בא לכם שקט או אקשן? ברודוס לא חייבים לבחור

אחרי למעלה מ-600 יום של מלחמה, אזעקות, וחדשות קשות שלא פוסקות – רודוס מציע משהו שהפך למותרות: שתיקה. לא השתיקה ההיא שמגיעה בעקבות אזעקה קולנית שמתריעה על עוד טיל חות'י שחדר לאזורנו, אלא השתיקה הטובה של מי שיושבים עם כוס יין מול הים – ולא צריכים לחשוב על כלום.

רודוס הוא לא המקום הכי אקזוטי בעולם, לא הכי זול, ולא הכי מרגש. הוא לא תאילנד, לא ניו יורק, ולא נורווגיה. הוא בדיוק מה שהוא – אי יווני נעים שבו אפשר לעשות הכול או כלום, תלוי מה בא לכם באותו רגע. שעה טיסה מישראל, מזג אוויר יציב, מחירים שעדיין נחשבים הגיוניים (בטח לעומת חופשה ארצישראלית), ואנשים שמחייכים מכל הלב וממשיכים לאהוב אותנו אהבת אמת, גם כששאר העולם כועס.

למשפחות עם ילדים רודוס הוא אי מושלם – הילדים יכולים לבלות יום שלם בפארקי המים הנמצאים ברבים מהריזורטים המשפחתיים, אתם יכולים לשבת בצל עם ספר, וכולם, כולל האמצעי הבררן שכולם חוששים ממנו, ייהנו מאוכל שמזכיר את הבית (סלט יווני, גירוס שהוא סוג של שווארמה, מוסקה מעולה) או את הג'אנק הקרוב למקום מגוריכם (בכל מלון יש שניצלונים, המבורגר וצ'יפס).

לזוגות או יחידים יש מלונות למבוגרים בלבד עם בריכות אינסוף, מסעדות שלא נשמעים בהן צרחות מהסוג של: "אמאאאא, הוא לקח לי את…", וחופים פרטיים שבהם אפשר לרבוץ כמה שרוצים בלי הפרעות.

בכל הריזורטים – המשפחתיים ואלו המיועדים למבוגרים בלבד – מציעים גם ברים, מועדונים, בתי קפה ומסעדות, ובמרכז העיר יש טברנות וקזינו לשעות הקטנות, אבל לשם נגיע בהמשך.

קשה לעזוב מלון הכול כלול – יש שם אוכל בלי הגבלה, בריכה נקייה, וכיסא נוח שכבר קיבל את צורת הישבן שלכם. אבל בואו נהיה כנים, לא עליתם על מטוס כדי להישאר באותה תנוחה כל היום, נכון? ורודוס מציע מספיק דברים מעניינים שכדאי לזוז בשבילם.

העיר העתיקה
אחת הערים השמורות הטובות באירופה, עם ארמון אבירים מרשים מהמאה ה-14 שמשמש כיום מוזיאון. הילדים יאהבו להתרוצץ במבוך הסמטאות הצרות, ההורים יתרשמו מהארכיטקטורה. יש כאן הרבה מסעדות, בתי קפה וחנויות מזכרות – ובסמוך, גם אקווריום קטן וחביב עם יצורים ימיים מהאזור – כולל מינים שונים של דגים, כרישים, תמנונים ועוד.

הרובע היהודי
אזור שרק מעטים מכירים בעיר העתיקה. יהודים חיו ברודוס עוד מהמאה השנייה לפני הספירה, ואחרי גירוש ספרד הגיעו לאי יהודים רבים והקהילה היהודית גדלה ושגשגה. הרחוב הראשי של הרובע נקרא "לה קיי אנחה" (בתרגום ישיר: "הרחוב הרחב"), ושם נמצא בית הכנסת "קהל קדוש שלום" שנבנה ב-1577, ונחשב לבית הכנסת העתיק ביותר בכל יוון.

לפני מלחמת העולם השנייה חיו ברודוס כ-6,000 יהודים, כיום נשארו שם פחות מ-40. בית הכנסת אמנם עדיין עומד, אבל לא תמיד פתוח לביקורים.

לינדוס – העיירה הציורית
שעה נסיעה דרומית מרודוס, ושווה כל דקה בדרך. בתים כחולים-לבנים, האקרופוליס המרשים (אפשר לעלות ברגל או על חמור, אבל עשו טובה – ותרו על החמור המסכן. הוא לא באמת נהנה לסחוב אתכם על הגב שלו בעלייה התלולה והצרה הזו), ונוף יפהפה.

צמוד ללינדוס נמצא מפרץ "סנט פול" – חוף מקסים עם מים צלולים, כנסייה קטנה על צוק שממנה נשקף נוף מעולה, ומקום טוב לשנורקלינג ולספורט ימי.

איך להגיע ללינדוס – ולעשות את זה נכון:

עמק שבעת המעיינות (Epta Piges)
פנינת טבע מקסימה עם אגם שאליו זורמים שבעה מעיינות. ברווזים וברבורים שטים להם במים, טווסים מטיילים בשבילים, והילדים ייהנו מהמעבר התת-קרקעי שדורש נעליים סגורות ומומלץ גם לא לסבול מקלסטרופוביה. יש במקום גם בית קפה קטן עם שתייה ונשנושים.

עמק הפרפרים (Petaloudes)
שמורת טבע עם שביל עץ שחוצה עמק ירוק ומוצל. מסוף מאי עד אוגוסט מגיעים לכאן מיליוני פרפרים – בכל זמן אחר שתגיעו לכאן, תתקלו בעמק יפה אבל בלי פרפר אחד לרפואה. מניסיון אישי ומבאס, תכננו את עצמכם בהתאם כדי למנוע עוגמת נפש.

פארק המים בפליראקי
אחד הפארקים הגדולים ביוון, עם בריכת גלים, מגלשות למבוגרים ומתקנים לקטנים, מסלולי אבובים ועוד. כיף גדול ביום חם, ומקום מושלם לכמה שעות של בילוי משפחתי.

האותנטי:
במסעדת Sea House בכפר Kalavarda, אכלנו את הארוחה הכי אותנטית במשך כל ארבעת הימים האלו. לא המפורסמת ביותר, לא היקרה ביותר, אבל הכי טעימה, שמחה ויוונית.

הבעלים, המתין שנתיישב ומילא את השולחן במנות שלא הזמנו, מזג יין ואוזו לקנקנים מעוטרים בסמלים מקומיים עתיקים, והזמין את הזמר ושני הנגנים שלו לעשות לנו כבוד עם "הבה נגילה הבה" ושירים על ירושלים. מהשולחן הסמוך, קבוצת נשים מקומיות קמו בבת אחת ופצחו בריקודים מסורתיים הכוללים תנועות שמזכירות קצת צעד תימני.

בשנת 1993 הקימה משפחת האטזיניקולה את המסעדה הזו, כדי לשמר את המסורת המקומית של טברנה רחבת ידיים, עם מוזיקה חיה, אוכל מסורתי נפלא והרבה אוזו.

מאז ועד היום, בני המשפחה שומרים על אותה פילוסופיה ואהבה לאוכל טוב. לכל אחת מהמנות שהם מגישים יש היסטוריה משלה, עם מתכונים יווניים מסורתיים שעוברים מדור לדור – פאי גבינה עם שומשום ודבש, חצילים ופלפלים מטוגנים עם עגבניות טריות ורוטב פטה, דגים טריים ופירות ים מהים המקומי, צלעות טלה עסיסיות, הרבה מאוד בשר חזיר, סופלאקי עוף, ויוגורט עם דבש וקינוחים יווניים נוספים.

המסעדה פתוחה מחמישי עד שבת, ואם תזכו להגיע בזמן חגיגה מקומית – תוכלו ליהנות מיוונים אמיתיים המפזזים לצלילי בוזוקי להנאתם, ולא בשביל התיירים.

אוכל רחוב:
אל תצפו למזון מהיר כמו שאתם מכירים מישראל. ברודוס, גם המסעדה הכי פשוטה כוללת ישיבה סביב השולחן, הזמנה מסודרת וזמן המתנה שלפעמים עלול להתארך מעבר למצופה – זה חלק מהפילוסופיה המקומית שלא מאמינה במהירות.

ובכל זאת, כמעט בכל פינה יש שיפודיות קטנות שמציעות גירוס בפיתה (הגרסה היוונית לשווארמה, עם רצועות בשר טלה חתוכות משיפוד) או סופלקי (שיפודים קטנים של בשר שהושרו במרינדה וצלויים על הגריל).

שתי המנות מוגשות בפיתה קלויה עם ירקות, טחינה וצאזיקי ומחירן נע בין 5-4 אירו. טעים, משביע ושווה את הקלוריות.

היוונים יודעים לעשות חיים. יש להם מועדוני בוזוקי, דיסקו (כן, לא שינו את השם מאז שנות ה-80), פאבים וטברנות. העיר העתיקה מתעוררת מחדש בלילה ומתמלאת בקלאברים, תיירים ומקומיים.

הטברנות האמיתיות: יש טברנות אותנטיות בעיר העתיקה עם מוזיקה יוונית חיה, נגני בוזוקי וגיטרות, זמרים וזמרות שמופיעים מדי מוצ"ש. המופעים הם הדבר האמיתי, וברוב המקומות החליפו את שבירת הצלחות בזריקת פרחים – הרבה יותר מתאים לאי הפסטורלי. לאמיצים – אפשר לקום ולרקוד ריקוד יווני על הבמה לצד הזמרים. אני לא הייתי מספיק אמיצה, אבל לכו על זה, הם ישמחו שם.

מועדון Blue Lagoon – מעוצב כמו ספינת פירטים עם קוקטיילים מעולים. את אנשי רודוס לא ממש תמצאו שם, יותר ישראלים וישראליות שמגיעים לחגוג מסיבות רווקים ורווקות עם שירים יווניים שתורגמו לעברית. למרות זאת, האווירה כיפית במיוחד.

קזינו רודוס – במבנה ארט-דקו מרשים מול הים ימתינו לכם רולטה, בלאק ג'ק, מכונות מזל ובר קוקטיילים עם תפריט עשיר. האווירה אלגנטית ולא צפופה מדי, והכניסה פנימה היא עם דרכון בלבד.

כל המחירים המוזכרים הם לשלושה לילות וכוללים טיסה, מלון, העברות וכבודה דרך חברת ה"שטיח המעופף", המפעילה עשרות טיסות בשבוע לרודוס בעונה.

למשפחות המתפנקות:
Amada Colossus (849 דולר לאדם בהרכב זוגי + 2, הכול כלול) – מלון ענק שמרגיש כמו עיירה קטנה. פארק מים מהמם, חדרים מעוצבים נפלא עם בריכה פרטית, והליכה של מטרים ספורים לחוף. הגודל העצום מאפשר פרטיות גם כשהמלון מלא.

Atlantica Dreams Resort (729 דולר לאדם בהרכב זוגי + 2, הכול כלול) – השילוב הנכון בין נוחות ואנרגיה. בריכות ענק, מגלשות, ספורט, ואוכל מכל סוג. הצוות מחפש כל הזמן איך לעזור, והכול עם חיוך גדול שמרגיש גם מאוד אמיתי.

Atlantica Aegean Blue (659 דולר לאדם בהרכב זוגי + 2, הכול כלול) – מושלם לילדים קטנים ולהורים עייפים. הכל בנוי סביב נוחות משפחתית: מועדון ילדים שפתוח כל היום, מגלשות בגובה מתאים לקטנים, ומסעדות עם מנות בריאות וצבעוניות.

לבעלי תקציב מתון:
Rodos Palace (479 דולר לאדם בהרכב זוגי + 2, חצי פנסיון) – הכי קרוב לעיר העתיקה, חדרים ענקיים, בריכה עם נוף לים. מושלם למי שרוצה לשלב בין טיולים עירוניים לרגיעה במלון.

לזוגות בלבד:
Ellisa (699 דולר לאדם בחדר זוגי, כולל ארוחת בוקר) – מלון למבוגרים בלבד עם בריכות כמעט פרטיות בצבע טורקיז, חדרים עם נוף פנורמי לים, ועיצוב מינימליסטי ונעים. שירות מצוין, אוכל מעולה בחדר האוכל ובעיקר – השקט והרומנטיקה שחיפשתם.

לחובבי היוקרה:
Le Marquise (649 דולר לאדם בהרכב זוגי + 2, חצי פנסיון) – יוקרה שקטה באווירה ים-תיכונית. גינון מדויק, בריכות צלולות, וצוות אדיב. מתאים במיוחד לאלו שביום יום החיים שלהם הם ההיפך הגמור מיוקרה, או לאלו מכם שהתמכרו לסדרת השלמות – "הלוטוס הלבן".

Sheraton Rhodes (649 דולר לאדם בהרכב זוגי + 2, חצי פנסיון) – קלאסה, שירות ותחושת בית, עם מועדונים לילדים ולפעוטות, מגרש ספורט עצום בגודלו, הופעות מוזיקה, מגוון מזנונים שמציעים סוגי אוכל שונים, ברים ומסעדות. מסוג המלונות שגורמים לכם לרצות לחזור אליהם ברגע שאתם יוצאים מהם.

אז נכון, רודוס הוא לא המקום הכי אקזוטי בעולם, הוא לא הכי זול וגם לא הכי מרגש. הוא פשוט המקום שבו אתם יכולים לנשום. ואחרי שנה וחצי שבה כל תוכנית תלויה במצב הביטחוני, יש משהו משחרר בישיבה על החוף תוך כדי ויכוח עם בני המשפחה אם ללכת לים או לבריכה. מסוג ה"בעיות" שאנחנו מתגעגעים אליהן.

ואם תזכו להגיע לטברנה משפחתית אמיתית, עם מוזיקה יוונית וריקודים של מקומיים – תבינו בדיוק למה לפעמים כדאי לצאת מהבועה הישראלית. לא בגלל שזה רע להיות ישראלי, אלא בגלל שזה טוב לזכור שיש עולם שבו הבעיה הכי גדולה היא איך לסיים את כל האוכל שהבעלים של המסעדה המקומית הגיש לכם.

הכתבת הייתה אורחת של "השטיח המעופף"