זה שאיתי לא פה. אמרתי לפסיכולוגית שאני לא מסוגלת להתקדם, כי אז המשמעות היא שאני עוזבת אותו מאחור. לכן אני לא צועדת קדימה, אלא הולכת לצדדים. אני עושה דברים שלא עשיתי קודם. בחרתי בנתיב חדש, אבל כזה שממשיך את הנחישות של איתי".
פרידה הפכה לאחת מהפעילות המרכזיות בפורום הגבורה, והיא חברה בהנהלה שלו. היא נמצאת כמה פעמים בשבוע במאהל הגבורה שהפורום הקים בירושלים בתחילת מאי. "זה הדבר היחיד שנותן לי כוח. כשאני לא בפורום אני פרידה אחרת לגמרי, רק בחצי תפקוד.
"אני לא רוצה להרגיש שהוא מת לשווא. יש חברים בפורום שמאוד קשה להם כשאני אומרת את המשפט הזה, אז אני משתדלת לא להגיד אותו. איתי לא מת לשווא, הוא הציל במוות שלו הרבה אנשים. בזכותו לא חדרו מחבלים לקיבוץ יד מרדכי, ולא המשיכו משם לאשקלון ולאשדוד. אבל מבחינתי, אם נחזור היום למצב של לפני 7 באוקטובר, להכיל טילים על שדרות ולצאת לסבב לחימה בכל כמה שנים – אז בשביל מה הם נהרגו? התחלנו במשימה הזו, אז בואו נסיים אותה כמו שצריך. הם כבר נהרגו, אז לפחות שהמוות שלהם יביא שינוי. יש בפעילות שלי גם משהו אגואיסטי, כי מהרגע שהמאהל הוקם אני מדברת שם המון על איתי. חשוב לי מאוד שיזכרו אותו, וחשוב לי שהמשימה שבשבילה הוא יצא תושלם. אם איתי היה פה היום – הוא היה חושב בדיוק כמוני".
ומה חשבת ב־6 באוקטובר?
"הייתי בפינה הקטנה שלי. עבודה, טיולים, משפחה. לא יצאתי לרחובות וצעקתי על זה שיש טילים על שדרות".
מי שחוותה מקרוב, קרוב מדי, את טפטוף הטילים על עוטף עזה היא ביאורה מרגוליס (55), תושבת כיסופים. מאז 7 באוקטובר היא לא רק איבדה אח, אלא גם בית. בינתיים היא נמצאת בגלות, במלון בים המלח, ועוד מעט תעבור למגורים זמניים של הקיבוץ בעומר. בין לבין היא מגיעה למאהל הגבורה כדי לדבר על סער. "מאהל הגבורה הוא המקום היחיד שבו הרגשתי שאני בבית, שמישהו מבין אותי. אין לנו בית, אין לי את אח שלי, אחותי היתה בבית חולים, יש לי קרובי משפחה חטופים. המשפחה התפרקה כי סער היה הדבק של המשפחה. כשהגעתי למאהל דיברתי עם אנשים וסיפרתי על סער, והרגשתי שמבינים אותי, ושלא שואלים אותי את אותן שאלות מטומטמות שאנשים לא שכולים שואלים, כמו 'איך את מרגישה'. במאהל, בלי מילים, בן אדם בא לחבק אותך ממקום של אמת. זה המקום שלנו. זה המקום שלי". "אנשים באים להקשיב", מסכימה פרידה. "זה באמת מעניין אותם".
ביאורה עלתה ארצה מדרום אפריקה, עם אביה ושניים מתוך שלושת אחיה. אביה נישא בשנית לויקי ונולדו להם שני ילדים, סער וסתיו. "גדלנו בכיסופים. לא התחתנתי ואין לי ילדים, אז גידלתי את האחיינים. יש לנו בני משפחה רבים בעוטף, גם בכיסופים וגם בניר עוז. שניים מהם, בני משפחת קוניו, עוד חטופים בעזה. סער בן 37, נשוי ליסמין ויש להם שתי בנות, ניר ותבור, בנות 8 ו־10. ב־6 באוקטובר היה יום הנישואים שלהם.
"סער היה מנהיג. הוא נולד חייל ומת כחייל. הוא נולד בקיבוץ וגדל בקיבוץ ותמיד עזר לכולם. הוא שירת בעוקץ, ואחר כך היה רבש"ץ 11 שנים. יש לי רק שתי תמונות שלו בלי נשק עליו. אפילו כשהוא היה מבשל – הוא מאוד אהב אוכל תאילנדי – הוא היה עם נשק עליו".
עשרה חודשים לפני שנהרג, סער עבר לתפקיד במשרד הביטחון, כמתאם אבטחת עזה של מינהלת גבולות התפר. במקביל הוא התנדב במד"א ולמד ביטחון והגנה בבית ברל. "אין לי מושג איך הוא הספיק את הכל. בנו כיתת לימוד לזכרו, יש אמבולנס על שמו, ואפילו בירה בשם 'גולדסער' שהחברים הכינו לזכרו".
כשהיה רבש"ץ סער הקים את כיתת הכוננות בכיסופים, והקפיד לאמן אותה תכופות. תמיד הוא חשש מחדירת מחבלים, ובייחוד בקיץ האחרון הוא ידע שמשהו עומד לקרות, הזהיר על כך ואף דיבר עם עיתונאים בעניין. "הוא דיבר על מלחמה בקיץ. היה לו רכב של משרד הביטחון, ומצאו שם חוברת עם הנחיות מה לעשות במקרה של חדירת מחבלים".
הקרב על כיסופים
ב־7 באוקטובר, עם האזעקות הראשונות, סער נכנס לממ"ד עם יסמין והבנות. כשהוא הבין שמדובר באירוע חריג, הוא אמר שלא יסלח לעצמו אם הוא לא ייצא לשם. הוא הסביר ליסמין איך להפעיל את האקדח. הבנות התחננו שלא ייצא, כי הוא כבר לא רבש"ץ – אבל הוא יצא. "ב־8:04 התקשרתי לסער, והוא אמר: בִי, אני לא יכול לדבר עכשיו, נדבר אחר כך", ממשיכה ביאורה. "הוא קרא לי 'בִי'. היינו קרובים, התייעצנו על כל דבר במשרד שלו – כלומר ברכב", היא מחייכת. "לא דאגתי לו, הוא היה חסין. שום דבר לא היה יכול לקרות לו".
בזמן שאחרים לא הצליחו לתפקד, סער חבר לסגן הרבש"ץ, שי אשר, והשניים נלחמו עד הצהריים לבד מול עשרות מחבלים. הם הצליחו להרוג רבים מהם, עד שבקשר של חמאס דיווחו על צלף שפוגע בכולם, ושהם לא מצליחים למצוא אותו. בצהריים הגיעו חיילים לתחנת האוטובוס בכניסה. סער הצליח לחבור אליהם וסייע להם לטפל בפצועים, והצליח להשרות עליהם אווירת ביטחון ורוגע. "עוד נשב על בירה ונצחק על מה שעברנו", הוא אמר להם. יחד הם המשיכו להילחם ולחלץ את תושבי קיבוץ. בערב, אחרי 12 שעות של לחימה, בעת שנכנסו לחילוץ באחד מהבתים, סער נהרג ביחד עם לוחם נוסף. "סער ושי הצילו את כיסופים", אומרת ביאורה. "יש לנו 22 הרוגים וחטוף אחד, שלמה מנצור, המבוגר ביותר מבין החטופים. לצד זה נהרגו עוד 29 חיילים במוצב כיסופים ובקיבוץ. בלי הגבורה של סער ושי המצב של כיסופים היה נורא עוד יותר, כמו בבארי ובניר עוז".
ביאורה מספרת שבפעם הראשונה שהיא באה למאהל הגבורה, היא לא חשבה שתוכל לדבר על סער. "הרי אני רק מזכירה את השם שלו ואני מתחילה לבכות. דיברתי, וביקשו ממני לדבר עם עוד קבוצות, ואפילו בחדשות. סער היה צנוע, אף אחד לא ידע מה הוא עושה. כשבאתי לדבר עליו בחדשות הרגשתי שהוא כועס עלי, כי הוא לא רוצה להיות בפרונט. ביקשתי ממנו לא לכעוס, כי חשוב לי שיידעו מי הוא היה ושימשיכו את המלחמה שבה נפל".
לקרוא להמשך המלחמה זה לא דבר קל. לא הייתם רוצים שהמלחמה תסתיים?
ביאורה: "אני לא רוצה שהמלחמה תסתיים בלי למוטט את חמאס בעזה. חייבים להמשיך עד הסוף. סער לא מת סתם. אם נעצור עכשיו את המלחמה, לא נוכל לחיות בכיסופים. עדיין מוצאים מנהרות, עדיין יש שם חמאס. הילדים והתושבים שעברו טראומה לא יכולים יותר לחיות תחת אזעקות, שכעת קשורות בתודעה לחדירת מחבלים. האחייניות הקטנות שלי היו באזעקה באילת, ופשוט צרחו: אמא, הבטחת שלא יהיו יותר אזעקות, שהרעים לא יבואו שוב! כמו כולם, אני רוצה שהחטופים, שביניהם בני משפחה שלי, יחזרו. שני אחים של גיסי נמצאים בעזה. זה מצב מאוד עדין. הלוואי שהיה אפשר לשחרר את החטופים בלי להפסיק את המלחמה. יש לנו עסק עם סינוואר, פסיכופת שמשחק בנו".
"לצערי, התקשורת אוהבת לקחת את מטה החטופים ואת פורום הגבורה ולשים זה מול זה, שני קצוות", מוסיף יעקב. "זה לא נכון. הלוחמים בעזה, וביניהם הבן שלנו, נהרגים כחלק מהמאמץ לשחרר חטופים. צריך לשחרר את כולם במקשה אחת, ואת זה אפשר להשיג רק בלחץ צבאי. אנחנו לא אנשי ביטחון, אבל ישבנו עם פורום הקצינים והבנו שיציאה מציר פילדלפי תגרום נזק עצום. בכל פעם שיוצאים משטח ואז חוזרים לכבוש אותו – משלמים בחיי אדם. גם לשחרר מאות מחבלים עם דם על הידיים זה לא עניין פשוט. כמה אנשים עוד יירצחו בגלל זה? אנחנו מדברים על העתיד של 9 מיליון אזרחים במדינה, שרוצים לחיות חיים נורמליים. בשבילם, בשארית כוחותינו, אנחנו נאבקים כדי שלא תהיה 'חרבות ברזל 2'".
