כמה ראשי פרקים היו אמש למהדורת החדשות המרכזית של קשת 12, הראשון היה ריאיון עם האיש שעבורו משרד ראש הממשלה הוא "ארץ לעולם לא", בני גנץ. מי שאך לפני מספר חודשים עוד הוביל בסקרים, בא לוחמני. אמרו לו להיות קצת רע, אז הוא ניסה – וכרגיל אצל אנשים שאינם מורגלים בכך, יצא לו קצת אגרסיבי גם במקומות הלא נכונים.
גנץ בא לזעום – ויש לו על מה. זו לא רק מדיניותו של נתניהו שכואבת לו, אלא בעיקר התחושה שהוא הולך ומאבד את המחנה, שקפלן אולי ברח לו באופן מודע ומחושב, אבל ההמונים שבאמצע לא הגיעו במקומו. בינתיים יצא לו שם של מציל סדרתי של שלטון נתניהו – והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
אני לא מכיר את הכוורת של גנץ, אבל הוא מקבל עצות רעות מאוד. עורק הצוואר של נתניהו היה חשוף (כמטאפורה כן? לפני שבאים לעצור אותי עד תום ההליכים) אחרי ה-7 באוקטובר. נקל לדעת מה היה עושה נתניהו במקומו. גנץ בחר אחרת – ונדמה שזו חטוטרת שהוא מתקשה להסיר מגבו, לא משנה כמה יזעם באולפן.
גנץ מודה שיכנס שוב לממשלה אם תהיה סיטואציה שאף אחד לא יכול לתאר אותה.
אל מבקשו ממני להסביר. pic.twitter.com/HB5YU3qLla
— 𝐎𝐧 𝐀𝐳𝐫𝐢𝐞𝐥🇮🇱 (@iloveisraell) December 15, 2024
יונית לוי לא מרפה מהסתובבות סביב הנקודה הזאת. לשווא יצעק גנץ שהוא מחויב קודם כל למדינת ישראל ולא להפלת נתניהו, כי בינתיים הצליח ראש הממשלה לכפות את גישתו על השיח הציבורי כולו: כבר אין טובת המדינה, אלא מי שחושבים שטובת המדינה היא נתניהו בשלטון ומי שבטוחים שטובת המדינה היא קודם כל סילוקו.
גנץ הביא טנק למלחמה שמתנהלת כבר מזמן בקרני לייזר – ויונית לוי לא מוותרת לו. ולמרות הכל, זאת הייתה יכולה להיות ההופעה הטובה ביותר של מי שנראה כבר כאבוד – ואז הוא התנצל בפני לוי על שהיה אגרסיבי מדי. זה היה מקסים ומכמיר לב כאחד: בן אדם, איפה אתה חי? לא הבנת שהעולם חזר למקום שבו גברים אינם מתנצלים על האגרסיביות שלהם? הן מנהיג העולם החופשי-עאלק הוא האיש שקרא לגברים לתפוס נשים ב… לא חשוב, אני מניח שהבנתם: לנוכח הריאיון מתעורר רצון לטפוח בידידות על כתפו של האיש, אבל גם ללחוש על אוזנו: "אחי, לך הביתה, לא בשבילך פוליטיקה", בלי לדעת אם את אסונו אני מבכה או את אסוננו.
ממה הוא מפחד?
אלא שעם כל הכבוד לגנץ, כוכב המהדורה אמש היה איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי. בן גביר כיכב פעמיים, במה שאולי מלמד על מידת הרלוונטיות הגוברת שלו לדיון הציבורי. הפעם הראשונה הייתה כאשר הוצג כראש הדורשים את ראשה של היועצת המשפטית לממשלה.
נאמר מיד, מדובר במשחק מכור: הממשלה לא תוכל להעביר בבג"ץ את הפיטורים של בהרב-מיארה. לכל היותר היא תוכל בהחלטתה (ובפסילת בג"ץ) להעצים את המשבר החוקתי. זה לפחות מה שחושבים רוב אזרחי ישראל. אלא שלבן גביר יש לא רק רקורד של ביצוע דברים שנחשבו לפניו בלתי מתקבלים על הדעת (זה לא לזכותו, כן?), אלא גם חקירה שחשוב לו לעצור לפני שתוביל גם אליו. האינטרס הזה לא מוצג מספיק לעיני הציבור. איך הפך דווקא בן גביר לאויב הגדול ביותר של הייעוץ המשפטי? קצת תמוה שכל הפרשנים לפתע נאלמו דום בעניין שקל כל כך לנתח.
בן גביר היה לא רק חלק חשוב מהמתאבן של המהדורה, אלא גם מהמנה המרכזית שלה: הקלטת שיחתו עם שורדת השבי המכונה ד'. מיד נעבור לאייטם עצמו, אבל עוד לפניו – אי אפשר בלי מילה טובה ליולן כהן, מי שעד לפני זמן לא רב דיווחה על נושאים זניחים יחסית. כהן הוצמדה למשפחות החטופים ומאז היא מביאה משם ידיעות מעולות. כך היה כשחשפה את העובדה שנתניהו מדבר אליהן בשני קולות, כך גם אמש בחשיפת הקלת המפגש בין בן גביר ל-ד'.
זה היה מחריד, מזעזע אפילו בעידן שבו חשבנו שכבר שמענו הכל ממי שמכונים כאן "נבחרי ציבור" (בן גביר לפחות יכול לטעון שהוא נבחר ציבור ולומר אמת, בניגוד למספרי שלושים ומשהו ברשימת הליכוד, למשל, שאיש אינו מכיר ושנכנסו לכנסת בחסות החוק הנורווגי), פחות בגלל התנגדותו של בן גביר לעסקת חטופים ואפילו לא מפני שהוא חושף את האידיאולוגיה שלו, לפיה המלחמה היא משהו שצריך להימשך עד אינסוף (היה מפתיע לו היה אומר משהו אחר).
מה שתפס אותי בחשיפה של חדשות 12 היה דווקא הרגע שבו יושב השר מול שורדת שבי שהותקפה מינית, שמשתפת אותו עד לרמות הכי אינטימיות בטראומה שלה (ניצלה מאונס רק מפני שהייתה במחזור) – והוא בתגובה מספר לה שהוא הגיע לפגישה למרות שהוא חולה. לדבריו היה חשוב לו להגיע על אף שהרגיש לא טוב.
בין הצטננות לאונס
זו סצנה שנלקחה ממחוזות הטירוף: בן גביר מקביל פגיעה מינית להצטננות ומבלי משים מותח קו מקשר אל שותפו לרשימה לכנסת, בצלאל סמוטריץ', שסירב לצפות בסרטון התצפיתניות כדי שלא להפר בסיוטים את שנת הלילה הערבה שלו. ניסיתי לחשוב מאיפה נוטלים שני אלה את העוז להקביל בין הפרת השגרה שלהם לטראומה של אחרים, ואז נזכרתי: שניהם לא שירתו בצבא (כלומר, סמוטריץ' שירת תקופה קצרה כפקיד, רק כדי לצאת ידי חובה).
פתאום הלב יצא אל גנץ, הגיבור הטראגי של האייטם הקודם. לא בגלל שהיה רמטכ"ל, אלא בגלל שלפחות היה פעם חפ"ש, טירון חי"ר מושתן שיודע מה זה לקום למד"ס בוקר בארבע בשטח, להתעורר כשיריעת אוהל הסיירים נדבקת לפרצופך מרוב טל, להרגיש את צריבת המחסנית הקפואה על הירך, כי נצטווית לעמוד ב-ח' עם בגדי ספורט ונשק, רטוב מטל רגע לפני שתירטב מזיעה.
אני לא טוען שרק מי שהיה חייל קרבי רשאי להימנות על מקבלי ההחלטות, אבל כאשר השר הממונה על הביטחון הלאומי ושר במשרד הביטחון (שמחלטר גם כשר אוצר, עאלק) – ועוד ממפלגה שמייצגת את האוכלוסייה הקרבית ביותר בציבור הישראלי, הם שניים שמעולם לא ידעו שירות משמעותי מהו, אפשר להשתגע.
"מה זה, לא הכינו אותה?" שואל בן גביר לגבי ד', שזועמת על מחדל ה-7.10, במעין גרסה למשפט ההוא על הלחם והעוגות שמיוחס למארי אנטואנט. מי בדיוק יכין אותה? יש לה עוזרים פרלמנטרים בשכר או יועצים על חשבון המדינה? אבל ד' דווקא מוכנה. כשבן גביר מתייחס אליה כאל תלמידת כיתה א' ומסביר שלשר לביטחון פנים אין טנקים או מטוסים, היא מזכירה לו שהיא לא נחטפה מתוך עזה אלא מתוך שטח מדינת ישראל, זאת שעל ביטחון הפנים שלה הוא מופקד.
השיטה של המשטרה
לבן גביר אין תשובה, אבל מדהים לראות שדף המסרים שמונח לפניו כולל בין האשמים-לכאורה לא רק את הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש אמ"ן, אלא גם את שר הביטחון. אני דווקא זוכר את שר היבטחון מתחנן בפני ראש הממשלה לבלום ברגע האחרון את שר המשפטים שלו, באקט שהיה יכול עוד להציל אותנו מקו השער, אבל זה כבר עניין לוועדת החקירה שאולי תקום יום אחד.
היה למהדורה גם לפתן – ואפילו הוא, תתפלאו, קשור לבן גביר, אם כי לא ישירות אלא במשתמע. אדווה דדון חזרה למה שהיא עושה היטב: חשיפת נוכלים. אמש הובא החלק הראשון בתחקיר שחושף את הקלות הבלתי נסבלת שבה השתלטה כנופיית נוכלים על עשרות דירות שהיו שייכות לקשישים עריריים.
זה נורא – ומה שנורא במיוחד הוא לא רק שכדי לזעזע צריך להסביר שבראש הכנופייה עומד ערבי, תושב עזה לשעבר (כאילו לעשוק קשישים אינה עבירה נוראית דיה בלי התבלין הלאומני), אלא שהפעם הייתה מי שהתריעה בזמן אמת על פלישה אל הנכס.
מרינה השחיינית הנכה הלכה למשטרה והתלוננה, אבל למשטרה יש שיטה: אם מתעלמים מהתלונה על פלישה לנכס מספיק זמן, עוברים 30 הימים שלאחריהם פינוי הפולש אפשרי רק בצו בית משפט, מה שכובל את ידי המשטרה. על הדרך נחשפת הבעיה העיקרית עם משטרת ישראל (למען ההגינות היא התחילה הרבה לפני תקופת בן גביר, אבל רק החריפה בשנתיים שבהן הוא מכהן בתפקידו): היא כבר אינה כתובת לאזרח שהיה לקורבן עבירה. בטח לא כאשר מדובר בנוכלות, מרמה או עבירות רכוש.
ככה זה כשהשר אפילו לא מנסה לתקן את דרכי הארגון אלא רק להפוך אותו מגוף שממונה על אכיפת החוק למעין חברת אבטחה פרטית – ואולי מוטב לעצור כאן, בטרם יעלו במחשבה דימויים קשים הרבה יותר.
