"אתמול אספתי זוג תיירים בפעם הראשונה זה שנה", מספר נהג המונית שאוסף אותי משדה התעופה "רמון" באילת. "זוג מבוגרים חמודים. יהודים, גרים בלונדון", הוא ממשיך. "אמרתי להם 'אל תדאגו, הגעתם למקום הכי בטוח בארץ. פה אין טילים'. באותו ערב שיגרו לפה כטב"ם מעיראק".
אנקדוטה חביבה בסך הכל, שמתארת היטב את היעדר העקביות, ההיגיון ותחושת הביטחון הבסיסית בישראל הנוכחית, מקום שאיבד מזמן את הצפון, אבל גם הדרום בו מרגיש פרוץ־משהו.
ולצד כלי טיס עוינים וזוג תיירים קשישים, אל גבולות העיר הדרומית חדרו השבוע מיטב עיתונאי ארצנו, מפגן מרשים של אנשי (ופחות מרשים של נשות) תקשורת משלל גופים ומערכות.
מפגש שכותרתו "'ממני תראו וכן תעשו' במבחן המציאות" הופך להתכתשות – בין שמאל לימין, בהשתתפות פאנליסטים מושחזים – מתורבתת כמו דיון בכנסת או ויכוח בין הומלסים שיכורים בלילה סטנדרטי בדרום תל אביב
הסיבה? כנס אילת לעיתונות 2024, פלטפורמה שנתית עבור אנשי חדשות ותוכן להכיר ולהוקיר, להעניק פרסים, לסנוט זה בזה וללהג עצמם לדעת, בין דגי הרינג בארוחת הבוקר למנת פרגית בסעודת הערב.
זו השנה ה־16 שהאירוע מתקיים, אחרי שבוטל בשנה שעברה בגלל המלחמה. הכנס השישה־עשר, אם תרצו, הפעם בגרסת מלחמה ורפורמה – שני הנושאים החמים על סדר יומם של מי שקובעים את סדר היום. "צריך להתכנס לסיום", אומר כתב צבא וביטחון בשיחת לובי והמתנה לקבלת חדרים.
"כלכלית זה עולה המון כסף", קובע עורך כלכלי ותיק, "הסיום יביא לנו שגשוג גדול מאוד". "אין צבא בעולם שלא נתפס עם המכנסיים למטה, אבל צבא נשפט לפי המהירות שבה הוא מרים את המכנסיים", ייאמר בשיאה של שיחת המתנה למעלית לבריכה. "גם נסראללה מת כשהוא בקונספציה".
ניכר שלא רק נסראללה, הדרג הצבאי הישראלי או מקבילו המדיני, סומאו על ידי הקונספציה. נדמה שגם התקשורת המקומית עוד לא לגמרי הפנימה את מקומה בהיררכיית תיווך המידע הנוכחית. ספק אם קיים בארץ אירוע מקביל, שמאפשר לספקי החדשות מטעם עצמם ולאנשי דיווחי הטלגרם והידיעות בטוויטר לחגוג את עצמם באותו אופן.
עלו על המוקד
אראל סג"ל, ה־MVP של האירוע ואדם שמצליח לגרום לכל הפאנלים להרגיש כמו הופעת יחיד, זוכה לתשואות מהקהל בפאנל "מלחמה ומשפט", שהיו אמורים להשתתף בו, כך לפי התוכנייה, גם בן דרור ימיני ואלמוג בוקר. בכל הנוגע לבוקר, אדם שרגיל לחטוף על הראש בדרום הארץ, אולי טוב שנבצר ממנו להגיע, שכן הערוצים 12 ו־13 מועלים על המוקד כאן, במיוחד בכל הנוגע לשיח על המהפכה (או הרפורמה, תלוי מאיזה צד אתם מסתכלים) המשפטית.
"המהפכה המשטרית היא עניין מעמדי", אומר סג"ל, ומוותר לגמרי על שימוש במיקרופון – אקט הגיוני בהתחשב בעובדה שהוא נשמע כאן יותר מכולם. קולו ומסריו רמים, עימו מסכים הקהל וגם יתר חברי הפאנל, האחיד למדי בדעתו, פרט למנחה עמרי מניב, עיתונאי חוקר שעוד יקבל פרס על פועלו בטקס המרכזי.
ההחלטה שלו לתאר את פצצת התאורה שנורתה לעבר בית ראש הממשלה כמה ימים קודם לכן כ"זיקוק" לא מתקבלת באופן חיובי מדי בין באי הפאנל, ואת הטענה "זה לא זיקוק!" שנורית לעברו מטעם מומחי חומרי הנפץ שבקהל מנסה המנחה להדוף בטיעון "יגאל עמיר רצח את רבין. היה פה רצח פוליטי". שזה נכון, אגב, אבל גם טיעון שמצדיק את הצד השני ומהווה קצת ירייה עצמית ברגל. באמצעות זיקוק תאורה, כמובן.
מדי פעם מניב מנסה להשיב את הדיון לנושא המרכזי שלו – "האומנם הרפורמה והמלחמה נמצאות בהתנגשות חזיתית?", אך לרוב הדיון גולש למחוזות סמנטיקה, דמגוגיה ודעות הנוכחים בפאנל בנושא "ראש הממשלה – בעד או נגד?".
כן, הפאנל הזה הוא המון דברים, פרט לדיון בעניינו, ולחגיגת הנושאים האקראיים מצטרפים גם דונלד טראמפ, הרב כדורי וליל גלנט 2, שנתפס כמאכזב במיוחד ביחס לקודמו, כאילו יש סרט המשך מוצלח כמו הראשון (פרט ל"שליחות קטלנית 2"). יש גם אישה בפאנל, למקרה שתהיתם, בדמותה של העיתונאית מירב מורן מ"דה מרקר". יחס די מדהים, חייבים להגיד, של 5:1, יתרון גברי מובהק. כך או כך, הנהנו גברים ואישה יחדיו, מדובר בתקופה מורכבת.
הלאה לפאנל "ומה עם קבלת אחריות?", שכולל הפעם גם את נוה דרומי ואת המנחה מזל מועלם, כלומר פי שניים יותר נשים מבפאנל ממוצע בכנס. מזל טוב. מפגש שכותרתו "'ממני תראו וכן תעשו' במבחן המציאות" (ושבו משתתף, למען הגילוי הנאות, גם אורי דגון, ראש מערכת החדשות בעיתון זה) הופך להתכתשות – ניחשתם נכון, בין שמאל לימין, בהשתתפות פאנליסטים מושחזים וקהל מושקע רגשית – מתורבתת כמו דיון בכנסת או ויכוח בין הומלסים שיכורים בלילה סטנדרטי בדרום תל אביב.
יותם זמרי, נציגות ימין מובהקת נוספת, זוכה למחיאות כפיים מקשישי השורות הראשונות, תוקף את אופן הסיקור של רוב מהדורות החדשות את נושא הסרבנות בעקבות הרפורמה. כן, אותה רפורמה שהיתה שיחת היום בסתיו 2023 ונדמה שפשוט הועתקה באקט קופי־פייסט אל תוכני הכנס הנוכחי.
"אתה כרגיל לא מדייק בעובדות", עוקץ ירון אברהם, איש חדשות 12, את הקולגה מערוץ 14, וזימרי משיב: "אתה והערוץ שלך מובילים עלילת דם נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתה עם כל התחקירים שלך על כמות עסקאות החטופים שיכלו להיחתם".
"אני מציע לך לחזור בך מהאמירה הזו", מייעץ לו אברהם משפטית, והמנחה מועלם זורקת לאוויר רעיון (מפתה למדי, יש להודות) של הענקת תוכנית זוגית לשניים. "אני מגיש מועמדות ל'הפטריוטים', אני לא יודע אם אתקבל", מתבדח אברהם לקראת סוף הפאנל. "השאלה על איזה כיסא", עונה זימרי, ולחלל החדר נורית ההצעה הקיצונית משהו – "החשמלי". מקסים. על דבר אחד הסכימו כל מתנצחי המפגש, והוא שמדובר בתקופה מורכבת.
איפה הנשים?
ההכפלה שנרשמה בכמות נשות הפאנל הנ"ל התבררה כאנומליה בלבד, בטח לא חלק ממגמה. זאת מאחר שפאנל "עסקים ופוליטיקה – הילכו שניים יחדיו?" שעוסק בשאלה "האם לראשי הבנקים והקהילה העסקית מותר לנקוט עמדה פוליטית?" מאויש על טהרת המין הגברי.
ניב גלבוע מנחה, ולידו יושבות בשורה דמויות כמו סבר פלוצקר, מנכ"ל חברת ארקיע עוז ברלוביץ', הכלכלן שלמה מעוז, ושוב איתכם – אראל סג"ל, ומדברים עסקים. הקהל, באופן מעניין, כמעט כולו נשי. גם כאן המלחמה והרפורמה הן נושא טעון אך אהוב, אבל התמונה הזו של תשעה גברים יושבים זה לצד זה על במה מעניקה תחושה קשה של מועבט של חברי הפרויקט של רביבו.
"אמריקה לאן פנייך" שואלת כותרתו של פאנל שמנחה ערד ניר, עיתונאי שניכר כי תוצאות הבחירות בארה"ב גם אם לא הפתיעו אותו במיוחד, לכל הפחות גרמו לו לאבד עוד קצת מהאמון שעוד היה לו במין האנושי. ח"כ איתן כבל, חובב פאנלים טלוויזיוניים, חוזה כאן מלחמת צפון מול דרום אמריקנית נוספת, כולם מודאגים מהמצב ומוסכם שהעולם חווה תקופת מעבר – רק לא ברור מעבר לאן, שכן מדובר בתקופה מורכבת.
במקביל, בחדר ליד, מפגש בנושא "חדשות מעמדה, ערוצים מפוזיציה וציוצים לכל עבר" מושך אליו כמות קהל מרשימה – עדות לסנטימנט העיקרי השולט בקרב באי הכנס הנון־עיתונאים. את עמדת המנחה מאייש הפעם מנחם הורוביץ (במעמד הטקס המרכזי תוצפתה גם תחיה, אשתו, שתחיה).
מעודד לחשוב שיש מסורות, כנסים ואירועים ששבו להתקיים למרות המלחמה, ושלמתווכי המציאות ומתווכחיה עדיין חשוב, בין אגדו בבריכה להתמנגלות בחפלה, לבוא, להשמיע קול, להילחם על המושג האמורפי "אמת"
במובן מסוים מדובר באחד הפאנלים החשובים, ולו כי הוא מהיחידים כאן שמעמתים את המדיה הישראלית עם העובדה שבקרב על הניוז היא הפסידה מזמן, והיום עיקר כוחה הוא בהרחבה ובעיבוי המגזיני. בזמנים שבהם הרגע הטלוויזיוני החשוב והמגדיר ביותר של השנים האחרונות הוא זה שבו הצופה אלה בן עמי היא זו שמעדכנת את העיתונאי ומגיש החדשות דני קושמרו בדבר חטיפת אביה לעזה (על בסיס תמונה בטלגרם), טוויטר ויתר אמצעי מדיה חברתית היו צריכים לקבל משקל רב יותר בשיח על פניה של התקשורת הישראלית לאן.
אי של שקט, וכלור
את מה שתומאס פרידמן הבין כבר לפני עשור, כשגילה שהקופאי בחניון שלו, מהגר מאתיופיה, מתחזק בלוג פוליטי פופולרי שמהווה סוג של תחרות עבורו, נראה שבארץ רק מתחילים להפנים. העיתונות הישראלית, אם לשפוט לפני רוב משתתפי הכנס, היא מבוגרת (קשה למצוא כאן עיתונאים מתחת לגיל 40, מתחת לגיל 30 כמעט בלתי אפשרי) וגברית. מאוד גברית.
שיעור הנשים הלוקחות חלק בפאנל זה עומד על אפס. איפשהו, בין פולמוס אחד למשנהו, מוסכם על כולם שאלו הם זמנים מורכבים ושיש רק סירה אחת בים שיחלקו עמית סגל, רביב דרוקר ושקמה ברסלר, כי "כולם יהודים והנוחבות לא יעשו איפה ואיפה וישחטו את כולם". מקור מים קצת יותר בטוח הוא בריכת המלון הפנטסטית, אי של שקט, שמש וכלור.
בערב מתקיים לו האירוע המרכזי, טקס הענקת הפרסים לניר דבורי, עמרי מניב, גד ליאור, צבי זרחיה, מאיר עוזיאל ואיש "ישראל היום", עידן אבני. אבל כל אלה לא יקבלו את פרסם לפני נאום הפתיחה של מנחת הערב והאישה נוה דרומי.
"אנחנו, העיתונאים, לא רק היינו צינור, היינו פני המלחמה", אומרת דרומי בנאומה, מסכמת במשפט את רוח האירוע. אחריה מוקרן על המסך סרטון תדמית לעיר המארחת, ובהמשך יעלה לנאום יוסי בר מוחא, יו"ר הכנס, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב ואחד השפמים המוכרים והחשובים בתעשייה.
בר מוחא מנהל ביד רמה את שלל האירועים בכנס, משנה סדרי ישיבה, פוקד על הקהל "לשאול שאלות, לא נאום!" ובאחד המקרים גם נכנס עם מגיב לעימות חצי פיזי. אך את נאומו הוא בוחר להקדיש להשמצה של משדרי התרמה חרדיים בערוצים המסחריים.
על הכוונת של מוחא נמצאים העיתונאי יקי אדמקר, שדרן הרדיו מנחם טוקר ופליט הריאליטי/נהג המונית לשעבר/האיש שגונב את ההצגה בקומדיה "מבצע ביצה", לירון אורפלי – טילטיל בשבילכם, שהשתתפו באירועי התרמות על המסך. סוגה טלוויזיונית משוקצת בעיני בר מוחא, שנאומו המשולהב נקטע על די אזעקה שנייה ביומיים, מותירה את הקהל לתהות על תגובתו של טוקר ואת זוג התיירים הבריטים לתהות מה לעזאזל חשבו לעצמם כשבאו לבקר מדינה בזמן מלחמה ובתקופה כל כך מורכבת.
תרבחו ותסעדו
את הערב סוגרים מופע סטנד־אפ של שלומי קוריאט ("כולם מסתובבים עם נשקים עכשיו", הוא מבחין, "היום אם אתה מתדלק מעל 200 שקל בסונול, אתה מקבל מתנה אקדח") והפנינג מרוקאי בלובי המלון, מתוחזק ספינג'ים, קוסקוס ובירות חופשי, באווירת "נאכל, נשתה כי בקצב הירי לכאן מחר (כנראה) נמות".
בוקר יומו האחרון של הכנס מתכסה אבק כוכבים, כי את הפאנלים כובשים סלבס מזן נטע ברזילי, קובי אפללו ואליקו. שדרן הרדיו הוותיק יורם סוויסה פותח את פאנל "יורדים מהבמה ועולים על הבריקדות" בפרגון לברזילי, על שעלתה בשש בבוקר לטיסה לאילת, כאילו לא מדובר באקט המדויק שביצע כותב שורות אלה 24 שעות קודם לכן.
"זה לא דבר מעורר השראה", מספרת נטע על השפעת המלחמה על יצירתה, ומגלה שהתאכזבה מהעולם שבחוץ – אמירה שיש להניח שרבים מבאי הכנס וישראלים בכלל חולקים בימים אלה. חבר הפאנל (ואדם דעתן גם בשלל פלטפורמות אחרות) אבי כאכון מצביע על אריק סיני בקהל, אלא שמדובר בטעות בזיהוי. "הוא רק דומה לו!" משיב לו הקהל, ובשלב זה אפשר רק להודות על כך שלא מדובר בנציגות של הדרג המודיעיני.
בהמשך מגדיר כאכון כמה שירי פופ עבריים כ"זבל שלא ראוי להישמע", ונעם כהן גפן, מנכ"לית רדיו אקו 99FM, מוחה על כך. "פה בפאנל מותר להגיד הכל", מרגיע בהקשר אחר המנחה סוויסה את משתתפי המפגש. "אז אני אוהב גלוטן", מגלה אפללו.
בינתיים, בחדר ליד, מנחם הורוביץ קורא לחיסול של כל מי שיתקרב לקו הגבול בצפון, או לכל הפחות מציע את הרעיון.כולם מסכימים שקונספט הצבא הקטן והמתוחכם כבר לא יעבוד כאן, בעוד נחמיה שטרסלר מכריז: "כולנו נידונו לקטסטרופה אחר קטסטרופה. כך זה יהיה לנצח". מעודד, בסך הכל. במעמד נרשמה נוכחותן של שתי נשים. על כולם הוסכם שהתקופה מורכבת.
את הדרך לשדה התעופה חזרה בשעת אחר צהריים מלווה שקיעה מוקדמת של תחילת חורף. בעוד את יתר הארץ שטפו גשמים, אילת היתה ונותרה אי של שפיות שטוף שמש, גם בימי אמצע־סוף נובמבר. נכון, שכיחותו של הביטוי "תקופה מורכבת" ב־90 אחוז מהפאנלים כבר דרש שימוש במונח אחר (או לכל הפחות משחק שתייה). וכן, העיתונות הישראלית מנהלת כעת מלחמה משל עצמה –
בין נציגיה, בין האמת לבין זו המדווחת, ובין הקהל והשטח, שרואה בה עוד חזית לחימה.
אבל במיוחד עכשיו טוב לדעת שיש עוד פה ושם תיירות חוץ, גם אם מדובר בזוג יהודים בריטים שבחרו כיעד חופשה את יעד התקיפה החביב על המשטר בעיראק.
וגם מעודד לחשוב שיש מסורות, כנסים ואירועים ששבו להתקיים למרות הקושי והמלחמה, ושלמתווכי המציאות ומתווכחיה עדיין חשוב, בין אגדו בבריכה להתמנגלות בחפלה מרוקאית, לבוא, להשמיע קול, להילחם על המושג האמורפי "אמת". זה לא מעט בתקופה כל כך, ובכן, מורכבת.
