כל משקפופר מכיר את הקטע שנופלים לו המשקפיים על הרצפה. גם לי הם נפלו. רגע לפני שדרכתי עליהם ושברתי אותם לגמרי. זה קרה במילואים שנת 2002, גדוד תותחנים, אימון לקראת תעסוקה מבצעית. בלוח הזמנים אימון פרט וחוליה ואני בלי משקפיים. מתוך אחריות, פניתי לרופא הגדודי שהיה בפגישה עם הקצינים וביקשתי פטור מאימון החוליה. אני לא זוכר את המילים המדויקות, אבל המסר היה שלא כדאי שאעשה אימון באש חיה עם חברים לגדוד כשאני לא רואה טוב.
זוהר גורן אהרון – עו"ס קליני, קב"ן במילואים, פסיכותרפיסט ומומחה לטיפול בטראומה (צילום: אלבום פרטי)
ראייה מטושטשת
"אתה לא רואה טוב", אמר הרופא, "אבל השמיעה בסדר?". "כן", עניתי לו. "אין לך פטור. לך תעשה אימון חוליה ואם אתה לא רואה, תשתדל לשמוע". הוא והקצינים צחקו מהבדיחה ואני עשיתי מה שאמרו לי כמו חייל ממושמע. כלומר, ביצעתי תרגיל באש חיה לצד חברי לנשק כשאני לא רואה טוב. אני מניח שהרופא ואני קיווינו ש'יהיה בסדר'. למזלנו, היה בסדר. 23 שנה אחר כך אני שואל את עצמי – מה לעזאזל חשבתי? למה הסכמתי? החוק אוסר עלי לנהוג ברכב בלי משקפיים, אבל לפתוח באש ליד החברים שלי זה בסדר?
לאחרונה התפרסמה כתבה ב'הארץ' שהצבא מגייס למילואים אנשים המאובחנים בהפרעה פוסט-טראומטית. יש מחסור בלוחמים, ונחשו מה? 'יהיה בסדר'. אז זהו, שלא.
הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מאופיינת בסימפטומים קשים שחלקם נע על רצף בין פגיעה עצמית לפגיעה באחר. סימפטומים כמו התקפי חרדה, פלשבקים, התפרצויות זעם או ניתוקים יכולים להופיע בלי סיבה הנראית לעין ובתגובה לאירועי טריגר. אדם הסובל מ-PTSD משקיע מאמצים להימנע מאירועי טריגר שיציתו את הסימפטומים ואיתם את הסבל והמצוקה.
נתיב מילוט
פלשבק (הבזק לעבר) זה מצב שבו האדם חווה שוב את האירוע הטראומתי במודע, או שלא במודע. כשהטראומה היא על רקע ביטחוני, לא צריך להיות מומחה כדי להבין שלשלוח אדם כזה לשירות קרבי, זה אסון בהתהוות.
מטופל שלי, שסובל מהלם קרב, חווה פלשבק תוך כדי שערך קניות בסופר כאשר לאחד העובדים נפל חפץ כבד על הרצפה והשמיע רעש שנשמע לו כירייה. באותה שנייה הוא חווה אימה וחרדה, השאיר את עגלת הקניות ואת התיק שלו וברח החוצה תוך שהוא דוחף בכוח את כל מי שעמד בדרכו "וחוסם לו את נתיב המילוט". יצוין שהוא עצמו לא זכר את האירוע. הדבר הבא שהוא זוכר זה את עצמו מתנשף במגרש החנייה ולאחר מכן תוהה היכן התיק שלו.
עד כמה תרגישו בטוחים להילחם לצד אדם כזה בשדה הקרב? עד כמה הייתם מרגישים בטוחים כשהוא נלחם לצד הבן או הבת שלכם בעזה?
אני מאמין שברגעים אלה נמצאים לא מעט אנשים עם פוסט-טראומה בשירות קרבי פעיל. יש מצב שרובם לא מסכנים את עצמם ואת חבריהם, אך הסיכון העיקרי שנשקף להם הוא החמרה קשה במצבם הנפשי לאחר המלחמה ואסור להתעלם מזה. עם זאת, ישנם כאלה שכן מהווים סיכון לעצמם או לאחרים. בכתבה ב'הארץ' פורסם שמתחילת המלחמה התאבדו 35 חיילים בשירות פעיל. עוד עולה מהכתבה שמג"דים מודעים לבעיה אבל "מעלימים עין". (יהיה בסדר, כבר אמרנו?)
זיהוי הסממנים
אחד המרואיינים בכתבה סיפר: "המג"ד אמר 'שמצב נפשי זה לא תירוץ', ושאני 'חייב לעשות את זה למען עם ישראל'". בגדול, אפשר להבין את המג"ד. הוא לא איש טיפול, הוא מפקד ולוחם, יש לו משימות חשובות לבצע ואין לו מספיק חיילים. האחריות היא על אנשי הרפואה ובעיקר על אנשי בריאות הנפש בצבא ואגף השיקום במשרד הביטחון. חשוב לזהות כל סממן שיכול להעיד על התפתחות של PTSD אצל כל חייל, ולוודא שהוא מקבל התייחסות טיפולית נכונה ובעיקר שלא מצופה ממנו לחזור להילחם כשמצבו הנפשי לא מאפשר זאת.
אם היה אפשר, הייתי חוזר אחורה בזמן לשנת 2002, אל אותו חייל מילואים צעיר בעל ראייה מטושטשת ואופטימית, תופס אותו בצווארון החולצה ונותן לו ניעור התעוררות חזק במיוחד. בדיעבד, אני מבין שהרופא ואני טעינו בשיקול הדעת. קיווינו שיהיה בסדר. זה לא היה בסדר, זה היה מזל. לא היה נכון להשתתף באימון ירי רטוב עם ראייה מטושטשת. לא נכון להשתתף במלחמה עם הלם קרב.
זוהר גורן אהרון הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט ומומחה לטיפול בטראומה, קב"ן במילואים ומנהל ברשת 'עוצמות – פסיכותרפיה אינטגרטיבית'.
