עם רגל בארץ, היכן שהלב נמצא, ורגל בניו יורק, היכן שהעבודה, חני פירסטנברג מככבת בסדרה החדשה "המסך הירוק". בריאיון היא מספרת על הקושי במרחק ממולדתה בצל המצב ("את רוצה להיות עם אנשים שלא צריך להסביר להם למה את בוכה כל היום") וגם על "הבורגנים" שהפכה אותה דווקא להצלחה מוזיקלית עם שיר הנושא "דרכנו": "פתאום הפכתי לאיזה סמל של ימי האינתיפאדה השנייה. הייתי מאוד צעירה והכול היה לי מאוד מבלבל. שנים לא הייתי יכולה לשמוע אותו".
מאז שהייתה בת 16 חני פירסטנברג מחלקת את חייה בין ישראל לניו יורק. זה כולל הרבה נסיעות הלוך ושוב, אבל גם מצב נפשי ייחודי. יש לא מעט ישראלים כמותה, ועבור רובם זה בסופו של דבר לימבו בלתי נמנע – לא לגמרי שייכים לפה ולא לגמרי שייכים לשם. המקרה של פירסטנברג קצת שונה. למרות שכפי שהיא אומרת, "ישראלים יגידו שאני נורא אמריקאית ואמריקאים יגידו שאני נורא ישראלית", היא מצליחה להרגיש גם וגם בלי שום לימבו באמצע, אולי רק במקרים שבהם היא שוכחת מילה גם בעברית וגם באנגלית. יש לה שני בתים נפשיים, וחייה עשירים ומלאים יותר בזכות זה. אבל כשמזכירים לה את הצירוף "7 באוקטובר", אפשר לראות דרך העיניים המתמלאות דמעות כי ללב יש דעות משלו בנושא. "אני יכולה לדבר שעות על הכול", היא אומרת בקול חנוק אחרי שתיקה ארוכה, "אבל פה איבדתי את המילים".
את מרגישה שיותר קשה להיות ישראלית ויהודייה בניו יורק עכשיו?
"אני לא מרגישה אנטישמיות ולא פוחדת להיות כאן. אני כבר מזמן לא בקולג', גרה בסביבה תומכת ולא חוששת לדבר עברית בסאבוויי. הבת שלי מדברת איתי רק עברית כי היא לא רוצה שאנשים יבינו מה היא אומרת, אז לא, לא קשה כאן. הקושי האמיתי היחידי הוא המצב עצמו. כל מה שאנחנו אולי עוברים פה כל כך קטן ליד מה שקורה לאנשים בארץ, זה מרגיש לי כמעט לא ראוי לדבר על עצמי ועל איך אני עוברת את התקופה הזו בניו יורק".
שקלת לנסוע לישראל?
"בשלושת החודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר חשבתי כל הזמן לעלות על מטוס, ואם לא הייתה לי ילדה כאן גם הייתי עושה את זה. בתקופות כאלה את פשוט רוצה להיות עם האנשים שלך, שעוברים משהו דומה ואת לא צריכה להסביר למה את מסתובבת עם עיניים בוכות כל היום. אולי בגלל הזהות הכפולה הזו שלי, קרה לי בדיוק ההיפך עם הקורונה".
תסבירי.
"בניו יורק עברנו את קוביד באופן שונה לגמרי מהרבה מקומות בעולם ובטח מישראל. לנו זה היה אירוע מאוד משמעותי בחיים, טראומה אמיתית שלאנשים בארץ אולי קשה להבין. כולם סביבי היו חולים, אנשים שאני מכירה כמעט מתו, היינו בתוך סרט אפוקליפטי עם אווירה קבועה של מוות באוויר. לא פתחתי חלון במשך תשעה שבועות. אמרתי שאם זה מה שאני צריכה לעשות כדי לשמור על המשפחה שלי, אז זה מה שאעשה. אני זוכרת את היום הראשון שבו שוב פתחתי את החלון והרגשתי אוויר. הבנתי שעד אז לא באמת הערכתי כמה אוויר זה דבר מדהים. כיוון שלא ידענו מתי ייפתחו בתי הספר, החלטתי שאני חוזרת לארץ לשנה ורשמתי את הבת שלי לבית ספר בישראל. נחתתי לבידוד של שבועיים, ואחרי עוד שבוע החלטתי שאני קונה כרטיס חזרה לניו יורק".
למה?
"כי לא הייתי מוכנה לזה שבישראל עוברים את הקורונה אחרת לגמרי. אני מגיעה לארץ כל קיץ לחודשיים וזה תמיד כיף ויוצאים ומבלים, אבל עכשיו הייתי צל של עצמי. הייתי בטראומה ממה שקורה בניו יורק, הייתי בתוך משבר זוגיות שהסתיים מאוחר יותר בפרידה מבעלי. הייתי פגיעה לגמרי. במצב כזה את רק צריכה טריגר קטן, ובשבילי זה היה הקטע שלא עטו מסכות בארץ. אנשים לא הבינו למה אני בכזו היסטריה סביב המסכות, זה נראה להם פסיכי. אז פה היה עוד מקרה של לרצות להיות עם אנשים שמרגישים כמוני ועוברים את מה שאני עוברת, אבל הפעם בניו יורק".
"נולדתי פמיניסטית מבלי להבין מה זה בכלל"
בכל פעם שהחיים מחליטים להציק לחני פירסטנברג (44), מגיע המשחק, הדבר שהיא הכי אוהבת בעולם – כמובן חוץ ממיה בת ה-10 – ונותן לה יד. זה גם מה שקרה בשיא ייאוש הקורונה. "לא ידענו אם עדיין יש לנו בכלל מקצוע", היא נזכרת, "ויום אחד ארם רפפורט התקשר והציע לי תפקיד בסדרת טלוויזיה. זה היה מין רגע של 'וואו, הנה משהו נורמלי קורה'. ממש זריקת חמצן".
רפפורט ביים לפני כמה שנים לנטפליקס את John Leguizamo's Latin History for Morons, מופע היחיד המצוין של השחקן המצוין עוד יותר ג'ון לגוויזמו, שבו הוא מפרק בזה אחר זה סטריאוטיפים לטיניים. עכשיו הציע רפפורט לפירסטנברג לגלם את אשתו של לגוויזמו בסדרת טלוויזיה מאוד פוליטית.
"המסך הירוק" (שזמינה לצפיה בשירות ה-yes של VOD) מתרחשת בשנות ה-50 האפלות בארצות הברית. תקופה של דיכוי גורף כלפי כל מי שאינו גבר לבן: נשים, שחורים, מהגרים וילידים אמריקאים. במרכז הסיפור עומד גורדון רוג'רס, סוכן FBI, מהגר לטיני שטובע בשנאה עצמית ומעמיד פנים שהוא לבן, ועושה דברים נוראים גם למהגרים שבאו אחריו וגם לילידים אמריקאים. הוא נשוי למייבל שפעם הייתה טייסת בצבא ארצות הברית, לא פחות, ועכשיו היא עקרת בית משועממת ומדוכאת. הזוג מאמץ ילדה, ששניהם לא ממש אוהבים ושלא אוהבת אותם. הדברים מסתבכים כשמייבל מבינה שבעלה אדם רע, ונורת ה-badass שכבתה מזמן נדלקת אצלה מחדש. כיוון שמדובר בשנות ה-50 בארצות הברית, יש פה גם כמובן פאניקת חייזרים. "המסך הירוק" מנסה לומר הרבה על דברים חשובים, בהצלחה חלקית למדי, אבל היא משוחקת מצוין ופירסטנברג פורחת בדמות שכמו נכתבה בשבילה.
אחת ממערכות היחסים המעניינות בסדרה היא בין מייבל לבתה היחידה. לך יש ילדה אחת. עד כמה עובדת החיים הזו עזרה לך?
"אנשים אוהבים להגיד ששחקנים הם שקרנים טובים, אבל אני שקרנית נוראית. העבודה שלנו היא למצוא אמפתיה בכל דמות, לא חשוב כמה היא רחוקה מאיתנו, אבל להיות אמא מאוד עוזר לי. רציתי להיות אמא בגיל צעיר, ובסוף זה קרה לי רק בגיל 34, כמעט 35. הכרתי המון שחקניות, יותר בארצות הברית מאשר בישראל, שלא רצו ילדים עד שהקריירה שלהן תתייצב. נשים שפחדו שהאמהות תפגע באמביציה שלהן. אני אף פעם לא התחברתי לזה. תמיד הרגשתי שכאמא אהיה שחקנית הרבה יותר טובה. התחושה הזו שפתאום יש מישהי שאת אוהבת בלי תנאים ויותר חשובה לך מכל דבר בעולם, הפעילה שריר רגשי שלא הכרתי קודם. אני רוצה שהבת שלי תהיה גאה בי וגם להראות לה שצריך לחיות כאילו אין מחר ולא לפחד. אז להיות אמא רק עזר לי במקצוע, מכל בחינה".
