אי-אז בחודש נובמבר, קצת יותר מחודש לאחר שפרצה המלחמה וחיזבאללה החל לירות לעבר הצפון, שר הביטחון יואב גלנט נשאל מהו הקו האדום של ישראל בלבנון. כשהוא לובש את חולצתו השחורה, בסבר פניו החמור, הוא ענה ברצינות תהומית: "כשנתקוף בביירות – תדעו שחיזבאללה עבר את הקו האדום שלנו".
כשבעה חודשים חלפו מאז אותה אמירה, ושמונה מאז החלה המלחמה, וביירות עומדת על תילה ללא פגע – בעוד הגליל והגולן בוערים ומפונים. מאות דונמים עולים באש, מפויחים. אזרחים מקריית שמונה, מכפר גלעדי, מעמיעד, מראש פינה ועוד מתחננים לעזרה – ואין מענה. אף אחד לא בא בטווח זמן רלוונטי כדי לסייע להם במלחמתם באש (נשמע מוכר?).
כבר שמונה חודשים 65 אלף תושבי קו העימות מפונים מבתיהם ומוזנחים מצד מדינת ישראל, ומי שלא פונה אך מתגורר בגליל, גם עשרות קילומטרים מהגבול, חי במלחמה יומיומית ומופקר לגורלו. אין חקלאות, אין עסקים קטנים, הבתים נחרבים בזה אחר זה.
נכון, השריפות משתוללות עכשיו, בעיקר בגלל מזג האוויר הלוהט, החמסין והעובדה שהקרקע כבר לא רטובה – ולאו דווקא משום שחיזבאללה הגביר את האש בבת אחת. הוא מגביר אותה טיפין־טיפין, תוך שהוא מרגיל את ישראל למשוואות חדשות ולמציאות בלתי נסבלת.
גם לפני 7 באוקטובר נערך צה"ל למה שכונה אז "ימי קרב" עצימים בצפון, שיכללו שיגורים רבים, כטב"מים וניסיונות חדירה. אבל אף אחד לא שיער בנפשו שאותם "ימי הקרב" יהפכו ל"חודשי קרב", ובקרוב – לכמעט שנה של לחימה.
ישראל לא רוצה להיגרר למלחמה בצפון, בצדק, אלא ליזום אותה בתנאיה שלה כדי להביא להישג במלחמה. רק ספרי ההיסטוריה יוכלו לשפוט זאת בדיעבד, אך נדמה כי את ההזדמנות לעשות "היפוך אסטרטגי" משמעותי היא פספסה ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר, כששר הביטחון גלנט דרש להפוך את הצפון לחזית העיקרית, ודרישתו לא אושרה (בין היתר בשל 253 האזרחים והחיילים שנחטפו לרצועה).
גורם ביטחוני בכיר (נגדיר אותו כך), שנשאל בימים האחרונים מה בכל זאת יגרום לישראל להיגרר למלחמה ולא ליזום אותה, גמגם לרגע, והשיב שרק "אירוע קיצוני" כמו "הרבה מאוד נפגעים" יגרום לישראל להיגרר למלחמה בעל כורחה ולא ליזום בתנאים הנוחים לה. האם הצפון הבוער, עשרות הרקטות והכטב"מים, עשרות אלפי התושבים המפונים והאובדן של חבל ארץ שלם הוא לא אירוע מספיק "קיצוני" המחייב שינוי גישה?
לא כמו מלחמה בעזה
צה"ל עדיין נוקט גישה של "הגנה התקפית", מחסל מדי יום מחבלי חיזבאללה ומרחיק את המחבלים מקו הגבול. אך את הציבור הישראלי שצופה בעיניים כלות בצפון הבוער לא ממש מעניין עוד מחבל הרוג או פחות אחד, והוא ממש לא משתכנע שידו של צה"ל על העליונה.
לאחר התמונות המחרידות והמכעיסות של הצפון הבוער, אתמול דרש השר בני גנץ כינוס דחוף של קבינט המלחמה. טוב שנזכר ימים בודדים לפני שמגיע האולטימטום שלו לפרוש מהממשלה. האם עשרות רקטות וכטב"מים מדי יום לא חייבו עד עכשיו קבלת החלטות בנוגע לצפון?
בל נטעה – מלחמה בצפון לא דומה בכלל למלחמה בעזה, שגם היא, כפי שאנו רואים מדי יום, אינה פשוטה, וגובה מחירים כבדים מנשוא ושוברי לב. אם מאז תחילת התמרון הקרקעי ברצועה נהרגו 293 חיילי צה"ל, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו שמאחוריו משפחה שלמה שנהרסה – קשה לדמיין אפילו מה יהיה המחיר של מלחמה בצפון, שלא לדבר על הנזק הכבד שייגרם לעורף הישראלי.
נקודת פתיחה למגעים
במשך שמונה חודשים טענו בישראל, במידה מסוימת של צדק, כי גם מלחמה בצפון תסתיים בהסדר מדיני כזה או אחר, וכי צריך לעשות הכל כדי להימנע מהמחיר הכבד. אך השאלה היא – מה האלטרנטיבה? האם ישראל הריבונית, שהגדירה את עצמה כמדינה העצמאית והחזקה במזרח התיכון, יכולה להמשיך לסבול את המצב בצפון?
ארה"ב בונה על הפסקת האש בעזה כנקודת פתיחה למגעים אינטנסיביים, שיובילו להפסקת אש ארוכה בין ישראל לחיזבאללה. נכון לרגע זה, חיזבאללה כורך את הפסקת האש בצפון בהפסקת האש בדרום. חרף נאום ביידן, ואף שכביבול הציג את ההצעה הישראלית, במערכת הביטחון ממש לא אופטימיים בנוגע לעסקה המתגבשת עם חמאס, שכן ביידן הציג את הפרשנות שלו להצעה הישראלית, שכללה אמירה עמומה בנוגע לסיום המלחמה. חמאס, מצידו, דורש התחייבות חד־משמעית מגובה בערובות בינלאומיות שישראל לא תחדש את האש. וגם במקרה כזה, אגב, הוא לא מתחייב להשיב את כל החטופים.
בינתיים, צה"ל נערך ומוכן למלחמה. יחידות הסדיר והמילואים התאמנו ועדיין מתאמנות. אך זה המקום להזכיר שלמרות הרצון הטוב, ההיערכות, אם תפרוץ, תהיה זו מלחמה עקובה מדם, שקשה מאוד לחזות כיצד תסתיים, ושתגבה מישראל מחיר שמעולם לא הכירה.
