שרשרת האירועים הבלתי פוסקת כמעט וטשטשה את האסון שקרה רק לאחרונה: רצח הילדים במג'דל שמס בידי חיזבאללה, בשבוע שבו אנו מציינים 300 ימים להחזקתם של החטופים בשבי חמאס. פעולות החיסול של מנהיגי חמאס וחיזבאללה הרשימו והוכיחו את עוצמתה הצבאית של ישראל – אך במקביל הראו את חולשתה האסטרטגית האדירה. עשרה חודשים למלחמה, ובאף אחת מהחזיתות הרבות שאנו מנהלים לא הושלמה המשימה. הסיכוי להחזרת החטופים בחיים קטן מדי יום. חמאס עדיין בשלטון, מונהג בידי מחבלים מתאבדים שלא מייחסים חשיבות לחייהם או לחיי אחרים, והדרך היחידה להזיזם תהיה באמצעות חלופה שלטונית. איראן – הגם שחטפה מכה, ממשיכה בתוכניתה האסטרטגית לחיסול ישראל, שתיעצר רק אם נעמיד מולה ברית אזורית עוצמתית. אך הסכנה הגדולה מכולן היא העובדה שאויבינו רואים את האנרכיה המתפשטת בארץ, מובלת בידי שרים בממשלה, מקרבת את ישראל לכאוס. זה סיכון שמדינה קטנה בלב המזרח התיכון התוקפני לא יכולה להרשות לעצמה.
ובזמן הזה, ראש המדינה, שמודע היטב לסכנה שאנחנו נמצאים בה – עסוק רק בדבר אחד: קמפיין. נאומו בקונגרס, מנותק מהמציאות כאן, היה השיא. אפילו מתנגדיו ניסו להציג "ענייניות" בכך שהתעסקו בכישורי האנגלית שלו, אבל אין שום דבר ענייני בהתמקדות בכישורי שפה כאשר בכל היבט אחר נתניהו הוא כישלון מטלטל שמעמיד את קיומה של ישראל בסכנה. למי אכפת מהאנגלית שלו לנוכח תמונות קברי הילדים ממג'דל, גופות החטופים המחולצות מהמנהרות וההודעות על חיילים נפגעים?
נתניהו הרגיל את ישראל לבלבול בין מציאות ודמיון, ובין עיקר ותפל. מדובר בהתמכרות: לעטיפות השיווקיות, לפוליטיקה שכל כולה קמפיין. גם מפלגות המרכז והשמאל אימצו את הנטייה המסוכנת והחלו לטפח עמדות שמותאמות לסקרים. כולנו משלמים על ההתמכרות הזו בדם.
איזו אנגלית! אבל מה עם המהות? (ארכיון) | צילום:
AP
הבעיה היא לא נתניהו, שאותו אנחנו מכירים. הבעיה היא בזה שכולנו משחקים לפי הכללים שהכתיב. ישראל מעולם לא הייתה זקוקה יותר למהות במקום לאריזה נוצצת. במקום לעסוק באנגלית שלו, באולפנים צריך לנתח את החלטותיה האסטרטגיות של הממשלה ולהסביר לציבור את המחיר. למשל, מסמוס הברית האזורית שהנשיא ביידן דחף אליה, והייתה יכולה לבנות קואליציה ביטחונית נגד האיום האיראני ולשנות את המשוואה. מחיר הסירוב הישראלי לעסקאות קודמות בעניין החטופים, חלקן היו בתנאים טובים בהרבה. לדבר על אלכס דנצינג ויגב בוכשטב שיכלו להיות בחיים אם העסקאות היו נחתמות בזמן. בחיים פרי, יורם מצגר ועמירם קופר מניר עוז, ונדב פופלוול מנירים שיכלו להינצל. מי יודע כמה עוד.
מחיר ההתמכרות לעטיפה השיווקית כבד מנשוא. גם ב-2015 הפרשנים התעלפו מנאום נתניהו בקונגרס נגד הסכם הגרעין. כעת יש קונצנזוס בקרב אנשי הביטחון שחיסול ההסכם היה טעות אסטרטגית חמורה, שהביאה את איראן לסף הגרעין. איראן פיתחה מאז אסטרטגיה לחיסול ישראל, מממנת טרור על גבולותינו ותוקפת אותנו מחמש חזיתות. אבל הו, איזו אנגלית נהדרת יש לנתניהו!
הם יכלו להיות בחיים. לא בטוח שהציבור מבין את מחיר המלחמה | צילום:
באדיבות המשפחות
בארצות הברית כבר לא קונים את הסחורה. שמונים חברים במפלגה הדמוקרטית החרימו את הנאום, ובקונגרס נאלצו למלא את הספסלים בניצבים. קמלה האריס נעדרה. בניו יורק טיימס נכתב שנתניהו "נראה כמו מנהיג קטן מול רגע היסטורי". אלו לא השוליים האנטישמיים. נתניהו הביא את ישראל למשבר מול ארצות הברית. אפילו טראמפ אמר שהביקורת על נתניהו מוצדקת, וש"צריך לסיים את המלחמה, שלוקחת יותר מדי זמן". אף אחד לא מסתנוור מנתניהו, פרט למעריצים המסונוורים בארץ, ושותפיהם הליברלים ה"ענייניים". בכל סקר מאז שבעה באוקטובר הציבור שולח אותו הביתה – אך הוא לא מכבד את רצון העם, לא מכבד את ההקרבה האדירה של העם הזה, לא מכבד את ביטחונו.
"אני אוהב את המשרד הזה, אבל את המדינה יותר", אמר ג׳ו ביידן בנאום שבו הסביר את החלטתו לפרוש מהמירוץ. ישראל מונהגת על ידי אדם שאוהב את השררה יותר מאשר את המדינה. ביידן אולי גמגם בעימות, אבל העניק לנו שיעור במנהיגות. הוא עמד לצידנו ברגעים הקשים ביותר – גם מול ביקורת קשה מקרב מצביעיו, ושילם מחיר פוליטי. המשבר שמאיים עלינו חמור פי כמה מהמצב באמריקה. ישראל זקוקה נואשות למנהיגות שעוסקת במהות, לא באריזה. ואל דאגה, עם האנגלית כבר נסתדר.
>>> סתיו שפיר היא יזמת חברתית, ח״כ לשעבר ויו״ר ועדת השקיפות
