בשנה האחרונה מצאה את עצמה השחקנית־זמרת־קומיקאית אסנת שיר־וישינסקי עושה משהו שלא שיערה שתעשה: מורה בבית ספר. “בעשור האחרון למדתי באוניברסיטת תל אביב ועשיתי שני תארים – האחד בספרות והשני בלימודי נשים ומגדר", היא מספרת.
“כשפרצה המלחמה חיפשתי איך אני יכולה לתרום במשהו. מצב הרוח היה כל כך ירוד, שגם להופיע לא יכולתי. פניתי למנהלת בית ספר יסודי ברמת גן, והלכתי ללמד שם פעמיים בשבוע, הייתי ‘מורה מעשירה’, לימדתי את הילדים על כל מיני נושאים. כיוון שכל דבר אני צריכה לעשות בצורה הכי מקצועית, פניתי ללימודי הוראה באוניברסיטת תל אביב והוצאתי תעודה. לצערי, לא אוכל להמשיך ללמד, אבל נהניתי מאוד מהחוויה. במשך שנה הייתי מורה".
איך הייתה החוויה? בכל זאת, מדובר בקהל שונה מזה שאת רגילה לו על הבמות.
“זו הייתה חוויה מדהימה. קודם כל, לפגוש את הילדים ולגעת בליבם בתקופה כל כך טעונה, הרגיש לי חשוב. גיליתי גם שהלב שלי יכול לאהוב ילדים שאינם שלי, וממש התאהבתי בהם. הם היו ילדים כאלה מתוקים. לעמוד מול כיתה זו חוויה שונה מלעמוד על הבמה. זה היה יותר קשה ומאתגר, אבל גם מעניין וחשוב מאוד. למדתי המון על מערכת החינוך ועל הילדים והנוער שלנו".
כוחה של הבחירה
במהלך השנה הזו שיר־וישינסקי גם בישלה מופע חדש, “החיטה צומחת שוב", על שם השיר הנודע שכתבה דורית צמרת בעקבות ההלם והאבל הכבד שאחזו בקיבוץ בית השיטה עם נפילתם של 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים.
“בחרתי לקרוא למופע בשם הזה כי אני באמת מאמינה שהחיטה צומחת, ותצמח שוב, למרות כל מה שאנחנו עוברים בתקופה הזו", מסבירה שיר־וישינסקי.
“המופע נולד כשפנו אליי מעיריית פתח תקווה ליזום מופע ב־8 באוקטובר האחרון. כיוון שזה יום אחרי יום השנה לטבח, התלבטתי איזה מופע זה הולך להיות. רציתי שהקהל יעבור חוויה טובה, מעצימה, מחזקת. היה לי חשוב גם להצחיק אותו, ואפילו לעשות חיקויים. ועדיין, שהמופע לא יהיה מנותק מהתקופה שאנחנו נמצאים בה.
"העריכה של המופע הייתה משימה מורכבת. התלבטתי המון, עד הרגע האחרון, כי הכל כל כך עדין עכשיו, כל כך שביר. והאמת, ממש הופתעתי. לא זוכרת מתי, בימי חיי, חשתי כזאת התרוממות רוח. המופע היה כל כך מרגש, ואני הרגשתי שאני עושה את הדבר שהכי נכון לי והכי נכון לתקופה. לאור התגובות החמות, החלטתי להריץ את המופע. יש בו הכל: אהבה, תקווה והרבה ‘יחד’. היה חשוב לי שהקהל ואני נשיר יחד ונתפלל למחר טוב יותר".
לא איבדת את התקווה בשנה האחרונה?
“למרות שהמצב הלאומי שלנו נורא, איום וכואב, במהותי אני אדם אופטימי, ואין לי ארץ אחרת. אני, כמו רבים מהדור שלי, עברנו הרבה דברים קשים. למדתי שאם השמש זרחה אתמול וזורחת היום, היא תזרח גם מחר, אם נדע להתנהל נכון כבני אדם. יש לנו מדינה יפהפייה ואנשים מדהימים".
במופע מדברת שיר־וישינסקי גם על האובדן הפרטי שלה. בנם של אסנת ושלמה וישינסקי, סמ"ר ליאור וישינסקי ז"ל, לוחם צוות מנהרות בחיל ההנדסה, נהרג ב־12 במאי 2004 בעת פעילות מבצעית ברפיח כשנגמ"ש עמוס בחומרי נפץ שבו נסע התפוצץ בציר פילדלפי. “חלפו 20 שנה מאז שליאור נהרג, ואני רוצה להגיד לך ששום דבר לא השתנה מאז. אנחנו עדיין מדברים על ציר פילדלפי ועל המנהרות בעזה", אומרת וישינסקי.
אני מניח שהשנה החולפת הייתה קשה לך במיוחד.
“השנה עדיין קשה מאוד, אבל הכאב האישי שלי הוא לא העניין. הכאב הלאומי, כאב המשפחות השכולות החדשות, כאב משפחות החטופים – צורב, בלתי נסבל, כל כך קשה. אני מכירה את מעגלי הכאב האלה. השכול נוגע לא רק במשפחה הגרעינית, אלא בכל המעגלים שמקיפים אותה.
"אני יודעת, ממרחק של זמן, מה התהליך שעובר עליהן. לצערי, המוות של ליאור רלוונטי לתקופה הזו, ובמופע חשוב לי לדבר על כוחה של הבחירה, על מה שנתן לי את הכוח לקום מהשבר הזה ועל מה שמאפשר לי לחיות חיים מלאי משמעות".
ומה נותן לך את הכוח?
“אצלי, קודם כל זו המשפחה הגרעינית, הבנות שלי, דנה (מנישואיה לשחקן שלמה וישינסקי. ד"פ) ולירון (מנישואיה לשחקן מוטי גלעדי. ד"פ) והנכדים שלי אדם ואורי, שהכניסו כל כך הרבה אור ושמחה לחיי. וכמובן, המשפחה המורחבת, החברות הטובות, הלמידה והבמה. בכלל, אני חושבת שהבמה היא מקום מאוד מרפא, וערב כמו המופע הזה הוא ריפוי לי ולקהל".
המלחמה הציפה בך זיכרונות מהאובדן האישי שלך?
“בכל פעם שיש ה’הותר לפרסום’ הארור הזה, או תמונות של נופלים, הגוף שלי מתכווץ. זה ממש לוקח אותי למה שאני כבר יודעת על מה שחווים עכשיו ההורים השכולים, המשפחות. אני, כמובן, בכלל לא יכולה להתחיל לדמיין מה חוות משפחות החטופים שחיות באי־ודאות אכזרית ובלתי נתפסת".
הגישה לאובדן משתנה ממרחק של זמן?
“הכאב הפך להיות חלק ממי שאני היום. אין ספק שאובדן משנה אותך מאוד. הוא מרסק וגורם לך להיות פתוח להמון תחושות שלא הכרת קודם. אי אפשר להסביר מה זה אומר, לכאוב ברמות כאלה. זה כאב פיזי, לא משהו שאתה מוכן לו, אבל אני חושבת שהוא גם בנה את מי שהפכתי להיות, את היכולת שלי להכיל את כל מה שיש לעולם הזה להציע, על הטוב והרע שבו, ולבחור בחיים טובים ובעלי משמעות".
סבתא שאוהבת להיות סבתא
שיר־וישינסקי בת ה־63, שהחלה את דרכה כסולנית להקת הנוער העירונית של פתח תקווה, שירתה בלהקה צבאית ועם שחרורה נישאה לבמאי שלה בלהקה, השחקן שלמה וישינסקי. מנישואים אלו, שארכו 11 שנים, נולדו ילדיה ליאור ז"ל ודנה, שחקנית־זמרת שנמצאת כיום בהתמחות כפסיכולוגית קלינית.
“אני מאוד קשורה למשפחה הגרעינית שלי, ושלמה בתוך המשפחה הזו", היא אומרת. “אנחנו קשורים מאוד זה לזה, יש בינינו שותפות גורל. שלמה הוא איש נהדר, אבא מושלם לדנה, וכמו שהוא תמיד אומר, ‘מעולם לא הפסקתי להיות אבא של ליאור’. הוא מקדיש לו זמן בכל שבוע בבית העלמין כבר 20 שנים. שלמה איש מאוד מיוחד ואני מאוד מעריכה את המסירות שיש בו ולומדת ממנו הרבה".
הוריו של ליאור הקימו, בחסות תיאטרון הקאמרי, את “קרן ליאור" שפועלת רבות לרווחת חיילי צה"ל. בשנת 2019 הקרן קיבלה את אות הנשיא למתנדב.
איזו סבתא את?
“האמת, אני סבתא שמאוד אוהבת להיות סבתא. כשאדם, נכדי הבכור, שחגג לאחרונה חמש, נכנס לעולם שלי, הוא הצליח לעשות מה שלא הצלחתי לעשות בעצמי כל השנים – להוריד לבנה אדירה שהייתה לי על הלב ולפתוח לי אותו לאהבה טהורה וכל כך מתגמלת. אז אני גם סבתא טובה, וגם אמא יותר טובה. אני מנסה כל הזמן להשתפר בכל מה שאני עושה".
בשנות ה־80 וה־90 נחשבה שיר־וישינסקי לאחת מכוכבות הבידור הגדולות במדינה. היא הופיעה בשורה של הצגות תיאטרון ובידור, בהן “המגילה", “מי שחלם", “תולדות עם ישראל – השלמות ותיקונים", “חגיגות סיום הרוטציה", “אופרה שיגעון" ו"ערב קיץ חד־פעמי", כיכבה בתוכניות טלוויזיה (“סיבה למסיבה", “זהו זה!", “מילואים", “סיטי טאוור") והעלתה מופעי יחיד מוצלחים פרי עטה. באותן שנים גם ביססה את מעמדה כחקיינית בולטת.
איך חשת אז, כאישה, בעולם הבידור שהיה כמעט כולו גברי?
“אני חושבת שהייתי כל כך צעירה אז, ולא חשבתי על זה שאני מהנשים הבודדות שעושות חיקויים. זה פשוט קרה. כשהופעתי בשישי בערב בתוכנית של מני פאר בערוץ הראשון, למחרת כולם הכירו אותי והתחלתי לעבוד בקצב רצחני. הרגשתי תמיד מאוד מפורגנת ומפונקת מבחינת התקשורת. בשנים ההן הייתי בלב העניינים".
מה דעתך על החקייניות כיום?
“יש נשים מדהימות, ואני מתכוונת כמובן ל’ארץ נהדרת’. שם באמת הנשים מצליחות להצחיק ולדייק. יש דור נהדר".
ההופעות בטלוויזיה חסרות לך?
“ברור שזה חסר לי. זה משהו שהוא חלק בלתי נפרד ממני. אני מבינה שמכל הדברים שעשיתי ואני עושה, להיות על הבמה זה הדבר שהכי קל לי לעשות. הבמה היא המקום הכי טבעי לי, על הבמה אני מרגישה הכי טוב בעולם. החיבור עם הקהל הוא מדהים בעיניי.
אם בעבר היה חשוב לי שיראו כמה אני מוכשרת וכמה אני יודעת לשיר, לשחק ולחקות, היום זה בכלל לא האישיו עבורי. היום הקשר שנוצר עם הקהל, החלק שלו במופע, הוא סוג של חוזה בלתי נראה שמתרקם תוך כדי המופע. הקהל עובר איתי סוג של חוויה, ואני עוברת עם הקהל סוג של חוויה. אני נותנת ומקבלת אהבה. זה מה שאני רוצה להמשיך ולעשות, לתת אהבה, לעטוף ולחבק".
מה עוד את עושה בימים אלה?
“בנוסף למופע החדש, אני מעבירה כבר כמה שנים את ההרצאה האוטוביוגרפית־מוזיקלית ‘החיים זה הכל’ שרצה בכל הארץ ובחו"ל, ועוסקת בהתמודדות ובצמיחה מתוך משבר. כיוון שאני גם קואצ’רית מוסמכת וגם בעלת ניסיון בכתיבת ספרים (ספרה “בעקבות הקול שלי" יצא ב־2021. ד"פ), אני מציעה את הניסיון הזה לאחרים, מלווה תהליכי יזמות ויצירה, מלווה אנשים שרוצים להכין הרצאה, מופע או ספר, הן באופן פרטי והן בקבוצות. בשנה האחרונה גם העברתי סדנת התפתחות לנשים וסדנת תיאטרון ומשמעות. אני משתדלת כל הזמן לעשות וליצור. זו המהות שלי".
המופע הקרוב של “החיטה צומחת שוב" יתקיים ביום חמישי הקרוב בשעה 21:00 במרכז תרבות סביון
