סרטה החדש של הבמאית הבריטית אנדריאה ארנולד ("פיש טאנק", "אמריקן האני"), "בירד", שעולה היום (חמישי) לאקרנים, מספק מבט ישיר ומלא חמלה במציאות פצועה ומדממת דרך דימויים קולנועיים הספוגים ב-DNA של ארנולד. למרות שימוש היתר בסימבוליות שמובילה לעיתים לעומס ואף פירוק של החוויה הרגשית בעת הצפייה, אי אפשר שלא לחשוב על הסרט הזה ביציאה מהקולנוע.
"בירד", שמגיע מן הבכורה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן אשתקד, הוא דרמת התבגרות העוקבת אחר נערה בת 12 בשם ביילי (ניקיה אדמס) שחיה עם אביה באג (בארי קיוגאן) בבית נטוש ודביק בצפון קנט. לאחר שבאג מכריז בהפתעה כי הוא מתכוון להתחתן עם בחורה צעירה שהכיר לפני זמן קצר, ביילי בורחת למקום שונה בתכלית ממגוריה – שדות פתוחים בשולי העיר. שם, היא תחווה מפגש מסתורי שיעזור לה להתמודד עם המציאות המורכבת אליה נקלעה בעל כורחה.
בתחילת הסרט, לפני שנודע כי באג הוא אביה של ביילי, שוררת תחושה מבלבלת האם הבחור הצעיר וחסר הריסון העצמי הוא אחיה? הליהוק של קיוגאן לדמותו של באג לא רק מספק תצוגת משחק מרשימה וצבעונית, אלא גם טוען עוד יותר במשמעות את תחושת היעדר ההורה שחווה ביילי במהלך הסרט. באופן הזה, היחסים הגועשים בין השניים מקפלים בתוכם את חוסר היציבות והארעיות שעומדת בבסיס חייה. אדמס מצליחה לבטא את התחושות המורכבות שחווה ביילי עם משחק מאופק שגורם לצופים והצופות ללכת שבי אחר המהלך הרגשי המפותל שלה.
מכאן, נוצרת תחושה כי כל סצנה המרכיבה את "בירד" מצליחה לייצר אווירה מורטת עצבים שמעמידה במרכזה חיוּת במלוא מובן המילה. זה בא לידי ביטוי דרך עיצוב הסאונד המתאפיין תכופות ברעש מתכתי המאמץ סאונד מפר שלווה מתוך המציאות (כביש סואן, דיבור סימולטני של עוברי אורח, ציוצי ציפורים ועוד). בכך, הסרט כמו מבקש מהצופה להתמקד בחוויה הסובייקטיבית של ביילי ולא פוסח על תחושת הפריצות, הכאוטיות והמציאות הלא מאפשרת בה היא נמצאת. "בירד" לא נרתע מלהשתמש באסתטיקה הכעורה של תיעוד המציאות דרך הסמארטפון השבור של ביילי – נקודת מבט שמוכרת בימים אלה כמעט לכל אדם. הסרט אף מפליא להקרין שוב ושוב דימויים שנלכדו דרך עדשת המצלמה המלוכלכת של הטלפון ושוזר אותם בחוכמה למדיום הקולנועי באופן שלא נראה לפני כן.
מלבד האופן בו הסרט מסתכל בעיניים פקוחות בפצעים פעורים, הוא מספק גם מבט לעבר רגעים פואטיים עוצמתיים שלא בהכרח מקדמים את המהלך העלילתי של הסרט. למרות שהם מהווים מרכיב משמעותי מנקודת החוזקה של הסרט בתחילתו, לפתע השימוש החוזר בהם נשחק ויוצר תחושה של סימבוליות שנותרת ריקה ומטופלת באופן שטחי. "בירד" גם לא מנסה להתחקות אחר התפתחות קלאסית ומובהקת של "סיבה ותוצאה", ונדמה לעיתים כי הוא מנסה לקחת על עצמו יותר מדי מורכבויות שנפרמות ולא זוכות להתייחסות הראויה להן באופן שמעט מפזר ומפרק את חוויית הצפייה.
למרות זאת, לא כדאי לפספס את "בירד", שמקפל בתוכו רגעים אותנטיים ומלאי אמפתיה שיישארו עם הצופים והצופות גם לאחר היציאה מאולם הקולנוע.
