שלום, כאן הקברניט; בימים אלה מנסים אנליסטים לנחש איך תיראה המתקפה הצפויה של ארצות הברית על איראן, והאם תוביל למלחמת מפרץ שלישית. קל לשכוח שארה"ב כבר נלחמה ברפובליקה האיסלאמית, בקרב בו השתתפו נושאות מטוסי וספינות טילים, עשרות מטוסי קרב ואפילו אסדות נפט. היום נדבר על המתקפה ההיא, ונלמד איך היא שינתה את המזרח התיכון ומה למדו ממנה האיראנים – לקראת המתקפות הבאות.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
סיפורנו מתחיל בשנת 1988, ימים מתוחים וססגוניים: נבחרת ישראל הביסה את נבחרת טייוואן תשע-אפס, סלין דיון זכתה באירווויזיון וכל העולם הסתכל על איראן ועיראק, ששבע שנים נלחמו זו בזו בעוצמה מפלצתית שכללה נשק כימי ורצח המוני של אזרחים. המלחמה פגעה בכל כיס: שני הצדדים תקפו מיכליות נפט במפרץ הפרסי, מה שטלטל קשות את שוק האנרגיה העולמי.
ההתקפות, שזכו לשם "מלחמת המיכליות" כוונו נגד כל אוניית נפט שהתקרבה לנמלי היריב, ובוצעו בעיקר באמצעות מוקשים ימיים – נשק שנשתל בנתיב הגישה לנמל, ולעיתים משתחרר מהעוגן שלו, צף ופוגע רנדומלית באוניות.
כמו כן, ירו טילי חוף-ים שנגיאו מתוצרת סין, שמכרה אותם גם לעיראקים וגם לאיראנים, ואיראן הפעילה את ספינות הצי שלה כדי לעצור אוניות ולעיתים קרובות להשמיד אותן. למשמרות המהפכה היה תפקיד מיוחד באופרציה הזו: ברשותן היו מאות סירות מהירות בשם טארק, שנשאו רקטות וטילים והתנפלו בנחילים על אוניות. מאז פרצה המלחמה ב-1980, הותקפו כך כ-450 מיכליות, ו-40 ניזוקו קשה או טבעו.
ארצות הברית מאוד כעסה על המתקפות הללו, ואף ניסתה להגן על המיכליות לבקשת חברות השילוח באמצעות ספינות הצי שלה. זה לא כל כך עבד, והכניסה האמריקאית לאזור בו העיראקים והאיראנים נלחמים זה בזה גם עלתה בדם: לא פעם נפגעה ספינה אמריקאית מטיל תועה, וכל מהלכי האיום והתגובה לא הועילו.
במבצע אחד שקיבל את השם קשת זריז הותקפה אסדת נפט שתפקדה כמפקדה אזורית של משמרות המהפכה, אך האיראנים לא התרגשו אפילו מהצעד הזה. משרד החוץ האמריקאי המליץ על מדיניות שמרנית; בוושינגטון עוד זכרו היטב את מלחמת וייטנאם, וכמה יקרה ומסובכת פוליטית יכולה להיות התערבות בזירה זרה.
אבל המפקדים של הצי בשטח, בראשם אדמירל סטנלי לס, טענו שאי אפשר לוותר לאיראנים והפוליטיקאים השתכנעו: ממשלת חומייני קיבלה אזהרה אחרונה – עוד פעם אחת תפתחו באש, תשתלו מוקשים או תפגעו פה במישהו, וסוף על הקטינו.
אחרי תקופה קצרצרה של שקט מתוח, הגיע ה-14 באפריל; רוח אביבית של אחר הצהרים דגדגה את מימיי המפרץ, ופריגטת הטילים סמואל בי רוברטס דגדגה מוקש ימי. היתה זו אוניה חדשה מהניילונים, שנכנסה לשירות רק חודשים ספורים קודם לכן, ותצפיתן סיפון שלה קלט שמה שנראה לו כמו דולפינים מול הסיפון הוא בעצם מוקשים צפים.
מיד ניתנה פקודת עצירה והאוניה ניסתה לתמרן אחורנית, אך פריגטה שכזו נועדה לחתור בעוז קדימה והרוורס שלה היה קצת מסורבל; מוקש פגש את הירכתיים שלה ופער חור גדול. בפיצוץ נפצעו עשרה מלחים, מהם ארבעה קשה – ורק עבודה מאוד מדויקת ונחושה של חבריהם הצילה את האוניה משריפה גדולה.
לאחר שחולצה סמואל בי רוג'רס ונשלחה לתיקון, צלל הקומנדו האמריקאי ובדק את המוקשים: הם היו מסדרה איראנית. הזעם בחיל הים הגיע ממסדרונות הפנטגון לבית הלבן; הנשיא רייגן אישר מבצע נקמה – "גמל שלמה" שמו. התוכנית היתה לגבות מאיראן מחיר כבד, כזה שגם יראה לה כמה יקר להסתבך עם ארצות הברית של אמריקה, גם ישלול ממנה חלק מורגש מיכולת התקיפה של המיכליות, וגם יתן למדינות המפרץ הפרסי תחושה של "השוטר הגיע", ולעצור את ההשתוללות.
המטרה היתה השמדת שתי הספינות הכי חזקות ומתקדמות בצי האיראני, פריגטות הטילים סהאנד וסאבאלן, שנשאו טילים אמריקאיים מדגם הרפון. הפריגטות הללו תקפו כלי שיט בצורה סדרתית, ואחת מהן אף השמידה לא פעם אוניות לפני שהצוות הספיק להתפנות.
איראן לא פראיירית, וידעה שהספינות שלה מאוימות בידי מטוסי עיראק ולכן הפעילה אותן בצורה מאוד נבונה ומאובטחת. צי ארה"ב היה חייב לייצר לאיראנים סיבה לשלוח את כל הספינות לים, בדגש על הצמד הזה. הפיתרון היה ברור: אוניות אמריקאיות יבואו ויתחילו להשמיד לאיראנים אסדות נפט.
לפני שנמשיך, אעיר שכיום תקיפת תשתיות נפט היא דבר שמדינות עושות בצורה מאוד מדודה וזהירה, ורק אחרי ניתוח ברמת האטום הבודד של תגובת שוק האנרגיה. הרי זינוק פראי ומתמשך במחירים יכול לגרום בקלות לנזק גלובלי גדול לא פחות משל מלחמה. ולמי שפחות ומעורה, אזכיר שנפט הוא הסיבה שהאמריקאים בכלל טרחו לשכשך במיימי המפרץ הפרסי.
אבל אנחנו מדברים על שנות השמונים, שהתאפיינו בתסרוקות פסיכיות שנראות כאילו הלכתם מכות עם פיקאצ'ו, ובמדיניות חוץ בעלת גישה הרבה יותר הרפתקנית: לירות קודם, לשאול שאלות אחר כך. אפילו שאלות כמו "למה יריתי, מה אני משוגע?" או "מה לעזאזל עשיתי לשיער שלי?".
בבוקר ה-18 באפריל יצא המבצע לדרך: שתי קבוצות מטוסי תקיפה A6 אינטרודר, שמתמחים בטיסה בגובה נמוך, המריאו מנושאת המטוסים אנטרפרייז ויצאו לחפש את הפריגטות של איראן. במקביל, התקדמו אל אסדות הנפט שני כוחות משימה של ספינות קרב: כוח בראבו חתר לעבר אסדת ססאן וכוח צ'ארלי – לסירי.
בראבו הגיעו ראשונים, והודיעו לצוות האסדה: אנחנו עומדים לתקוף אתכם, יש לכם חמש דקות להתפנות. האיראנים מיהרו לארוז הכל ולהסתלק על שתי סירות והאמריקאים ראו שהם משתפים פעולה – אז האריכו את האולטימטום ל-20 דקות.
כאן נגמר הנימוס: צוותי ההגנה של ססאן החלו לירות לעבר האוניות האמריקאיות בתותחי 23 מ"מ; מדובר בנשק נגד מטוסים, אבל לפגז לא אכפת אם עף על ספינה או אווירון.
זה היה ירי משונה, שכן השייטת האמריקאית היתה מחוץ לטווח פגיעה. מיד השיבו המשחתות אש בתותחי סיפון 127 מ"מ, ומסוקי קוברה שהמריאו מספינת התקפה אמפיבית שיגרו טילי טאו אל מכולות, עמדות ומתקני האסדה. האיראנים שנותרו עשו ויברח, ואל מסוקי הקרב הצטרף מסוק עם חבלנים. הצוות נחת על ססאן, שתל עליה מטעני נפץ גדולים והרים אותה לשמיים.
בעוד מלחי צוות בראבו מריעים למראה הלהבות, סגר צוות צ'ארלי על אסדת סירי. גם כאן היתה אזהרה מנומסת ובוצע פינוי איראני חפוז, וגם כאן החלו תותחי נ"מ לירות בהפתעה.
אך מגיני סירי היו חכמים יותר, ופתחו באש רק כשהמסוקים היו מאוד קרובים; הקוברות של צ'ארלי נאלצו לזגזג ולברוח, לפני שאיראן תשתול אותם בין המדוזות. מה עשו ספינות הכוח? שפכו עליה כל כך הרבה פגזים שכולה הפכה בוערת ומרוסקת.
עד כדי כך, שצוות הקומנדו שאמור היה לנחות ולשתול מטעני נפץ נשלח בחזרה; לא היתה על סירי פינה אחת לעמוד עליה בבטחה. נחזור לצוות בראבו, שבאותו הזמן החל להתקדם לעבר אסדה שלישית, ראקש, בעודו מתוסכל מכך שהאיראנים לא שלחו את הספינות שעבורן התכנסנו.
לפתע הופיע החזר חד משמעי במכ"מ של אחת האוניות: ספינה גדולה, והיא מתקדמת לעבר הכוח במהירות! צוותי הטילים כבר החלו ללטף את הכפתור באצבעותיהם – קשה לתאר את ההתרגשות שלקראת קרב שמחכה מעבר לפינה.
פה התערב מפקד כוח צ'ארלי ואמר חבר'ה, אנחנו לא נירה על עיוור; הרימו מסוק לאוויר, אני רוצה לראות מי מתקרב אלינו. וטוב שכך עשה: צוות המסוק דיווח שלפניו לא אחרת מאשר אוניית מלחמה של ברית המועצות. כשנשאל בקשר מה הוא עושה שם, השיב הקפטן הרוסי באנגלית שבורה שהוא בא רק להציץ, לצלם תמונות ולתעד את הקרב. במזל, לא נקלעו האמריקאים לחילופי אש עם המעצמה היריבה, שבאותן שנים עוד היתה מאוד מתוחה, מסוכנת וגרעינית.
רק סיימו הקצינים לנגב את הזיעה ממצחם, והתמלאה רשת הקשר בקריאות לעזרה: איראן שיגרה מספר סירות קרב מהירות, כמתקפת תגובה – והן ירו רקטות על כל ספינה לא-איראנית בטווח ראייה.
בין השאר נפגעו אסדת סקן ביי שבשליטה אמריקאית, הספינה ווילי טייד והמיכלית הבריטית יורק מארין; המבצע המוגבל של צי ארה"ב נראה כאילו עוד רגע יתנפח, אולי אפילו יסחוף את המפרץ כולו.
מיד הגיעה עזרה משמיים: הטייסים במטוסי האינטרודר של נושאת המטוסים אנטרפרייז, שכבר חשבו שיחזרו עם כל הפצצות לאוניה. זוג אחד צלל לעבר הסירות המהירות של איראן, והטיל פצצות מצרר רוקאיי, נשק שמתאים למטרות קטנות וזריזות: כל פצצה מפזרת 247 מטעני נפץ על שטח בגודל אצטדיון כדורגל.
אבל הסירות של איראן היו חמקמקות במיוחד, וצוותי משמרות המהפכה תרגלו חמיקה מהתקפות אוויריות. הם זיגזגו על פני המים ופצצות האינטרודרים החטיאו שוב ושוב. ככל הנראה שרק שתיים מהסירות נפגעו, אך לא טבעו.
באותו הזמן הופיע במכ"מ של ספינות צוות צ'ארלי עוד החזר גדול: ספינה איראנית ראשונה, שהתקדמה אליהן. היתה זו ספינת הטילים ג'ושאן, שהתעלמה מהאזהרות האמריקאיות; כשנשאל המפקד שלה מה כוונותיו, אמר "אני אשלים את המשימה שלי" – ולאחר מכן שוגר טיל לעבר פריגטה אמריקאית. אוניות הצי מיד שחררו מוץ – אמצעי הטעיה שמייצר הדי מכ"מ ונועד לבלבל טילים – והשיטה עבדה; הטיל של איראן החטיא ופגע במים. מטח התגובה האמריקאי כלל חמישה טילים מהירים, שכולם נשתלו בתוך הג'ושאן – שנוטרלה והחלה לבעור.
לא הספיק צוות צ'ארלי להירגע, וכבר קלט במכ"מ מטוסי קרב איראניים: פאנטומים שהתקדמו אל הכוח האמריקאי בגובה נמוך כדי שלא להתגלות, ועתה טיפסו לגובה כדי לנעול על האוניות. הטווח היה כמה עשרות קילומטרים, בקרוב ייכנסו טייסי חומייני לטווח ירי – ממנו לא בטוח שיחמוק הצי.
בשיא המהירות, שוגרו טילי נ"מ אל המטוסים, ולפחות אחד פגע במטרתו; הפאנטומים האחרים הורתעו, שברו והחלו להתרחק.
אדמירל לס החל לחשוש שהמבצע יוצא מפרופורציות, וניתנה פקודה להתחיל לקפל את העסק: איראן איבדה אסדות נפט ואוניה אחת, אולי כבר למדה את הלקח ואפשר לסגור את המתקפה בלי לסכן עוד כוחות או אוניות אזרחיות.
אבל לאיראן היו תוכניות אחרות: היא שילחה לקרב את הפריגטות המתקדמות שלה – ובדיוק בנקודה זו גילו שני מטוסי אינטרודר אחת מהן. הצמד צלל לגובה נמוך דרך מעטה עננים, ולפתע קלט את האוניה סהאנד במלוא תפארתה – כשתותחיה רושפים אש והיא משלחת טילי נ"מ.
האינטרודרים שברו וחמקו מהירי, וצוות המטוס המוביל נעל טיל נגד אוניות – אך הוא לא השתגר בגלל כשל טכני. הטייס שבר בגובה כל כך נמוך, שתותחני האוניה האיראנית לא הצליחו לכוון ולפגוע במטוס.
לאחר שהתרחק כ-20 ק"מ, טיפס שוב, נעל טיל שהפעם מצא את חדר המנועים של הסהאנד. תוך דקה פגעו בה גם כמה פצצות מונחות לייזר, והיא יצאה מהמשחק. כשהגיעה האש למחסני התחמושת שלה, התפוצצה האוניה וטבעה.
אינטרודרים אחרים מצאו את הספינה סבלאן, צללו אליה תוך שהם מזגזגים בין שובלי טילים – וגם היא נפגעה קשה מפצצות, אם כי המשיכה לצוף.
בשלב זה שיגרו האיראנים טילי שנגיאו מהחוף, שטסו לעבר ספינות בראבו אך החטיאו את המטרה. בשביל אדמירל לס זה היה מספיק: האיראנים נענשו, ואפשר לחזור לנמל לקפה ומדליות; מבצע "גמל שלמה" הושלם. איראן איבדה בו מטוסים, ספינות ואסדות נפט והאמריקאים – רק מסוק אחד, כתוצאה מתקלה.
מבחן ההיסטוריה הוכיח שהמתקפה הצליחה מעל לכל דימיון: איראן הבינה שהמערב צפוי להתערב בפעילות שלה יותר ויותר, והפסיקה לתקוף מיכליות; עיראק אמנם לא נפגעה בסיפור הזה, אך חדלה גם היא מלמקש בצורה פראית את המפרץ הפרסי – כדי שלא תחטוף גם היא איזה גמל שלמה לפרצוף.
בלי יכולת להשפיע על אספקת הנפט זו של זו, היו שתי המדינות קצת יותר פתוחות למו"מ; שמונה שנות מלחמה גבו מחיר טיטאני משתיהן, והן חדלו את האש. בהמשך אותה שנה כבר ישבו והחלו לסיים את המלחמה האיומה ההיא.
אבל איראן למדה הרבה מאוד מהקרב שלה עם עילית התוצרת האמריקאית, והסיקה מסקנות: היא הפסידה משתי סיבות עיקריות – הראשונה היתה העובדה שהיריב גילה את הכלים שלה מוקדם לפני שגילתה את שלו. והשנייה היתה שזרועות איראן עבדו בצורה מפוזרת, ללא שילוב גורמי אש; היה פה יתרון ביתיות שהפרסים פשוט לא ניצלו.
הלקחים הופקו, וכיום מחזיקה איראן במערך גילוי מאוד רחב, שנשען גם על סנסורים מתקדמים, גם על סוכנים ותצפיות וגם על מודיעין מקורות פתוחים; סלפי שמצלם מלח אמריקאי מגיע לעיתים קרובות לשרתי משמרות המהפכה. כמו כן, שולבו גורמי האש ויש לאיראנים יכולת להעביר מטרות מספינות קרב למטוסים, ולמשגרי טילים על החוף או לצוללות וסירות מהירות. ולקינוח, הוצבו טילים ארוכי טווח נגד אוניות על פלטפורמות רבות באיראן, ביניהן מסוק שפיתחה בעצמה.
דעו שתפיסת השילוביות הזו קיימת גם במערכי ההגנה האווירית של האויב, ואיראן מתרגלת העברת מטרות בין סוללות נ"מ ופטרולים של מטוסי קרב – בצורה שיכולה לאתגר את צה"ל אם וכאשר נצא לקמפיין הפצצה ממושך בשטח הרפובליקה האיסלאמית, עם או בלי עזרתו של הדוד מאמריקה. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
