בתחילת נובמבר 2023, חודש בלבד לאחר 7 באוקטובר, נכנסה משלחת קטנה ולא שגרתית לקיבוץ בארי הנטוש. המשלחת כללה ארבעה עובדים ממכון "גנזים" בהובלת אדיבה גפן, יו"ר הארכיון. הארבעה יצאו להציל את ארכיון המשורר אֲנָדָד אֶלְדָן, שחגג החודש את יום הולדתו ה־100. ביתם של אנדד ושֹרי, אשתו, נפרץ ונבזז ב־7 באוקטובר, אך המחבלים שפרצו לביתם לא הרגו אותם, וחייהם ניצלו. הזוג חולץ עוד באותו היום, ולאחר תקופה קצרה כמפונים בים המלח הם עברו להתגורר בדיור מוגן במרכז הארץ.
בזכות אותה משימת חילוץ שנעשתה במיני־ואן שכור, הארכיון הביתי של המשורר – שכולל מאות טיוטות של שירים שחלקם לא פורסמו מעולם, רשימות עיתונות וביקורת על ספריו, מכתבים, איגרות ועוד – הגיע למקום מבטחים.
גפן מספרת כי כשנכנסה משלחת הצלת הכתבים לבית הזוג אלדן, היא נתקלה בריח מבאיש של מוות. כלב תועה, שכנראה נפצע מהירי ביישוב, מצא את דרכו אל תוך הבית ומת שם. לדבריה, הריח הלם את המקום החרב. הארכיונאים של "גנזים" נדהמו לראות את ההרס שהותירו אחריהם המחבלים בבית: ספרים וניירות על הרצפה, שברי רהיטים. בהכוונת מפה של הבית שציירה להם שרי, הם עמלו להציל כמה שיותר מארכיון המשורר, ארזו את מה שהצליחו והביאו את החומרים למיון ולקטלוג בארכיון. יחד עם הדפים הם הביאו גם שעון עתיק וחלוד, ללא סוללה, שעומד קפוא כבר תקופה ארוכה. באורח מצמרר, השעה שעליה הוא נעצר היתה 6:35 בבוקר.
"טרם קם כאנדד!"
אנדד אלדן נולד ב־1924 בפולין בשם אברהם בלייברג. כשהיה בן 6 עלה ארצה עם משפחתו, שהתיישבה למרגלות הגלבוע, בקיבוץ חפציבה. הוא שירת בפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות, ובהתאם לגל עברוּתֵי השמות, שינה את שמו לאנדד אלדן. ב־1952 פורסם בעלון קיבוץ חפציבה שיר היתולי, המצהיר על לידתו מחדש בשם עברי:
"לֹא כָּזָב כָּאן, רַק אֱמֶת / מֵת אַבְרוּמָה, בְּלַיְבֶּרְג מֵת… / אַךְ אַתֶּם אִמְרוּ "הֵידָד" / לִכְבוֹדוֹ שֶׁל זֶה הַוְלַד / אֲשֶׁר רַק אֶתְמוֹל נוֹלַד! (…) מֵאֶלְדָּד וְעַד מֵידָד / טֶרֶם קָם כְּאַנָדָד! (…) וּמִחֶפְצִי־בָּה עַד דָּן – / אֵין כְּאַנָדָד אֶלְדָּן!!"
ככל הנראה לא היה זה אלדן עצמו שכתב את השיר, אלא חבר מהקיבוץ. שרי, אשתו, העלתה את אחיעזר (אחיק) אחאי ז"ל, גם הוא א"א, כחשוד המיידי בחיבור השיר. כך או אחרת, השיר מלא ההומור מציג את יצירת השם כבריאה מחדש – אברומה בלייברג מת, יחי אנדד אלדן.
בשנות ה־50 החל אלדן לפרסם משיריו בעיתונים ובכתבי עת, בין היתר בהדרכתו של אברהם שלונסקי, וב־1959 ראה אור ספרו הראשון, "חושך זורם ופרי". מייד לאחר הפרסום נישא לשרי, והשניים עברו לקיבוץ בארי.
הוא נמנה עם המשוררים הפלמ"חניקים, בני דור הביניים – בין שלונסקי ואלתרמן לבין נתן זך וחבורתו. השירה של אלדן, שבראשיתה ניכרים צילם של שלונסקי, אלכסנדר פן ויונתן רטוש, התרחקה עם השנים מהמבנה המוקפד ומהמשקל. עם זאת, האוזן המוזיקלית של אלדן רק התחדדה, ושירתו מתאפיינת בדחיסות מצלולית שקשה למצוא דומות לה. לעיתים שיריו נשמעים כפיוט עברי קדום, לעיתים כלחש קסם. כך, למשל, המצלול המכשף ניכר באחת מטיוטות השירים בארכיון:
בְּרֶשֶׁף הֶעָפָר נִשְׂרַף / רַעַשׁ רִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ אֵפֶר / הַשִּׁיר שֶׁשָּׁר שֶׁנֶּעֱרַף / הַבְּרוֹשׁ נִרְעָשׁ בְּאֵשׁ / עַל גְּדוֹת אֲגַם עָגוּם / הַחֹשֶׁךְ חָשׁ כְּחוֹשֵׁשׁ / כִּי בֵּין הַחוֹגְגִים פָּגוּם / פִּרְפֵּר פַּרפַּר עַל פֶּרַח / וְרוּחַ חֲרָדָה דּוֹרֶכֶת / עַל רֶגֶל יֶלֶד וְעָלֶה רַךְ / וְהֵד מוֹעֵד כִּדְהָרָה חוֹתֶכֶת
קשה לקרוא את השיר בלי להעניק לו קריאה בדיעבד בעקבות 7 באוקטובר: האש, הרעש והאפר, החושך בין החוגגים והחרדה "הדורכת על רגל ילד ועלה רך".
אין זה צירוף המקרים הראשון אצל אלדן, שנראה כאילו שירתו ניבאה את האסון. ספר שיריו האחרון, שראה אור ב־2016, נקרא "שש שעת שחר", השעה שבה, שבע שנים לאחר מכן, פרצו מאות מחבלים לקיבוץ בארי, טבחו באנשיו וחטפו מהם משפחות שלמות.
ספרו האחרון של אלדן מוקדש לבתו לירז, שנפטרה ב־2009. מנקודת המבט של ההווה, קריאה חוזרת בחלק משירי הספר הופכת למצמררת ממש. כך, למשל, באחד מהשירים היפים בספר נכתב: "אֵין בַּיִת שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת מֵתוֹ / עַל כַּפַּיִם כָּתַב מִי שֶׁכָּתַב וְהָלַךְ(…) הָאֵפֶר בִּי רוֹתֵחַ נִשְׂרָף כְּפָרִי נִטְרָף כְּמוֹקֵשׁ".
כך גם במקרה של שיר פלאי נוסף מאותו הספר, שבחודשים האחרונים זכה לפרסום רב. השיר נפתח במשפט "עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ" – קורותיה של לירז הבת שאיננה? של בארי עצמה? או אולי אפילו, במעין תיאור פרדוקסלי, המשורר כותב את קורות העץ, שבונות את הבתים, על קירות הבתים עצמם. כך או אחרת, לא בכדי זכה השיר לתחייה מחודשת. מעבר לכוחו הנבואי יש בו שורות שיר יפות כל כך. אכן, כל קיר וכל קורה בבארי מספרים את קורות הקיבוץ, ואכן "יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ". באחד מהדפים המודפסים שהוצלו מן הבית והגיעו אל הארכיון, נמצאת טיוטה של השיר עם תיקוני הניקוד בכתב יד.
ילדי חוץ
כמעט כל טיוטות השירים שהגיעו מביתו של אלדן אינן מתוארכות. מרביתן מוקלדות ומנוקדות במחשב, ויש עליהן תיקוני ניקוד בכתב יד. עם זאת, הארכיון לא כולל רק שירים ליריים. יש בו תיקייה שלמה, למשל, עם שירים שאלדן כתב לכבוד ילדי הקיבוץ. הוא גייס את יכולתו השפתית והספרותית כדי לחבר שירים שכוללים בתוכם, לפעמים כמעט במין צופן, את שמות הילדים במחזור מסוים, כמו הקטע משיר המוקדש לחגיגות בר־המצווה של כיתת "חרוב", בשנת 1978, שבתוכה נכלל גם בנו גונר.
בצד השיר המודפס מופיעים שמות הילדים בכתב יד (כולל ההבחנה מי מהם ילד חוץ). אפילו דפדוף בשירים המשחקיים האלה מעלה את השאלה: איפה הילדים האלה היום? לא העזתי לבדוק.
בטיוטת שיר אחרת, שכנראה אף הוא לא פורסם מעולם, מופיע שיר אימים על עזה, הנמצאת מול קיבוץ בארי כ"עיט מול עיט":
עַזָּה זֶהוּת הַזִּכָּרוֹן זִמְזְמָה / עַזָּה כַּמָּוֶת כְּמוֹת הָאַהֲבָה / זְהֻבָּה חוֹזָה מַחֲזֶה חָזוֹן מַזָּה / וּמַתִּיזָה זֶרֶם רָזֶה גִּזְרָתָהּ נָאוָה / גּוֹרָל גּוֹנֵחַ גָּח גַּחְלִילִית גָּלְתָה / אֵשׁ שׁוֹאֶלֶת שַׁלְוַת שִׁלְטוֹן שֶׁשַּׂלְמָה / הַקְשָׁבָה לַיִּשּׁוּב הַשָּׁכֵן הַשּׁוֹכֵן שֶׁשָּׁתָה / דָּם דְּמָמָה נִדְהֶמֶת תָּמִיד מִיְּלָדִים שֶׁאָדְמָה / דַּעְתָּם תְּמִימוּת קְטַנִּים מָקִים לָקוּם בּוֹנִים בַּיִת / עִם הַיְּלָדִים מֵעַזָּה זֶה הַמִּזְמוֹר שֶׁפִּזְּרוּ עַיִט מוּל עַיִט
בתוך תיקיית הטיוטות בכתבי יד משך את עיניי נייר קטן, ובו שיר שנכתב בספירלה ועוצב כמעין גלויה.
השיר על השלום מוצג כמשפט ארוך, ההולך ומתפתל עד לשורה התחתונה המופיעה במרכזו. אם נחלק זאת לשורות שיר לפי החרוזים, נקבל הד לרוח השלום שתושבי בארי נודעו בה במשך שנים:
לֹא הַחַלָּשִׁים חִשְּׁלוּ שַׁלְשֶׁלֶת לַשָּׁלוֹם; / לֹא הַנֶּחֱשָׁלִים שָׁלְחוּ לָשׁוֹן מְשַׁוַּעַת לַשָּׁלוֹם; / נַחְשׁוֹל הַנִּכְשָׁלִים חִשְׁמֵל וְזָרַם בִּזְרוֹעוֹתַי לְזָרֵז בְּזִהוּר זְרִיחָה; / אֶת יְלָדַי לְהַדְלִיק לַפִּיד חֲלוֹם / מִלַּיְלָה נֵעוֹר / מִמְּדוּרָה לְצִדָּהּ רָקַדְנוּ, מֵרוּחָהּ / צְרוּדִים וּצְפוּפִים לַהֲצִיפָהּ אוֹר / שָׁלוֹם לְדוֹרְשֵׁי שָׁלוֹם.
כששוחחתי עם שרי, היא הדגישה שאנדד, כמו רבים מאנשי בארי, הוא איש שלום, ובכל זאת ניתן למצוא אצלו עשרות שירים, עשרות שנים לפני 7 באוקטובר, שמתארים את הקושי הנורא ואת החרדה שמעוררים החיים על גבול עזה.
בעניין השלום המופיע במרכז השיר, היא רק אמרה: "מה שהיה לנו יצר מפח נפש גדול מאוד אצל אנשים שחשבו שיש סיכוי לחיות ביחד". כשאיחלתי בסוף שיחתנו שנשמע בשורות טובות, היא צחקה: "להחזיק מעמד כרגע אלה הבשורות הכי טובות שאפשר לבקש".
