גלית קאופמן, מנכ"לית מרכזי הטיפול הרפואי־שיקומי ורשת הדיור המוגן בית בלב מקבוצת מכבי. בחודשים האחרונים משבר ביטוחי הסיעוד מערער על הזכות והיכולת להזדקן בישראל בכבוד. גם את עוסקת בזכות הזו, גם אם בכיוון מעט אחר. במי מטפלים במערכי הגריאטריה המוסדית?
"צריך להבחין בין גריאטריה פעילה לגריאטריה כרונית. גריאטריה פעילה מתרחשת במר"גים: מרכזים שיקומיים רפואיים גריאטריים. במרכזים האלה אנחנו מטפלים בקבוצות של חולים קשישים במצבים מורכבים שזקוקים לאשפוז ממושך מאוד. בנוסף, יש חולים במצב של הנשמה ממושכת: הם היו בבית חולים כללי, לא הצליחו לגמול אותם מהנשמה, והם מועברים אלינו לזמן ארוך. ויש מטופלים מבוגרים בשיקום גריאטרי אחרי שסיימו את הטיפול בבית החולים והם ממשיכים לשיקום אצלנו, לתקופות קצרות יחסית של מספר חודשים. בגריאטריה כרונית מטפלים בחולים סיעודיים ותשושי נפש, שנמצאים במוסדות כמו בתי אבות".
את טוענת שהתחום כולו נמצא ב"חצר האחורית של ענף הרפואה". את יכולה להסביר?
"הגריאטריה זה שנים היא תחום עתיר פערים – גם פערי תקציב וגם פערי כוח אדם. מבחינת כוח אדם, הגריאטריה, מה לעשות, היא לא מקום שעומדים בתור כדי לעבוד בו. יש בסך הכל כ־400 רופאים גריאטרים במדינה, כשגם הגריאטרים שכבר ישנם מעדיפים לעבוד בבתי חולים כלליים או כרופאי משפחה ולא אצלנו במר"גים. זה תחום זנוח לחלוטין, ואנחנו צריכים יותר מומחים בגריאטריה. המחסור הוא לא רק ברופאים, אלא בכלל מקצועות הבריאות: אחיות מומחיות, פיזיותרפיסטים, עבודה סוציאלית, ריפוי ועיסוק, וקלינאות תקשורת – שבכלל אין דבר כזה אצלנו, לא ניתן לגייס קלינאים".
מה מרתיע? העיסוק בזקנה? פוטנציאל ההשתכרות?
"שילוב של הכל ביחד. מי שבא לטפל בקשישים חולים ואנשים חסרי ישע צריך להיות אדם מאוד מיוחד. לא כל אחד יכול לעבוד פה. פעמים רבות נתקלים במראות קורעי לב. זה לא מתאים לכל רופאה או אח. אני אחות במקצועי, וכשסיימתי את הלימודים לא חלמתי על גריאטריה. אמרתי לעצמי – אני? רק טיפול נמרץ וניתוחי לב".
אני מניח שהמוטיבציה כשלעצמה להגיע לתחום כנראה לא תשתנה. מה שיכול להשתנות זה מערך התמריצים.
"נכון. יש שאלה איך מתמרצים ומתכננים כוח אדם. אומנם שימוש נרחב יותר ברובוטים צפוי לסייע מאוד בפעולות של ניקיון, ויש כבר פיילוטים בעולם לרחצה של חולים, אבל הרובוטים הם עזרה, לא תחליף. אנחנו נצטרך בני אדם. גם הנושא של עובדים זרים צריך לקבל הרבה יותר תשומת לב: זה כוח אדם של מטפלים ישירים, ויש בהם מחסור מאוד גדול ומחסומים ביורוקרטיים. זה צריך להיות פשוט יותר להביא עובד זר".
ומה עושים כדי להביא רופאות, פיזיותרפיסטים, אחים?
"זה שוק עם שמיכה קצרה. זה אתגר גדול: פעמים רבות אין לי ברירה ואני מעלה את השכר כדי להביא אנשים שיעבדו אצלי. משרד הבריאות עושה אבל לא מספיק: צריכים יותר תמריצים כספיים לכיוון הגריאטריה, וגם יותר התמחויות בגריאטריה. קיבלנו לאחרונה תקנים ממומנים ממשרד הבריאות וזה מהלך חשוב, אבל צריך לעשות יותר.
"צריך לומר: הבעיות שלנו הן בעיקר בשגרה. שעת חירום זו שעתה היפה של המדינה: אנחנו יודעים לייצר יש מאין. לפני המלחמה, ולמרות מצוקת המיטות, לא הצלחתי לפתוח שלוש מחלקות בגלל מחסור בכוח אדם. ואז, עם פרוץ המלחמה, פתחתי אותן בבום, בבת אחת. פשוט לא היתה ברירה: היינו חייבים לפנות חולים מבתי החולים. גייסנו ים של מתנדבים וקיבלנו עזרה ממכבי, והקמנו שלוש מחלקות. לולא המלחמה ייתכן שהן עד היום עוד היו ריקות. העבודה קשה והתחלופה גבוהה ואנשים עוזבים. עבדתי בעבר בבית חולים כללי, ועבדתי בקהילה, ומעולם לא נתקלתי בתחלופה כל כך גבוהה של מטפלים שמתעייפים ועוזבים. האתגר הוא לא רק הגיוס, אלא גם השימור".
ומהם פערי התקציב?
"במשך שנים ארוכות לא הקצו את המשאבים הנכונים, ולכן יש בעיות תקציביות קשות. התעריפים של מיטות האשפוז שלנו נמוכים. המשמעות היא שאנחנו לא יכולים לתת את כל מה שאנחנו רוצים לתת. בסוף, רפואה טובה דורשת הרבה כסף. תוסיף לזה גם שהכל מתייקר: מזון, ציוד, תפעול, מערכות מידע. אם התעריפים לא משתנים, ואין להם שום הלימה לעלויות של כל דבר במשק, קשה להתמודד עם זה".
התעריפים נקבעים בידי משרד הבריאות?
"כן. מי שמגדיר את התעריפים של מיטות זה משרד הבריאות. אנחנו חותמים על הסכם מול קופות החולים, שמאשרות את אשפוז המטופל במר"גים. ההסכם עם קופות החולים מתבסס על התעריף שקובע משרד הבריאות.
"חשוב לומר, לאחרונה המשרד העניק טיפה ראשונה בים, שהיא משמעותית מאוד. בימים אלו מושקעים 50 מיליון שקל להעלאת התעריפים בשיקום הגריאטרי ב־10%, ובסיעודי מורכב ב־13%. אני מאוד מקווה שיהיו בשורות גם בשנים הבאות. נדרש כאן צעד גדול יותר קדימה".
את מדברת הרבה גם על מחסור במיטות. קחי אותנו למסדרון, מה קורה שם?
"קודם כל, אנחנו כמערכת בריאות צריכים לחרות על דגלנו שלא נסכים בשום פנים ואופן לראות מראות של זקנים במסדרון. לא בחורף, לא בקיץ ולא בשום תקופה. לא הגיוני, נקודה. מפה צריך לצאת. כולם מסכימים על זה – אין אחד שרוצה לראות את זה. גם אמא שלי, שהתאשפזה בפנימית, לצערי אחרי 24 שעות במיון בילתה עוד 48 שעות במסדרון. בלי פרגוד, בלי כלום. זה היה משפיל, זה היה קשה וזה היה עצוב. זה לא אנושי וזה לא ערכי. את זה צריך 'להרוג'. אבל המציאות היא שונה: בסוף חולים שצריכים להתאשפז, מתאשפזים, ואין מספיק מיטות. יש לי רשימות המתנה של עשרות מטופלים בכל מקום. כשאתה ממתין בבית חולים, אתה מקבל טיפול מסוים אבל לא מתחיל תהליך שיקום".
וכשלא מתחילים תהליך שיקום, חלה הידרדרות?
"השאלה כמה זמן מחכים. לא תמיד זה עניין של הידרדרות, אבל זה בהחלט לא תקין. אדם שצריך שיקום, צריך שיקום עכשיו. יכולה להיות פגיעה בטיפול שלו וסיבוכים בשל עיכוב השיקום. וגם חולה בפרוזדור שממתינה לשיקום סיעודי מורכב – המקום שלה הוא בחדר, עם הצוות, ולא בבית חולים כללי".
משרד הבריאות סוגר במר"גים מחלקות בגלל חריגה מתקנים, אבל אז מטופלים שוכבים במסדרון של המחלקה הפנימית בבית חולים כללי, ושם לא סוגרים את המחלקות על חריגה מתקן. איפה עדיף שהמטופל יהיה?
"התשובה היא חד־משמעית: עדיף שחולה ישכב במוסד הגריאטרי. בן אנוש לא יכול לקבל טיפול במסדרון. עדיף לפתוח מיטות נוספות בתפוסת יתר ובלבד שכל המטופלים ישכבו בחדרים בתנאים נאותים ומכובדים עם צוות שמטפל בהם. ודאי וודאי שהמקום של חולה סיעודי מורכב או שנדרש לשיקום גריאטרי זה במוסד שמוכשר לטפל בתחומים האלו. זה לא אידיאלי, יש בעיות בכוח אדם, במיטות, אבל בסוף יש מציאות, ובמציאות הזו — זה הדבר שהכי נכון למטופל".
איך המלחמה משפיעה?
"צריך לומר בצער גדול שיש מספר גדול של צעירים שנפצעו במלחמה ומקבלים טיפול במחלקות שיקום צעירים. זה בא על חשבון שיקום מבוגרים".
ועם הזדקנות האוכלוסייה בישראל, המצב בענף רק יחריף.
"כן. המספרים מטלטלים: האוכלוסייה של בני ה־65 ומעלה הולכת לגדול משמעותית. אם היום יש 1.2 מיליון מבוגרים מעל גיל 65, אז ב־2030 נהיה כבר עם 1.6 מיליון. זה אירוע. אומנם האסימון מתחיל ליפול, אבל זה לא מספיק. ובנוסף, גם תוחלת החיים עולה ועמה גם התחלואה במחלות כרוניות. המצב היום של המערך הגריאטרי הוא לא טוב. הבעיה היא בשמיכה הקצרה: המחסור במיטות, וצריכים לראות איך מקימים יותר מיטות ומשפרים את התעריפים בצורה משמעותית כדי להחזיק את בתי החולים הגריאטריים השיקומיים".
התייחסת לפני כמה חודשים בכנסת לחולים עם זיהום. אמרת שם: "אי אפשר כל הזמן להגיד שאין כסף. יש כסף, הוא מחולק בצורה לא הוגנת ומנותקת מהמציאות".
"הבעיה הגדולה בתחום מניעת זיהומים היא שאנחנו מקבלים חולים רבים מבתי החולים שיש להם זיהום – כלומר חיידק עמיד. אז החולים מגיעים לחדר בבידוד. אלו חולים מורכבים יותר שדורשים יותר בדיקות וסקרים, והם יקרים יותר, ודורשים הרבה יותר תשומת לב. אבל התעריף הוא דומה. לא סביר שבתי חולים כלליים יקבלו תמריצים על מניעת זיהומים והמערך הגריאטרי לא יקבל. אנחנו לא יכולים להיות אח חורג. אנחנו צריכים לקבל תגמול הולם, תמריצים, בונוסים, תמיכות – כי זה מגיע לנו, וכדי שנוכל לטפל בצורה יותר טובה במטופלים האלו".
התעריף אינו מתייחס לכך שלחלק מהחולים יש זיהום?
"התעריף לא מספק. ההגדרות של סוגי החיידקים הזיהומיים אינן מקיפות מספיק, ולא כוללות את כל סוגי החיידקים והפטריות הרלבנטיים. צריך להסדיר מחדש את ההגדרות ואת העלויות, ובעיקר צריך לתמרץ את המרכזים הרפואיים הגריאטריים בטיפול בחולים עם זיהומים. העלינו את הנושא אל משרד הבריאות ויש הקשבה, שזה כבר משהו. האגף הגריאטרי במשרד אמר לי שהם בוחנים את מבחני התמיכה למר"גים בגין זיהומים. קריטי שזה יקרה".
האמירה שיש כסף אבל הוא מחולק בצורה לא הוגנת – נכונה לתחום הגריאטרי בכללותו?
"בסוף יש תקציב, והוא צריך להיות מחולק בצורה ששמה את הגריאטריה על השולחן, ומוציאה אותה מהחצר האחורית. צריך יותר תקציב, צריך לשפר את תכנון כוח האדם, לייצר עוד מיטות, לשפר את התמרוץ בגין זיהומים. אלו פערים של שנים שצריך לצמצם, וצריך להתחיל, כי זה לא יצטמצם ביום אחד".
אתם מטפלים במי שמגיע למוסד. מה קורה בקהילה?
"הטיפול בקהילה קריטי. יש למשל הערכות גריאטריות: זו הערכה של צורכי מטופל מאל"ף ועד תי"ו. בונים לו תוכנית טיפול, מנסים למנוע הידרדרות בתפקוד ואשפוז. יש המון עבודה שצריך לעשות בקהילה: יחידות לטיפולי בית צריכות להיות חזקות ולתת מענה. זה לא רק הצד שלנו. צריכים לראות איך מטפלים בקשישים בכל הרבדים, וגם בקהילה צריכים תקציבים.
"חשוב לדבר באותו הקשר על בדידות, שהיא הרוצח השקט. יש נתונים עדכניים לא פשוטים של מכון המחקר היישומי ברוקדייל שלפיהם 21% מהזקנים בישראל מדווחים על תחושת בדידות. הנושא הנפשי יכול לגרום להידרדרות בריאותית ופיזית, וגם הפוך: כשסביב אדם יש גירויים והוא אדם שמח – הוא יהיה במצב הרבה יותר טוב. המדינה צריכה לשים מראה מול העיניים ולייצר תוכניות משמעותיות לטיפול בבדידות קשישים. ואנחנו עוד אחרי כמה שנים שבהן היה מצב חירום בריאותי ולאחר מכן מצב חירום ביטחוני, וזה מקשה על הקשישים עוד יותר".
בקיצור, לא קל לחיות פה וגם לא יהיה קל להזדקן פה.
"להזדקן זה אתגר גדול מאוד. אבל יש לי תקווה קטנה. דברים זזים, אבל הם צריכים לזוז בקצב מהיר יותר. האוכלוסייה מזדקנת והולכים להיות יותר קשישים, ואנחנו צריכים להיערך. איך נערכים? עם תקציב. אין יותר לאן למשוך את השמיכה. אלו נוסחאות פשוטות. בלי כסף לא יהיו מיטות".
