לקראת סוף שנות ה־80, במהלך שירות מילואים שגרתי, חיים מרין הבין בפעם הראשונה את רמת ההצלחה וההשפעה התרבותית של תסריט שכתב שנים ספורות קודם. "הבחנתי שאחד האנשים ששמרו איתי בעמדה מאזין למין קלטת אודיו", נזכר התסריטאי והמחזאי. "שאלתי אותו למה הוא מקשיב, והוא ענה שהוא שומע את הסאונד של הסרט 'מתחת לאף'. הוא ממש האזין לדיאלוגים מתוך הסרט כמו שמאזינים לתסכית.
"אמרתי לו 'אני כתבתי את התסריט לסרט הזה', והוא ענה: 'אז תשלים את המשפטים הבאים' – ונתן לי כמה משפטים שהייתי צריך לסיים, אבל לא הצלחתי להשלים אף אחד מהם. הוא התפלא, כי סיפר לי שאלה שורות מאוד מוכרות מהסרט".
סיפורו של "מתחת לאף" מוזר אף יותר כשמביאים בחשבון את העובדה שכשהוא עלה למסכי הקולנוע בארץ, בסוף אוגוסט 1982, הוא לא נחשב להצלחה גדולה. שילוב חסר מזל בין תקופת יציאתו, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ובין כניסתם של פורמט ה־VHS ומכשירי הווידאו לבתים, גרם לכך שבזמן אמת ההמונים לא נהרו לאולמות הקולנוע לחזות במה שיהפוך בהמשך לסרט הפשע הישראלי המוכר והגדול בכל הזמנים.
"זה היה סיפור משונה", אומר מרין. "בהקרנה הראשונה של 'מתחת לאף' היה איזה חשמל באוויר, אבל אחר כך צפו בסרט רק 150 אלף צופים, שאגב – זה מספר שכל סרט ישראלי יכול להתברך בו היום. זה היה תהליך שכבר לא היה בשליטתנו ולא בשליטת יחסי הציבור של הסרט, כי זאת היתה התקופה של הקלטות והכבלים הפיראטיים. האמת היא שלא ידענו שזה הפך להיות סרט קאלט עם הזמן. נתקלתי בתופעה באופן מקרי לחלוטין רק מאוחר יותר, כשהכרתי כמה עורכי דין פליליים שמדי שישי מתכנסים וצופים בצוותא בסרט".
איפה "הסנדק" הישראלי
עוד נחזור אל "מתחת לאף", אבל סיפורו של הסרט, והאופן שבו הפך למעין יצירת פולחן, בהחלט לא מעיד על הצלחתו של ז'אנר סרטי הפשע בישראל. לא חסרות סיבות לכך שתעשיית הקולנוע בארץ לא ייצרה כמויות גדולות של עבריינות פילמוגרפית – החל מהאתוס הצבאי ששלט בתעשייה בארץ וכלה בהיעדר האפשרות הכלכלית לייצר סצנות אקשן מפוארות.
יעקובוביץ': "בישראל יש יותר סרטי צבא, אולי כי השיח הפוליטי על ישראלים ופלשתינים נפיץ יותר, אבל הפשע קיים – הוא פשוט מעורבב בדברים אחרים. בסרטי בורקס, למשל, היה הרבה פשע, אבל בצורת עוקצים קטנים, לא פשעים של מאפיה"
במהלך השנים נוצרו בישראל עוד סרטי פשע מצליחים ברמות משתנות. כבר ב־1966 יצא הסרט "המניע לרצח", מותחן בכיכובם של עודד תאומי וגילה אלמגור. אפילו יהורם גאון גילם עבריין קשוח, משוחרר מהכלא, בסרט "ג'וקר", שכלל סצנת מרדף מכוניות. ב"ז'קו והיצאניות", מ־1972, אושיק לוי היה סרסור בעל מועדון לילה עתיר סקס ועירום, וב"סופו של מילטון לוי", מ־1981, אותו לוי גילם מובטל שהתגלגל להיות פורץ. אורי זוהר הלך מכות בקומדיית הפשע "קוראים לי שמיל" מ־1973, ואיך אפשר בלי "מאחורי הסורגים" מ־1984, שייבא לישראל את ז'אנר אקשן בתי הכלא המחוספסים, כולל סצנת המרד האייקונית בארוחת הצהריים.
אבל למרות הכל, התעשייה המקומית לא הצליחה באמת לייצר עד כה את "הסנדק" כחול־לבן, או אפילו את "אושן 11" גרסת הלבנט. אולי בגלל זה סרטי הפשע בארץ, יותר משהם עלילות עבירה על החוק, הם למעשה סיפורים על יחסים בין אנשים.
"היסטורית, באמת כל ז'אנר סרטי הפשע הוא נושא שלא באמת צלח פה", אומר גיא עמיר, חצי מהצמד התסריטאי הוותיק לצד חנן סביון, שחתומים על כמה יצירות פשע, ובהן סדרת הדרמה המצליחה "עספור" והסרט "מזל חתולה" מהשנה שעברה.
אבל בכל הנוגע לסוגה שלשמה התכנסנו, סרטם "מכתוב" מ־2017 הוא גולת הכותרת. בסרט הם עצמם מגלמים את סטיב וצ'ומה, זוג עבריינים ירושלמים שיומם מורכב מגביית דמי חסות עבור ארגון פשע, ושבעקבות מאורע חיצוני מחליטים לעזוב את עולם העבריינות ומוכנים לעשות שלל מעשים טובים כדי לזכות בקארמה טובה. משימה לא פשוטה, כשראש ארגון הפשע שאליו הם משתייכים לא מעוניין לוותר על שירותיהם כל כך מהר.
אלי תבור: "'בוא נפוצץ מיליון' בא מרעיון שעלה במוחי – סרט על שני עבריינים שמצליחים להגיע לתנור של בנק ישראל, שבו שורפים שטרות בלויים. דוברת בנק ישראל עשתה לנו סיור, ואז אורי אמר 'עזוב תסריט, בוא נבצע את השוד הזה בעצמנו'"
"אני חושב שכשעשינו את 'מכתוב', הרעיון שלו לא היה קומדיית פשע, אלא הנושא שהלכנו עליו במקור היה 'עשה טוב – יהיה טוב'", אומר עמיר. "חיפשנו נושא שיעשה פיל־גוד לקהל, רצינו שהצופים ייצאו מהסרט בתחושה טובה עם עצמם. מבחינתנו, הנושא היה לעשות טוב, אז החלטנו לקחת את הדמויות של האנשים הכי קיצוניים שיש כדי להעביר את הרעיון. והאנשים האלה, אמרנו לעצמנו, חייבים להיות בעולם הפשע. אז אני חושב שמה שהביא אנשים בקולנוע זה לא המון אקשן, אלא תסריט שגרם לך להתחבר לרעיון הזה של 'תעשה טוב – יהיה טוב'".
סביון, החצי השני בצמד, מסכים: "אחד מסרטי המופת שגדלנו עליהם היה 'מתחת לאף', ואני חושב שאורי גבריאל ומשה איבגי, שכיכבו בו, הביאו בדיוק את ההברקה של הפשע הישראלי – והיא שהוא במידותינו. זה לא מנסה להיות פשע אמריקני עם חארקות של ניידות משטרה. בסוף, כל השוד שלהם שם די מפוקפק: אורי גבריאל מגיע לשוד שיכור בכלל, הכל קלאמזי, הכל יושב על מחדל גדול מאוד של המשטרה בעצם.
"זה יותר סרט על מערכות יחסים ועל עבריינים בכאילו, ועל הפער בין איך שהם תופסים את עצמם לבין מה שהם באמת, במציאות. ואני חושב ששם, בסרט מ־1982, היה פיצוח של פשע ישראלי מהו. בסוף אלה היו דמויות ישראליות מוכרות, של אנשים שחיים בסרט ורוצים להיות אל קפונה, אבל הם בשיכונים בבת ים".
כלומר, לקולנוע הפשע הישראלי קל יותר להתעסק בקריקטורות של שודדים, יותר מאשר בפושעים קרי־דם.
"אחרי 'מכתוב', עוד לפני 'מזל חתולה', הוצאנו את 'מחילה' (סרט על אודות יחסיהם של צמד שודדים שאחד מהם נתפס, בעוד השני הצליח לחמוק מעונש; ע"פ). בוא נאמר שעולם הפשע קיים בו, אבל הפעם הגיבורים שלנו לא היו פושעים פר־אקסלנס, אלא יותר אנשים שבתוך סל הבחירות שלהם, ברירת המחדל האיומה והרעה מכל היא לחצות את הקו. אז כן, זה לא נורמטיבי, זה אנשים שהם בקצה. אבל זה לא היה סטיב וצ'ומה של 'מכתוב', שבאים ומסתובבים עם חליפות ודיליג'נטים במרכז השוק".
עמיר: "אני אגיד עוד דבר על עולם הפשע כמו שאנחנו תופסים אותו, וזה שיש בו משהו מאוד קלאסי. אני נתלה באילנות גבוהים, אבל כששייקספיר כתב על עולם המלוכה, ידעת בדיוק מי המלך, מי הנסיך, מי פשוט העם. אתה יודע את הקודים. זאת אומרת, כשהצופה נכנס פנימה, הוא ישר מזהה את הטקסיות.
אורי גבריאל: "ההצלחה של 'מתחת לאף' היתה מגולמת כבר בתסריט. בין איבגי וביני היתה כימיה בלתי אמצעית, בגלל ששיחקנו יחד קודם בהצגה. היינו ממש מחוברים, ולכן מערכות היחסים בין הדמויות הן מה שהפך את הסרט לקאלט"
"עולם הפשע הוא גם כזה – יש בו טקסיות, היררכיה, קודים מאוד ברורים. ובגלל זה הוא כר מאוד נוח עבורנו לספר סיפור, להכניס את הצופה ישר פנימה ואז גם לצחוק עם זה, לצחוק איתו ביחד. ליצור סיטואציות מאוד ברורות מצד אחד, ומצד שני הן נורא קשוחות לדמות עצמה שנמצאת בהן. אז העיקרון שהוביל אותנו בהרבה מקרים הוא שהדמות נמצאת במצב מצוקה, אבל הצופה צוחק".
פריצה לתודעה, לא לבנק
"לא היתה תקופה בארץ שבה ז'אנר הפשע שלט בבתי הקולנוע בישראל", אומר אורי יעקובוביץ', יוצר וחוקר קולנוע מאוניברסיטת תל אביב. "בארץ דווקא סדרות פשע הן מאוד פופולריות: 'הבורר', 'מנאייכ', 'המדובב', אבל זה כי באופן כללי תשומת הלב של הצופים עברה מהקולנוע לטלוויזיה.
"יש יותר סרטי צבא, אולי כי השיח הפוליטי בין הישראלים לפלשתינים נפיץ יותר, אבל הפשע קיים בקולנוע – הוא פשוט מעורבב בהרבה דברים אחרים. בסרטי בורקס, למשל, היה הרבה פשע, אבל שם הוא מופיע בצורת עוקצים קטנים, יותר מאשר פשעים של מאפיה. גם בסרטים של זאב רווח אנחנו רואים פושע בשקל כזה, 'הגונב מגנב פטור'. פשע ארגוני רציני מצליח יותר בטלוויזיה, ופשע בקולנוע מזוהה עם ניסיונות של האזרח הקטן לעקוץ את המערכת".
עד כמה זה קשור לתחושה הכללית שהמדינה פועלת נגד האזרחים שלה, ולא משרתת אותם?
"כן, יש פה תפיסה כזאת. זה בא ממקום של המערכת שפועלת נגד הבחור מהשכונות, והדרך היחידה שלו לטפס בסולם החברתי היא לפעול נגדה או לרמות אותה. אבל יש בארץ גם האדרה של תרבות הקומבינה, זה חלק מהאתוס, משהו שמתגאים בו. אנחנו נורא תרבות של 'אם אתה יכול להשיג משהו – לך תשיג'".
חנן סביון: "'מתחת לאף' הביא את ההברקה של הפשע הישראלי – שהוא במידותינו. זה לא מנסה להיות פשע אמריקני עם חארקות של ניידות משטרה. בסוף, כל השוד שם די מפוקפק: אורי גבריאל מגיע אליו שיכור, הכל קלאמזי עם מחדל של המשטרה"
"המון מקולנוע הפשע הישראלי מבוסס על עבריינים ליצנים", אומר אורי גבריאל, מגדולי השחקנים הישראלים, שמקושר לאורך השנים לתפקידים רבים בסדרות ובסרטי פשע. עבור גבריאל, "מתחת לאף", ואחר כך "מקס ומוריס", מעין סרט המשך שלו, היו עבורו ועבור שותפו למשחק בפרויקטים הללו, משה איבגי, תפקידי הפריצה לתודעה. השניים שיחקו קודם יחד גם ב"ביער, ביער", מחזה שכתב חיים מרין על אודות זוג עבריינים, לפני "מתחת לאף".
אמרנו פריצה לתודעה, אבל לא פריצה לבנק. "זה סוג של טרילוגיה, שהיה בה תהליך שחיים מרין עבר עם עצמו", מסביר גבריאל. "'ביער, ביער' היה הצגה על שני רוצחים מסוכנים, אחד מהם בכלל פסיכופת. ב'מתחת לאף' הם סתם עבריינים־לייט כאלה, מהשכונה, שכל אדם יכול לעבור בעצם תקופה דומה בחיים ולהגיע למקום שאליו הם הגיעו. אחר כך, ב'מקס ומוריס', סרט שבעצם התחיל כמחזמר שהופק בבית ליסין, זה כבר ממש מגיע לליצנים של ממש".
כלומר, יותר דמויות. הפשע כאן הוא רק תירוץ.
"אני חושב שההצלחה של 'מתחת לאף' היתה מגולמת בתסריט. כבר היה לי ברור שהיא מבוססת על משחק, ואם לא יהיה את זה – אין לנו סרט. היתה בין איבגי וביני כימיה בלתי אמצעית, בגלל ששיחקנו יחד בהצגה לפני כן. כבר ממש הכרנו, והיינו מחוברים אחד לשני. לכן, אני חושב שמערכות היחסים בין הדמויות שם הן מה שהפך את הסרט לקאלט.
"המשפטים, האותנטיות, החיות שהיתה בזה. אני חייתי את זה ממש, זה היה בשביל משה ובשבילי גם סרט ראשון, וגם הסרט הראשון של ינקול (יעקב גולדווסר, במאי הסרט; ע"פ). היה המון דרייב, המון אנרגיה שם".
דווקא האמריקנים העתיקו
גם "בוא נפוצץ מיליון" מ־1977, שמוגדר על ידי יוצרו כ"שעטנז" ו"חצי קומדיה־חצי סרט פשע", הוא בבסיסו סיפור אנושי. הסרט מגולל את סיפורם של – שוב – צמד עבריינים משכונת עוני, הנחושים בדעתם לשדוד מבנק ישראל שטרות כסף ישן לפני שהם נשלחים לשריפה וליציאה מהמחזור.
הסיפור שמאחורי הסרט מעניין לא פחות מהעלילה: בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, לעיתונאי ולתסריטאי אלי תבור שמור מקום של כבוד בפנתיאון. הוא חתום על תסריטים של סרטים קנוניים דוגמת סדרת "אסקימו לימון", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "אלכס חולה אהבה", "אמי הגנרלית", "סלומוניקו" ורבים פולחניים אחרים. בין שלל הקומדיות מסתתר גם "בוא נפוצץ מיליון", שהתחיל בעקבות ההצלחה של הסרט "כל ממזר מלך" מ־1968, שאותו כתב תבור עם אורי זוהר.
"'כל ממזר מלך' היה הסרט הראשון שכתבתי – והופק. לפני זה כתבתי תסריטים שלא הופקו", מספר תבור בן ה־91. "היתה לו הצלחה פנומנלית. הוא יצא בערך שנה אחרי מלחמת ששת הימים וצפו בו כמעט 700 אלף איש. ואז אורי זוהר, שלא עשה שוברי קופות עד אז, פנה אלי ואמר 'בוא נחשוב על עוד סרט'. אמרתי לו 'תשמע, אני לא ממציא סיפורים במקום. אחשוב על משהו'.
"מתישהו במהלך נסיעה באוטו פתאום צץ לי רעיון בראש ואמרתי 'רגע, מה קורה עם כל שטרות הכסף שיוצאים מהמחזור?' קראתי באיזה מקום שהבנקים אוספים את השטרות הבלויים ומחזירים אותם לבנק ישראל – שמשמיד אותם. עד כמה ששמעתי, שורפים אותם. עלה במוחי רעיון: בוא נעשה סרט פשע על שני עבריינים שמצליחים להגיע לתנור של בנק ישראל, שבו שורפים את השטרות הבלויים האלה. הבנק חושב שהם נשרפו, אבל למעשה הצמד מוציא אותם משם ויש לו את כל הכסף – פשע שאיש לא יודע שבוצע.
אורי יעקובוביץ': "סרטי הפשע בישראל באו למעשה ממקום של מערכת שפועלת נגד הבחור מהשכונות, והדרך היחידה שלו לטפס בסולם החברתי היא לפעול נגדה או לרמות אותה. יש האדרה של תרבות הקומבינה, זה חלק מהאתוס"
"סיפרתי על הרעיון לאורי, שנורא התלהב, ואז התקשרנו לדוברת בנק ישראל בזמנו, שעשתה לנו סיור והראתה לנו איך משמידים את השטרות הבלויים שאוספים. הבנו שהרעיון נהדר, רק שהוא לא כל כך מוצלח, כי עוד לפני ששורפים את השטרות הם עוברים שלב של ניקוב במכונה, וגם חותכים להם את הקצוות. אבל מצאתי לזה פתרון והבאתי אותו לאורי, שאמר לי: 'עזוב את התסריט, בוא פשוט נבצע את השוד הזה בעצמנו".
התסריט אמנם לא הפך לסרט עם אורי זוהר, אבל כעבור כמה שנים ליהק הבמאי שמואל אימברמן את יהודה בארקן, ראובן בר יותם וז'ק כהן למה שתבור מגדיר כחצי קומדיה־חצי סרט שוד. מכל המקומות בעולם, דווקא בגרמניה זכה "בוא נפוצץ מיליון" להצלחה קופתית, אבל בארץ הוא לא משך המונים לבתי הקולנוע.
"אני חושב שהסרט לא הצליח בגלל שהוא היה חצי־חצי, לא דבר שלם ומוגדר", אומר התסריטאי תבור. "זה בסוף סרט על שני קשישים במושב זקנים שמקבלים את הרעיון לשדוד, ורוצים לעשות את זה. מה שכן, עבדתי במשך הרבה שנים עם במאי שלדעתי הוא האבידה הגדולה ביותר בקולנוע הישראלי – בועז דוידזון.
"לילה אחד, אני פותח טלוויזיה ורואה סרט אמריקני על שתי נשים שעובדות בבנק הפדרלי וחושבות איך אפשר לגנוב את השטרות שהולכים להשמדה. אותו רעיון כמו שלי. ואז התברר שמי שהפיק את הסרט באמריקה היה חברת ההפקה שבועז דוידזון עבד בה. הוא פשוט לקח את הסיפור של 'בוא נפוצץ מיליון' והפך את זה לסרט אמריקני. כמובן קצת אחרת – עם שתי נשים ושיטת פעולה שונה".
תקציב של מיליון דולר
אבל לא כל סרטי הפשע המצליחים שנוצרו כאן היו יצירי כלאיים. "עג'מי" מ־2009, שכתבו וביימו ירון שני וסכנדר קובטי, ושעסק בכמה סיפורים אנושיים ובמפגש ביניהם בסמטאותיה של השכונה היפואית הדרומית, היה ההפך מקומדיה: ריאליסטי, סוחף, טעון מתח ואלימות. הוא נשא ביקורת חברתית, הראה פשעים קשים, נקמות וסחר בסמים, והציג צדדים פחות מוכרים של החברה הערבית ומעגלי הפשע בה.
"כשהייתי סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב כתבתי תסריט, עלילת פשע מורכבת שמציגה עסקת סמים מכמה נקודות מבט", מספר ירון שני. "ב־2002 ניהלתי את פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי ועשינו פרויקט ביפו, שבמסגרתו הזמנו תושבים בעיר לעשות סרטים קצרים לפסטיבל. תוך כדי העבודה חשבתי שהרעיון הזה, של עלילת פשע שמוצגת דרך כמה נקודות מבט, יושבת יפה מאוד על יפו. הכרתי שם את אחד התושבים המוכשרים שעשו את הסרטים הקצרים לפסטיבל, סכנדר – והתחברנו".
מעניין שבחרת כסטודנט לכתוב סרט כזה. נושא התקציב היה יכול להרתיע קולנוען צעיר.
"זה סרט אינטנסיבי ודרמטי, אבל אין לך שם סצנות אקשן כמו שאנחנו מגדירים אותן. בסרטי אקשן אין ספק שצריך פיצוצים מרהיבים ומרדפי מכוניות בתוך אוטוסטרדות עמוסות, ובשביל זה צריך תקציב. אבל פשע הוא חלק מהחיים, ואם אתה מתעסק בחיים, אז לפשע יש הרבה מאוד רבדים: אנושיים, חברתיים, פוליטיים.
ירון שני: "'עג'מי' הוא סרט אינטנסיבי ודרמטי, אבל אין שם סצנות אקשן כמו שאנחנו מגדירים אותן. בסרטי אקשן אין ספק שצריך פיצוצים מרהיבים ומרדפי מכוניות בתוך אוטוסטרדות עמוסות, ובשביל זה צריך תקציב. פשע זה חלק מהחיים"
"בסופו של דבר, התעסקנו בבני אדם שהחיים שלהם חופפים לעולם הפשע. 'עג'מי' לא עלה הרבה כסף, בסביבות מיליון דולר – שזה יפה לסרט ישראלי, אבל נחשב תקציב חנוק בשביל סרט עם עלילה כל כך מורכבת והרבה דמויות. זה סרט עם נשמה, וזה כנראה מה שהפך אותו למה שהוא (הסרט היה מועמד לאוסקר הסרט הזר, אך לא זכה; ע"פ)".
יש מי שמשווה את "עג'מי" ל"עיר האלוהים", סרט ברזילאי על פאבלה מוכת פשע בריו דה ז'נירו. הוא היה השראה?
"במובן מסוים כן, למרות שאלה שני סרטים שונים לחלוטין. 'עיר האלוהים' הוא כמו קליפ ססגוני ומדהים בעוצמתו וביופיו. אין שם בני אדם, יש שם רגעים אנושיים. אבל 'עג'מי' זה בעיניי הסרט הכי אנושי שאפשר, הוא מאוד מחפש את המורכבות ואת הנשמה שיש בבני אדם. שני הסרטים פשוט מתעסקים בסביבה שחיה בשולי החברה ושיש בה איזה יופי ועוצמה דרמטית של עולם שהוא על גבול הפשע. מקומות שלפעמים אנשים מפחדים להיכנס אליהם. אז יש משיכה וסקרנות לאזורים האלה".
בלי ריקודים ופירוטכניקה
כן, יש שלל דרכים לעקוף את המגבלות הכספיות שמגיעות עם התעשייה הקולנועית המקומית. אבל לעיתים, כפי שמגלה הסיפור מאחורי "כיפה אדומה", דרמת פשע מ־2014 שביים ארנון צדוק, פשוט אין דרך לאזן בין היכולת התקציבית של ההפקה לבין שלמות התסריט.
"לא כל סרטי הפשע הם טובים, אבל דווקא התסריט הזה, כשהגיע אלי, מצא חן בעיניי", מספר צדוק, שמוכר כשחקן אהוב ובעל ותק, יותר מאשר כבמאי. "'כיפה אדומה' הוא סיפור שהיה צריך לעלות הרבה יותר כסף, ולא היה לנו מספיק. בוא נגיד שאם היה לנו כל התקציב שהיינו צריכים, הסרט היה יוצא הרבה יותר טוב. הייתי מוסיף לו הרבה דברים, והיו גם דברים שהיו כתובים בתסריט המקורי וירדו מהסרט.
"תרגיל הכיפה האדומה שבסרט (מונח מוכר מעולם הפשע, שבו רצח מתוכנן ממוסגר בעיני הנרצח המיועד כמפגש חברתי תמים; ע"פ) היה אמור להתקיים במועדון לילה ענקי, עם ריקודים ופירוטכניקה. כל המרדף היה אמור להצטלם בין הרוקדים. הכלא בסרט היה צריך להצטלם בכלל בחו"ל.
"זאת היתה קו־פרודוקציה ישראלית־פולנית שלא יצאה לפועל בסוף. גם הליהוק של השחקנים הרוסים היה אמור להיות מחו"ל, אבל בגלל שלא היה תקציב, המפיק הפולני ירד באמצע מהסרט ועזב את הפרויקט. אז זה סרט מצומצם".
לא רק סצנות האקשן הן עניין מאתגר, מסביר צדוק. "יש גם עניין של שחזורים. אם, נניח, אתה רוצה לעשות סרט היסטורי על תחילת הפשע בארץ ישראל, מאיפה זה התחיל, אז כל נושא השחזורים של התלבושות, המכוניות, הרחובות, הוא בעיה. יש דברים אדירים שקרו אחרי קום המדינה, שמסבירים איך הפשע פה נולד, ובלי תקציב אי אפשר להוציא אותם לפועל. קולנוע זה עסק יקר מאוד".
אתה לא אהבת את התוצאה הסופית של הסרט "כיפה אדומה"?
"לא הייתי שלם איתה. בוא נגיד שזה היה הסרט האחרון שעשיתי, והבנתי שבאמת מאוד קשה לביים פה, אז הרמתי ידיים. פרשתי. זה ממש הסרט שגרם לי להרים ידיים".
ארנון צדוק: "אם, נניח, אתה רוצה לעשות סרט היסטורי על תחילת הפשע בארץ ישראל, אז כל נושא השחזורים של התלבושות, המכוניות והרחובות הוא בעיה. יש דברים אדירים שמסבירים איך הפשע פה נולד, ובלי תקציב אי אפשר לצלם אותם"
ובחזרה כמובטח ל"מתחת לאף", הסרט שהביא את הז'אנר קרוב לשלמות. "הייתי קצין משטרה, עבדתי ביחידה המרכזית של מדור מודיעין, אבל רציתי להיות תסריטאי, מחזאי", מספר מרין על הרקע לכתיבתו. "כתבתי על מה שהכרתי, על סיפורים שראיתי. האמת היא שאני לא רואה בזה עולם פשע, פשוט כתבתי תסריט והשתדלתי שהוא יהיה כמה שיותר מעניין, מרתק וטוב.
"אני חושב שאחד הסודות של התסריט הזה הוא באמת הדיאלוגים, שלא דורשים הפקה בעלות גבוהה. העובדה שמישהו יכול להצמיד אוזניות ולהאזין לו, כמו שסיפרתי בהתחלה, מוכיחה את הטענה שלי. אגב, כולם תקועים מבחינתי עם 'מתחת לאף', אבל אני חושב שסרט פשע אחר שכתבתי, 'הבולשת חוקרת' (2000), שביים מרק רוזנבאום, היה לא פחות מוצלח, ואני לא פחות גאה בו".
אז "מתחת לאף" הוא בעצם "האזרח קיין" שלך? הצלחה ראשונית שתמיד תרדוף אותך?
"כן. מאז עשיתי עוד תשעה-עשרה סרטים וסדרות, כתבתי הרבה מחזות, אבל פניתי בהם מבחינת הכתיבה למחוזות אחרים, שעבריינים לא תופסים בהם מקום, אלא בני תמותה רגילים. היום עבריינים הם פחות עניין לסרטים. הם עברו לשבת בכנסת".
