לא ידעתי לראות שהיא חסרה ולא באמת מסופקת, לא ידעתי לראות שאף אישה, אף אישה בעולם, לא רוצה שבעלה יתחנן ככה לאלוהים לפני שהיא חוזרת מטבילה כמו שמתחננים לנס. אף אישה לא רוצה להיות משימה[…] אף אישה בעולם לא רוצה שבעלה, אליו היא כל כך משתוקקת, יסמן וי אחרי וי[…] יראה בה נקודה שחורה בליבו של לוח מטרה ולא יראה אותה[…] לא מוכנה שהאיש אליו היא משתוקקת יראה ביחסי המין מגירה קטנה נוספת במגירות החיים, משהו שצריך להתמודדִ איתו כי התחייבת, משהו שצריך לפתוח אותו ולסגור מייד. משהו שצריך לבצע ככה כמו זריקה כואבת שאין מה לעשות, צריך שיקרה וזהו. ואחרי שקרה, מספיק ודי. אפשר לעבור למגירה הבאה".
את המילים הכואבות הללו אומר ביני, בנימין קמחי, גיבור ספרו של צבי בן מאיר "מי שסוכתו נופלת", רק לקראת מחצית הסיפור שהוא מספר בגוף ראשון: סיפור על אהבה, נישואים, הקמת משפחה וגירושים של זוג צעיר, כמעט עיוור מרוב תמימות ומרוב תשוקה להשתייך ולהתאים לחברה שבתוכה גדל.
"אני לא רוצה להיות 'ההומו הזה' שיצא מהארון והתגרש וכתב ספר. אין לי בעיה להיות הומו, ברור, אבל אני רוצה קודם כל להיות סופר, שהספר הראשון שלו כתוב על חייו. אני חושב שאני קצת יותר מדי במתח מזה ואולי יכול קצת לשחרר. זה בעיקר מתוך חשש לפגוע באחרים, כי אנשים מסיקים שכל הדמויות האחרות בסיפור גם הן אמיתיות"
ההכרה הזו, היכולת לראות פתאום במלואה את אסתר, רעייתו, מכה בביני רק אז, אחרי שנים שבהן ההתחבטויות שלו, כצעיר הומו שגדל בסביבה דתית שמרנית, מרוכזות ברגשותיו ובחרדותיו בלבד, ודווקא היא שאינה מותירה לו ברירה: הוא חייב לנפץ את חייו הקודמים ולגאול את עצמו וגם את הסובבים אותו.
***
סיפורו של ביני מבוסס במידה רבה על חייו של בן מאיר. כמו הגיבור שלו גם בן מאיר, בן 37, נולד וגדל במשפחה דתית. הוא בן רביעי במשפחה שיש בה שבע אחיות ושני אחים, אביו רב ואמו אשת חינוך. בילדותו המשפחה נדדה בעקבות עיסוקי האב והתגוררה בין השאר באילת, בדימונה ובקריית מלאכי, וכיום הוריו מתגוררים ביישוב עלי.
הוא היה תלמיד בישיבת הסדר וחייל קרבי ונישא בגיל צעיר, אולם אחרי שש שנות נישואים, בן ובת, הוא נפרד מאשתו, מצא זוגיות חדשה עם אסף, שהוא אב לבת ולבן קטנטנים שנולדו בהליך פונדקאות, והם מתגוררים יחד ברמת גן.
הרומן שכתב מתחיל ביום קבלת הגט ומשחזר אט־אט, בפרוזה יפה ועדינה, מהורהרת לעיתים, את הדרך אל החתונה וממנה, אבל נעצר עוד לפני ההגעה של גיבורו אל העולם החדש שבתוכו הוא חי.
"הרצון לכתוב הולך איתי ממש מילדות", הוא אומר. "זה נשמע כמו קלישאה, אבל ככה זה היה – קודם היתה הכתיבה ורק אחר כך קרו הדברים, מעניינים יותר או פחות. כתבתי ופרסמתי סיפורים קצרים, הבזקים של כתיבה, וחלמתי להצליח להפוך מחשבות ואירועים לרומן. אבל כשהגיעה השעה לבחור מסלול לימודים ועבודה, בחרתי במשהו שאין לו שום קשר לכתיבה או יצירה או אמנות, ובהחלט אפשר לומר שגם זו נקודה כואבת".
בן מאיר, היום בעל תפקיד ניהולי בחברת כוח אדם, מספר שהכאב הזה לא נובע מחוסר עניין בעבודה דווקא, אלא מהעובדה שבמשך ילדותו ונעוריו ובחלק הראשון של בגרותו, חייו התנהלו בנתיב קבוע מראש, שלא היה לו קשר עם תחושותיו האותנטיות. הוא למד תסריטאות בבית הספר "מעלה" בירושלים, "ובתשוקה שלי זה מה שהייתי רוצה לעשות, מבוקר ועד ערב, לשבת ולכתוב, אבל פחדתי, ולכן הלכתי על הבנאלי והשמרני יותר, אז למדתי עבודה סוציאלית ואחר כך ניהול מערכות בריאות".
במהלך שיחתנו הוא חוזר ומבקש להפריד: גיבורי הספר, ביני ואסתר – אינם הוא ואשתו לשעבר. הסייג הזה מעניין דווקא בגלל העובדה הכמעט ברורה מאליה שיש מקבילות רבות בין ההתרחשויות בספר לבין חייו האישיים.
"גם אחרי הגירושים והיציאה מהארון לא חשבתי שהסיפור הזה יהיה הדבר הראשון שעליו אכתוב", הוא אומר. "ואז זה פשוט קרה. את הפרק הראשון כתבתי כסיפור קצר ושלחתי לתחרות של עיתון 'הארץ'. הוא לא זכה, אבל התפרסם כסיפור מומלץ, וחברה טובה אמרה לי ׳אתה יודע, זאת יכולה להיות התחלה טובה של ספר׳. היתה לי גם תחושה נורא חזקה שהספר הראשון שאני מוציא לעולם, בתקווה שהוא לא האחרון, צריך לספר את הסיפור הזה. כאילו אמרתי לעצמי ׳קודם כל תספר את זה, ואחר כך את כל הסיפורים האחרים׳".
אבל זה מזמין את ההתעניינות הגדולה, שגם מתסכלת אותך, בחיים האישיים שלך ולא רק בספר כיצירה.
"נכון, אבל למען ההגינות אני חייב לומר שאני גם מרוויח מזה, כי הספר מעורר עניין ברגע שאנשים מבינים שהוא מחובר לעולם האישי שלי. בסופו של דבר, אני רוצה שאנשים יקראו אותי כך או כך. תוך כדי הכתיבה לא חשבתי על זה שכל כך הרבה תשומת לב תינתן לעובדה שאני חוויתי חוויות כאלה בחיי. אני לא רוצה להיות 'ההומו הזה' שיצא מהארון והתגרש וכתב ספר. אין לי בעיה להיות הומו, ברור, אבל אני רוצה קודם כל להיות סופר, שהספר הראשון שלו כתוב על חייו. אני חושב שאני קצת יותר מדי במתח מזה ואולי יכול קצת לשחרר. זה בעיקר מתוך חשש לפגוע באחרים, כי אנשים מסיקים שכל הדמויות האחרות בסיפור גם הן אמיתיות, ואז מה פתאום אני שם אותן על הבמה?"
אני מניחה שזו תהיה מטלה קשה – בספר הבא שלך תצטרך להוכיח שיש בך סופר, מעבר לסיפור האישי שכתבת.
"אני יודע. גם ככה יש מועקה ופחד מהספר השני, בין שהראשון מצליח ובין שלא. אני לא יודע איך מי שהספר הראשון שלו לא מצליח מתרומם מזה. אני מרגיש שהספר שלי מצליח מאוד, אבל אני שואל את עצמי איך לעשות את זה שוב, והפעם בסיפור שאינו אני. זה לא קל. הראש שלי כבר בספר הבא, ואני מנסה בכל הכוח להיפרד מהסיפור הנוכחי ולא לשחזר אותו".
בסוף הספר ביני יוצא לדרך חדשה. אם זו היתה סדרת טלוויזיה, היינו מחכים לראות מה קורה לו בחייו החדשים כהומו שהוריד את הכיפה וחי בעיר הגדולה.
"זה באמת מאוד מפתה, לקחת את ביני, שדומה לי מאוד אבל שונה ממני, ולראות מה קורה לו עכשיו. אבל אז אני אומר לעצמי 'רגע, סופר יודע גם להמציא עולמות ולא רק על עצמי לספר ידעתי'. אני חושב על זה הרבה. אני לא מומחה לספרות, אבל בראש אני מחלק את הסופרים והסופרות שאני מכיר למי שמספרים את עצמם – ועושים את זה נפלא, אבל מביאים רק את עצמם – ולמי שממציאים עולמות. אצל גרוסמן, למשל, יכולת ההמצאה היא ממש וואו, לעומת עמוס עוז, שאצלו הרגשתי תמיד שהעולם שעליו הוא כותב הוא תמיד אותו עולם שלו".
ההצלחה הגדולה של בן מאיר הגיעה ממקור לא צפוי. אחרי שהספר ראה אור הוא אמנם מצא קהל אוהד, אבל גם מצומצם למדי. רק שאז הדסה בן ארי, אשתו של חנן בן ארי, מהזמרים הבולטים בישראל, ציטטה ממנו קטע, כשדיווחה לציבור על הפרידה שלה ושל חנן, אחרי נישואים ארוכים ושבעה ילדים:
"שום דבר אי אפשר לדעת על אף אחד. בלילה אסתר אמרה לי, איזה נורא זה. מה, שאלתי אותה. הכל, היא לחשה אלי והוסיפה, בכלל, איך זוג יכול ככה להיפרד ולהתגרש, יום אחד הם יחד ויום אחר כבר לא. באמת נורא[…] לכי תדעי מה היה שם בפנים. לא רוצה לדעת, אסתר לחשה, התכסתה בשמיכה והביטה בי. אחר כך אמרה, איפשהו בלב, אני כן רוצה לדעת, כולם רוצים לדעת למה זוג מתגרש, כולם פוחדים על עצמם, כולם רוצים לוודא שמה שקרה לראובן ויפעת, מה שזה לא יהיה, לא יכול לקרות להם גם".
לאחר שהעלתה את הפוסט, "ערב טוב עם גיא פינס" הדהדו אותו בסטורי אל מול מיליון עוקביהם, ו"אדם שסוכתו נופלת" זינק מייד למקום השמיני במצעד רבי־המכר של עיתון זה. כשאני שואלת אותו איך הסתדר עם החשיפה הזו, הוא נשמע מסויג.
"תראי, בחיים של סופר, גם כשיש באזז גדול סביב הספר שלו, יש משהו מאוד פשוט", הוא אומר. "אף אחד לא יודע איך אתה נראה. זה לא שפתאום ראו אותך בטלוויזיה ומחאו לך כפיים ומזהים אותך ברחוב. זה עולם צנוע ורגוע יותר. הפוסט של הדסה בן ארי באמת עורר המון תשומת לב, המון אנשים התעניינו בספר וקנו אותו, והגיעו אלי המון תגובות. זה נורא מחמיא וזה נורא מרגש, אבל לשמחתי אני לא מרגיש הצפה. אמנם יכולים למצוא אותי בפייסבוק, אבל מי שכבר מגיבים לספר זה מפני שיש להם מה לומר. הם ישבו, קראו מכריכה לכריכה, משהו נגע בהם, ומעניין אותי לשמוע מה זה עשה להם".
היו תגובות שהפתיעו אותך?
"פנו אלי כמה אנשים שחוו במלחמה שכול קרוב – ולא הבנתי איך בכלל היתה להם פניות לקרוא. הם סיפרו שהספר נגע בהם עמוקות, למרות שאין בו שום נגיעה למלחמה. קיבלתי הרבה תגובות גם ממקומות מאוד דתיים – מאנשים שלא מכירים אותי, אבל בעולם המאוד שמרני שבו הם חיים, הם פתאום הבינו את החוויה ההומוסקסואלית. הם עצרו רגע לחשוב למה זה היה בלתי אפשרי עבור ביני ואסתר להמשיך לחיות יחד כזוג נשוי אם אין ביניהם תשוקה מינית. מצד שני, מהציבור החילוני התגובות סובבות דווקא סביב הסקרנות כלפי העולם הדתי. ניסיתי לתאר לעומק את עולם הישיבות בלי להיות משעמם ודידקטי".
איך מגיבים האנשים הקרובים לך?
"אנשים שמכירים אותי אישית אמרו לי שבזכות הספר הם יכלו לעצור רגע ולהבין מה עבר עלי. בחיים שלי, כמו בספר, היו מי שהתפלאו למה זוג מוצלח כמו שהיינו צריך להיפרד. ביני ואסתר ידעו מראש שהוא הומו, ונכנסו לסיפור הזה מתוך תמימות של צעירים שלא ידעו על החיים כלום לפני שהתחתנו וחשבו שלהקים בית זה הדבר הכי חשוב ובכל מחיר. כך היה גם בחיי שלי, ולכן הסביבה התקשתה להבין מה פתאום אנחנו מפרקים נישואים שיש בהם חברות וקרבה כאלה.
"מהתגובות אני מבין שהצלחתי להבהיר בספר שחיי זוגיות בלי מיניות הם אמנם בלתי נסבלים, אבל שלהיות הומו זה יותר מהשאלה למי אתה נמשך מינית. כתבתי על הומו דתי, אבל בעצם על הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו מתנתקים מהאותנטיות שלנו, שהיא חוצה מגזרים ותרבויות ומקומות".
***
העולם שברא בן מאיר ב"מי שסוכתו נופלת" אמנם מעוצב וצבוע באמצעים סגנוניים המשייכים אותו למגזר הדתי, לעולם הישיבות, השידוכים, הרבנים ולימודי התורה, אבל ההתחבטויות שבבסיסו – ובעיקר השאלה אם ניתן להדחיק את "האני האותנטי" כדי להמשיך להשתייך לקהילה, או שעבור מי שמרגיש שונה, השבר והנתק הם בלתי נמנעים – אינן מוגבלות לעולם הזה. "אני חושב שבדיוק בגלל זה הספר מדבר גם אל אנשים שלא חיו בעולם הדתי", הוא אומר.
"כתבתי פרוזה, לא ביוגרפיה, אבל הרי במישור האישי מדובר בשבר, ומה שמבחינתי היה הכרחי כדי לחיות את חיי – פצע אנשים אחרים. העולם שסביבנו לא ידע שאני הומו, לא דמיין שהבית הזה יתפרק, ופתאום צריך היה לספר לכולם. לפני פרסום הספר שלחתי את כתב היד לגרושתי וביקשתי את הסכמתה. בלי ההסכמה הזו לא הייתי ממשיך לכתוב את הספר, שהוא חשוף מאוד, וקיוויתי שגם היא וגם הילדים המתבגרים שלי ימצאו בו תשובות למה שקרה".
זה הפך אותך לסוג של גורו עבור אנשים שחיים במסגרת שהם מרגישים שאינה מתאימה להם?
"יש גם תגובות כאלה, אבל לא הרבה. אני לא מרגיש שאני צריך לייעץ. זה גדול עלי".
אחד הדברים הכואבים ביותר בספר הוא הבדידות, גם של ביני וגם של אסתר, הקושי הנורא להיות יוצא דופן בחברה שבה מצופה ליישר קו.
"הבדידות הזו קשוחה, אבל יכול להיות שהיא ברובה אצל ביני בראש. ייתכן שאם הייתי ממשיך את הסיפור שלו מעבר לגירושים והיציאה שלו מהארון, ביני היה מגלה שהעולם שסביבו מוכן לקבל אותו, יכול להכיל את זה, אוהב אותו כמו שהוא, והוא פשוט לא ידע את זה".
אתה לא מנסה לומר שבחברה הדתית ישנן פתיחות וקבלה מושלמת של הומואים, למשל. אתה ובן הזוג שלך לא הייתם יכולים לגור באפרת ליד גרושתך וילדיך.
"חד־משמעית. אבל הבדידות הזו היא מאוד פנימית. כמוני, ביני הרגיש שהוא לא מסוגל לחיות את החיים שהוא רוצה לחיות ולכן הוא כל כך בודד, ובהחלט ייתכן שעם הזמן הוא היה מגלה שהרבה אנשים סביבו מקבלים את הדרך השונה שלו, והוא יכול להמשיך להיות איתם בקשר חם ואוהב. הרי בכל קהילה יש דברים שאפשר ואי אפשר לעשות. בתל אביב את אולי יכולה להתלבש ולהתנהג ולבלות איך שאת רוצה, אבל את לא יכולה, למשל, להתפלל בהפרדה במרחב הציבורי. אני לא אומר את זה מתוך ביקורת, אלא כדי לציין שכולנו בני אדם וכולנו מפחדים ממה ששונה מאיתנו.
"זה שהוא הומו זה לא כל הסיפור, אלא ההבנה שבמקום שבו הוא גדל כל החיים אמורים להיות כפופים למשהו אחר, גדול יותר, והוא רוצה לחיות את החיים עצמם. גירושים הם דבר קשה, כל העולם רואה שנשבר לך. זה שבר שיש בו גם ממד של בושה. אבל דווקא אז הרגשתי שיש לי יכולת לשאול את עצמי איך הייתי רוצה לחיות"
"נדמה לי שיש בספר המון ביקורת על החברה הדתית, על הקלות שבה היא מייצרת ארונות מכל הסוגים – שבתוכם אתה אמור להחניק את מי שאתה, אם אתה לא מתאים לאיזושהי אמת גדולה שמוכתבת מראש. כתבתי אותה בעדינות כי יש בי המון אהבה לחברה הזו, אבל גם טענות קשות שאני מקווה שאנשים קוראים בין השורות ובתוך השורות. אבל במסע האישי שלי, במעבר שעשיתי מעולם לעולם, גיליתי שאנשים הם אנשים בכל מקום, והם פתוחים למה שהם אוהבים וסגורים בפני מה שמפחיד אותם. אני חי היום בחברה ליברלית ואלה הערכים שבהם אני מאמין, אז אני מאוד מזדהה עם הפחד מפני הניסיונות להגביל את החופש הזה, אבל אני מבין גם את הפחד של הצד השני מכל מה שעלול לפגוע באורח החיים שנחשב נכון וראוי".
***
בשבוע הספר האחרון בן מאיר הוזמן למפגשים רבים עם קוראים, "בעיקר קוראות" הוא אומר, ובהם הפתיע אותו במיוחד מפגש עם חברים ב"חברותא", ארגון הלהט"בים הדתיים. "ציפיתי להגיע לחדר אפלולי שבו יהיה קומץ אנשים שיפחדו להיחשף, וגיליתי לשמחתי חדר מואר עם המון אנשים שדיברו בגלוי ובשמחה על החיים שלהם".
ובשיחה ביניכם היה שימוש חופשי במילה "הומו"? אני שואלת כי בספר ביני ואסתר לא משתמשים בה, אלא רק אצל המטפל שלהם. הם מעדיפים לומר "נטיות הפוכות".
"במקום שבו אני גדלתי כך דיברו. היום אני משתמש במילה 'הומו', וכך מקובל גם אצל מי שנשארו דתיים, בעיקר אם הם כבר יצאו מהארון. במשפחה המורחבת שלי הנושא בכלל לא עולה. בן זוגי ואני מגיעים להתארח והכל נורא טבעי שאין צורך לדבר על מי הומו ומי לא".
איך אתה מסתדר עם הפערים בתפיסות העולם כאבא, שילדיו – ילדיך מנישואיך לשעבר – חולקים את חייהם בין בית אמא שהוא בית דתי לגמרי, לבית אבא שהוא חילוני לגמרי?
"נצטרך לשאול אותם בעוד הרבה שנים אם זה הצליח או לא. אנחנו עושים המון מאמצים כדי להיות יחד בגידול הילדים. העולמות שלנו נפרדים לגמרי, אבל התשתית הנפשית של אבא ואמא שמונחת בבסיס הזה היא הרמונית. נכון, אמא שלהם גרה ביהודה ושומרון, אבא גר בגוש דן עם בן זוג, אבל נראה לי שיש להם בסיס יציב והם מכילים את זה. אני חייב לומר בצניעות שיכול להיות שאני אגלה בעתיד שהיה להם נורא קשה עם זה, גם אם נדמה לי שזו מתנה, במיוחד היום, להיות ילד שגדל בעולם שיש בו מורכבות רכה, לא עימות, פשוט מורכבות, אבל ימים יגידו".
"אנחנו עושים המון מאמצים כדי להיות ביחד בגידול הילדים. העולמות שלנו נפרדים לגמרי, אבל התשתית הנפשית של אבא ואמא שמונחת בבסיס הזה היא הרמונית. נכון, אמא שלהם גרה ביהודה ושומרון, אבא גר בגוש דן עם בן זוג, אבל הם מכילים את זה. נדמה לי שזו מתנה, במיוחד היום, להיות ילד שגדל בעולם שיש בו מורכבות רכה – לא עימות, פשוט מורכבות, אבל ימים יגידו"
זה לא מעלה שאלות קשות כמו למה לשמור שבת אם אבא לא מאמין בזה?
"הם מכירים את המצב מגיל צעיר מאוד, עם היציאה מהארון והגירושים – הם שמעו כל הזמן שאמא שומרת שבת ואבא לא, וכשתהיו גדולים אתם תבחרו. זה קטע, כי גם כשהם פה, אם הם יקומו באמצע הלילה לשירותים בשבת הם לא ידליקו אור, והם יודעים שאיש לא יגיד להם כלום. אני סומך על זה שהם מבינים שלאמא ולאבא יש ערכים שונים".
זה ניסוח עדין, כי אבא חי בעולם אחר לגמרי. נדמה שלא רק יצאת מהארון, אלא עשית אתחול מחדש מוחלט לחיים שלך.
"בספר ביני מנהל דיאלוג קטן עם אלוהים שבו ניסיתי להסביר שזה בעצם דיאלוג עם צורת החיים הזו, הדתית, האמונית, שמבחינתו היא צורת החיים המצווה עליו, והוא קץ בציווי. זה שהוא הומו זה הרי לא כל הסיפור, אלא ההבנה שבמקום שבו הוא גדל כל החיים אמורים להיות כפופים למשהו אחר, גדול יותר, והוא בכלל רוצה לחיות את החיים עצמם. זה האסימון שנפל גם אצלי. גירושים הם דבר קשה ושובר, וכל העולם רואה שנשבר לך. זה שבר שיש בו גם ממד של בושה, ואתה חשוף לגמרי. אבל דווקא אז הרגשתי שיש לי יכולת לשאול את עצמי: אם הייתי באי בודד ואף אחד לא היה רואה, איך הייתי רוצה לחיות? והבנתי שיש לי תחושה של משחק, של חיים לא אמיתיים. כמו שביני אומר בספר לחבר ששואל אותו אם הוא הוריד את הכיפה, והוא אומר לו ׳לא, פשוט לא הנחתי אותה׳. זה לא אקטיבי, זה פשוט התקלף ממני. נמנעתי מלהניח את הכיפה באופן לא טבעי על הראש בבוקר".
איך ביני, ובעצם גם אתה, החזקתם מעמד בחיים האלה עד לשלב שבו כולם ראו ויכולתם לבחור חיים חדשים?
"היינו בעולם בתוך עולם. ככה זה כשאתה לומד בישיבה, זה מקום עם חוקים משלו, כמו אקדמיה למחול. מקום עם סטנדרטים לא הגיוניים. יכול להיות שאם ביני, וגם אני, היינו מכירים את החיים עצמם שמחוץ לישיבה, היינו מבינים שתיתכן דתיות רכה יותר. לא חוויתי דתיות כזו, ולכן הברירה היחידה היתה לפרוש מהדת".
אתה לא מקיים מצוות, אבל נשאר בך משהו אמוני?
"זו שאלה טובה. אני מרגיש שדווקא השנה האחרונה החזירה לי את העיסוק בזהות היהודית. היו רגעים שבהם הסתכלתי בהפגנות פרו־פלשתיניות ברשת, והתחשק לי ללכת ולהניח תפילין בהרווארד. לעמוד עם התרבות וההיסטוריה שלי שהיא כבר לא מכופפת אותי אבל יש בה המון. יש בי געגוע לבית כנסת, במובן של לשבת יחד בשבת, יש לי הרבה חברים דתל"שים והשפה שלהם יותר קרובה אלי, מובנת לי, אני מרגיש בה בבית יותר מאשר בחברה הנוכחית שבה אני חי. אבל באותה המידה יש המון דברים שמרתיעים אותי בדת ואני לא מוכן להכניס אותם לחיי. אני מניח שאני דומה בזה להרבה ישראלים".
ב"מי שסוכתו נופלת" אין בעצם מימוש של תשוקה – לא תיארת את העולם החדש שאליו ביני הולך.
"בשלבי העריכה, העורך שלי יואב רוזן שאל כל הזמן אם אני לא רוצה לתת טעימה מזה, אבל רציתי להתמקד במקום הכואב והמתוסכל של ביני ואסתר, ולא בגאולה הגדולה שמחכה לו אחרי הפרידה. אני חושב שהמקום השמרני שגדלתי בו גורם לי ללכת בין הטיפות בכל מה שקשור במיניות, ואני מתקשה לתאר יחסי מין. בעולם של ביני אין דיבורים על סקס, אז יכולתי להימנע מזה, ואני תוהה אם זה בכלל מספיק מעניין. העולם כבר מכיר את העולם ההומואי, לא?"
לא התכוונתי דווקא לסקס, אלא לבדיקה של הפנטזיה מול המציאות, העולם שאליו הוא שואף לעומת האכזבות וכאבי הלב שיש גם שם.
"אם אכתוב על זה, זה יהיה מנקודת המבט הזו: ׳יצאת ממצרים, ומה עכשיו? מה פגשת? מה ראית?׳ בספר, אסתר היא שאומרת לביני שאיש לא מבטיח להם דבר – הם מתגרשים והם לא יודעים אם ימצאו נחמה אחרי הגירושים. יש כאן הרבה מרכיבים שכואבים לי ברמה האישית, ולכן קשה לי לגעת בהם בכתיבה. אולי ממרחק של זמן אוכל להביא גם את הסיפור של אסתר ומה שהגירושים האלה עשו לה, וגם את הסיפור על הניסיון להיטמע בחיים החדשים האלה שלי. אני עדיין מרגיש שונה, לבוש בבגדים הלא נכונים, משתמש במילים הלא נכונות. כמו מהגר, ואולי תמיד ארגיש ככה".
לביני נדמה בספר שהיציאה מהארון ועזיבת הדת הן סוג של ירידה מהפסים, אבל אתה בנית זוגיות חדשה עם גבר ושני פעוטות.
"הספר עוסק במידה רבה באחת התשוקות הגדולות בחברה הישראלית, התשוקה להתחתן, שמולה כל כך הרבה אנשים מודדים את עצמם, אם הצליחו או נכשלו. לביני וגם לי היתה ועודנה יש תשוקה גדולה מאוד להקים בית ומשפחה, רק שלקח זמן לגלות איזה בית ואיך הוא צריך להיראות. בדו־שיח האינסופי שלי עם הקהילה הדתית, שאצלה הקמת משפחה היא יעד לאומי ולא רק אישי, בעצם אמרתי 'אני לוקח את התבנית שהצעתם, רק שאני שם בה גבר במקום אישה'. זוגיות אחת התפרקה ומייד נכנסתי לזוגיות אחרת, כי בבסיס אני כנראה שואף לחיים מאוד שמרניים".
