אני לא יכול להגיד מילה רעה על משפחות החטופים, בגלל ששם מדבר הרגש", אומר אבנר סלפק ומתרווח בכיסא. "אני זוכר איך אבא שלי אמר, כשחזרתי מהשבי, שהוא ניסה לעשות הכל כדי להחזיר אותי. הייתי אז צעיר, עוד לא אבא בעצמי, ולא הבנתי את הקשר בין אבא לבן.
"היינו 12 גברים שנחטפו, ורק אחד מאיתנו דיבר על אפשרות של חילופי שבויים. כל האחרים, כולל אני, הסכימו שלא מגיע למנוולים שחטפו אותנו שישחררו למעננו מרצח אחד. כל הזמן אמרנו 'ממשלת ישראל תדאג לשחרר אותנו'".
בקיץ 1968 סלפק בן ה־82 היה אחד מחטופי מטוס אל על שהונחת באלג'יר, בירת אלג'יריה שבצפון אפריקה. 39 ימים הוא הוחזק עם עוד 11 ישראלים, עד שממשלת ישראל החליטה לשחרר, תמורת החזרת כל ה־12, לא פחות מ־24 מחבלים ללא דם על הידיים – ולהביא בכך לסיום חטיפת המטוס הראשונה שאירעה על רקע הסכסוך הישראלי־פלשתיני.
"במטוס תכננתי לקחת מסכת חמצן ולנשום דרכה, וברגע שהמחבל יהיה מטושטש בעצמו מחוסר חמצן – להשתלט עליו. שלחתי יד למסכת החמצן, אבל החוטף קלט אותי מייד. הוא תקע לי את האקדח בעורף ואמר: 'תזיז שוב פעם את היד – ואני יורה'"
"עד שחזרתי לא הסכמתי שישלמו מחיר מופרז כדי לשחרר אותי", מדגיש סלפק. "זה מזכיר לי דברים שאמרה בשעתו גאולה כהן ז"ל, כשנשאלה מה יקרה אם הבן שלה ייחטף. היא ענתה: 'אהפוך את העולם כדי לשחררו, אבל מצד שני אני מצפה שלא יקשיבו לי'.
"היום אני חושב על זה עוד יותר. האם להפקיר את מדינת ישראל? יכול להיות שלא יבינו אותי, יחשבו שלא כואב לי או שלא אכפת לי, כמו שאומרים על ביבי. תאמין לי שאכפת לו יותר מכל השמאלנים האלה. אתה גם שמאלני, נכון?"
אני באמצע.
"אין אמצע. זאת המצאה של שמאלנים. יש שמאל או ימין, ושלא תגידו שלי כואב פחות מכם".
אל דעותיו הפוליטיות של סלפק, שמכנה את עצמו "ביביסט", עוד נחזור, אבל קודם נספר את הרקע לאירוע חטיפת המטוס ההוא, ביולי 1968, שזכרו נבלע בצל הכבד של מבצע אנטבה, שמונה שנים אחר כך, אולי משום שב־1976 החטופים חולצו במבצע צבאי הרואי שעליו נכתבו ספרים ונעשו סרטים, ואילו חטיפת המטוס לאלג'יריה הסתיימה בכניעה ישראלית לתנאים שהציבו החוטפים.
"זה היה ביזיון", צוחק סלפק, "עבור גלעד שליט שוחררו 1,027 מחבלים, ואילו תמורתי שניים בלבד (בחישוב של 24 תמורת 12 – א"ל). האם זה מה שאני שווה?"
"חשבתי שזה נוסע שיכור"
סלפק נולד בדצמבר 1941 בביה"ח בילינסון בפתח תקווה, גדל ברמת גן וסיים את לימודיו בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. כשהתגייס, מיהר להצטרף לקורס טיס. "הוריי היו פולנים חרדתיים", הוא משחזר. "פחדתי לספר להם שאני הולך לטיס. חצי שנה הייתי בקורס, ולהם לא היה מושג, עד שהזמינו את הורי החניכים לטיסה בשמי הארץ – וכבר לא היתה ברירה. אבל אז הם היו גאים".
סלפק היה טייס מיראז', השתתף במלחמת ששת הימים וידע רגעים הרואיים בקרבות אוויר, אבל אחרי שהמלחמה הסתיימה נגמר האקשן שחיפש ברקיע. "הניצחון במלחמת ששת הימים היה פנטסטי", הוא נזכר, "אבל אחריו ישבנו בטייסת משועממים. לא היה מטוס במזרח התיכון שהעז להמריא. חשבנו שהגיע השלום העולמי ושהסתיים הפרק שלנו בצבא".
עבור לא מעט טייסים עבודה בחברת אל על היתה שלב כמעט הכרחי בהמשך הקריירה. סלפק נדרש לעשות הסבה מהטסת מטוסי קרב למטוס נוסעים בואינג 707. ב־22 ביולי 1968 הוא הצטרף כחניך לצוות שהטיס את טיסת אל על 426 מלונדון דרך רומא לישראל. הקברניט היה עודד אברבנאל, והקצין הראשון היה רס"ן (מיל') מעוז פורז, חברו של סלפק לטייסת.
זו היתה אמורה להיות טיסתו האחרונה של סלפק במעמד של חניך, ואברבנאל, הקברניט שהדריך אותו, אמר שמבחינתו הוא כבר יכול להיחשב כטייס מן המניין. החניך הוא מי שמטיס למעשה את המטוס, לצד הקברניט, כשהקצין הראשון משגיח במושב שמאחוריהם.
הטיסה לרומא עברה ללא תקלות, והמטוס המריא בטיסת לילה בדרכו הלאה, חזרה לארץ. "היתה דממה", סלפק נזכר. "רשת הקשר היתה רוב הזמן שקטה, חוץ מטייס אמריקני מחברת 'אתיופיאן איירליינס' שטס לא רחוק מאיתנו ולא הפסיק לדבר. הקוקפיט היה חשוך, כדי שנראה מה קורה בחוץ.
"פתאום שמעתי רעשים מאחור. הדלת שמפרידה בינינו לבין הקבינה היתה פתוחה, זאת היתה דלת רגילה ולא משוריינת כמו שיש היום. באותם ימים התחילו לדבר על סכנה של חטיפת מטוסים, והדבר המצחיק הוא שהשב"כ הוציא הוראה לסגור את הדלת – אבל רק כשנמצאים ממזרח לאתונה. מבין? טסנו עם דלת פתוחה כי היינו ממערב לבירה של יוון. טוב, מניסיון לומדים".
"באתר שבו הוחזקנו לא היה כמעט אוכל, ולא נתנו לנו לזוז בלי שומר צמוד. מתישהו המשא ומתן התקדם, אז העבירו אותנו לווילה מפוארת בעיר, כולל טבח ובר עם המשקאות הכי יקרים. רצו שנגיד שקיבלנו יחס טוב. מהר מאוד החזירו אותנו לתנאים הגרועים"
סלפק הביט לאחור כדי להבין מה מקור הרעש, ואז קלט את הדיילת יהודית אבנט מתעמתת עם אחד הנוסעים. "הייתי בטוח שמדובר בשיכור שרוצה להיכנס אלינו", הוא משחזר, "אמרתי לה 'תעיפי אותו מפה', ואז לפתע הוא הוציא אקדח.
"מעוז פורז, שישב בסמוך, נתן לו מכה על היד, במטרה להפיל את האקדח, אבל לא הצליח. בתגובה המחבל נתן לו מכה חזקה בראש עם הקת – ומעוז נשכב שותת דם. הייתי בן 26, האמנתי שאני גיבור, וחשבתי לעצמי, זה מה שעושים למי שרק עכשיו כבש חצי מהמזרח התיכון? אמרתי לאברבנאל 'קח את ההגאים' והתרתי את הרצועות בידיעה שאני הולך לחסל את המחבל.
"פתאום ראיתי קנה של אקדח מול העיניים. המחבל לחץ על ההדק, יצאה ירייה – ונעצרתי. הרגשתי נקודות חמות על המצח. הגעתי למסקנה שמדובר בכדור סרק, אבל התברר אחר כך שטעיתי. הקליע פשוט פגע במנורה שמעלי, והרסיסים עפו. אבל באותן שניות הייתי בכל זאת משוכנע שמדובר בסרק, והבנתי שאין לי ממה לפחד.
"ניסיתי להתקרב, אבל המחבל כיוון אלי את האקדח ולחץ שוב על ההדק. הפעם היה מעצור. הוא ניסה לתפעל את התקלה, ופתאום שמתי לב שהוא מחזיק רימון יד. לך תתעסק איתו עכשיו. התיישבתי בחזרה בכיסא".
"ניצול השואה הרגיע אותנו"
סלפק מספר שמלבד המחבל שבתא הטייס היו עוד שניים בין הנוסעים, אנשי החזית העממית לשחרור פלשתין של ג'ורג' חבש, ארגון שבאותם ימים העצים את פעילות הטרור הראוותנית שלו במטרה "לדחוף את הבעיה הפלשתינית לגרון העולם". המחבל המוביל ידע מה הוא עושה. הוא הכיר את הנתיב וידע מול אילו מגדלי פיקוח המטוס אמור לעבור. לטייסים הישראלים הוא לא סיפר שהיעד שלהם הוא למעשה אלג'יריה.
"בשלב מסוים מגדל הפיקוח קרא לנו: 'אל על, מה קורה לכם?'", ממשיך סלפק. "המחבל ענה להם 'זה לא אל על, זה מטוס 'אל אספה', קיבלנו הוראה לטוס לאלג'יר' – והפקח לא הבין. ואז הטייס האמריקני מ'אתיופיאן איירליינס', שכאמור טס בסמוך, אמר לפקח בקשר 'אתה לא מבין שזאת חטיפה?'
"יונה ליכטמן היה מהנדס הטיסה במטוס. אמרתי לו 'תעלה את הקבינה לגובה רב', כדי שלחץ האוויר בתוך המטוס יירד, וכך נגרום לאנשים לאבד את ההכרה. הרעיון שלי היה לקחת מסכת חמצן ולנשום דרכה, וברגע שהמחבל יהיה מטושטש – להשתלט עליו. את המלחמות היינו עושים אז בצורה כזאת, של אלתורים. אז שלחתי יד למסכת החמצן, והמחבל קלט אותי מייד. הוא תקע לי את האקדח בעורף ואמר: 'תזיז שוב פעם את היד – ואני יורה'".
לא פחדת?
"מה שמפליא הוא שלא פחדתי לרגע. כמו בקרבות במלחמה, יש התרגשות ואדרנלין לפני שאתה נכנס למגע, ואז פתאום הכל שקט לך, רגוע. אתה עושה את מה שלמדת. המחבל, לעומת זאת, התרגש מאוד. פחדתי שמרוב לחץ הוא עוד יירה בנו. אברבנאל ניסה להרגיע אותו תוך כדי הטיסה, דיבר איתו כמו אימא שמדברת עם הבן שלה.
"אחרי כמה שעות נחתנו באלג'יריה. כל הזמן זכרתי שיש לי בארנק תעודה של איש צוות בחיל האוויר. בימי שגרה הייתי צריך אותה כדי להיכנס לבסיס, וגם, באותם זמנים, אם שוטר היה עוצר אותך על מהירות התעודה הזאת הספיקה.
באלג'יריה לא רציתי שיידעו שאני טייס. אז איך שנחתנו וכיבינו מנועים ניצלתי רגע כשהחשמל במטוס נפל, לפני שהספיקו לחבר את המתח החיצוני. בשנייה שנהיה חשוך הוצאתי את התעודה וזרקתי אותה לפאנל המכשירים, היכן שהיה חריץ. נרגעתי".
ברגע שהמטוס נחת באלג'יריה המחבלים הפלשתינים ניתקו מגע והעבירו את הפיקוד על האירוע למשטרת הביטחון האלג'ירית. הנשים, הילדים והאזרחים הזרים שהיו על הטיסה שוחררו, ובשבי החוטפים נותרו כקלף מיקוח 12 גברים ישראלים – שבעה אנשי צוות המטוס וחמישה נוסעים. הם הוחזקו בבסיס משטרת הביטחון, סמוך לנמל התעופה.
"אם הייתי יודע שהשבויים שלנו בעזה נמצאים עם חוטפים כמו האלג'ירים, הייתי רגוע היום", אומר סלפק. "הם בכלל לא היו דומים לנאצים של חמאס. מהר מאוד הבנתי שנפלה עליהם צרה. הם לא התכוננו אלינו, לא רצו אותנו, ובעיקר כעסו על הפלשתינים.
"ביום שבו נחתנו בחזרה בארץ מפקד חיל האוויר מוטי הוד חיבק אותי ואמר: 'אם היו מחזיקים אתכם עוד כמה ימים, כבר היתה לנו תוכנית להוציא אתכם'. אחר כך התברר לי שלמבצע אנטבה, ב־1976, לקחו את השלד של תרגיל החילוץ שיועד לנו"
ביום הראשון הרס"ר שלהם, שהיה אחראי על השומרים, אמר לנו 'אל תדאגו, הכל יהיה בסדר'. הוא אמר שאם השליט של אלג'יריה אז, הווארי בומדיין, היה רוצה להרוג אותנו, כף רגלנו לא היתה נוגעת באדמת אלג'יר. עוד במדרגות המטוס היו יורים בנו".
האמנתם לו?
"היה חשש והיו ויכוחים בינינו. היה אחד, שלא אנקוב בשמו, שהבהיל אותנו. אמר שמקסימום יוציאו אותנו להורג בירייה, אבל הוא חושב שלא יבזבזו עלינו כדור, אז הם יעשו את זה בתלייה. אחד הנוסעים נהיה חולה כששמע את הדברים האלה, אבל רובנו לא חששנו. היה לנו ביטחון שהכל יהיה בסדר".
שביתת רעב במחאה
בארץ התחוללה בינתיים דרמה במהלך אותם ימים גורליים. כותרות העיתונים עסקו בחטיפה, ושר התחבורה, משה כרמלי, אמר מעל דוכן הכנסת: "בהתנהגותה ממשלת אלג'יריה נותנת חסות לפיראטיות באוויר ומושיטה יד לגנגסטרים מסוכנים בנתיבים הבינלאומיים, דבר שאנחנו והעולם הנאור והתרבותי לא נוכל להשלים עימו.
"ממשלת ישראל קובעת כי העם בישראל לא ישלים בשום פנים עם כך שממשלת אלג'יריה תוסיף להחזיק במטוס השדוד ואנשיו, ולא ילך שולל אחר סחבת מכוונת ולא ייכנע למעשי סחטנות. חובת אלג'יריה לשחרר את המטוס היא מוחלטת וללא תנאי.
"כל הנותנים יד למעשי ג'ונגל בתחום התעופה הבינלאומית חייבים לדעת כי אנו נגונן בכל אמצעי שבידינו על קווי התחבורה לישראל וממנה, ונעשה הכל להרתעת הגנגסטרים המבקשים להשליט אנרכיה בדרכי העולם".
"לא היו לנו תנאים טובים בבסיס שבו הוחזקנו", נזכר סלפק. "אוכל כמעט שלא היה, והשומרים הפשוטים לא נתנו לנו לזוז בלי פיקוח צמוד. אני זוכר שישבתי בשירותים, וכל הזמן היה שם שומר עם אקדח מכוון אלי. אני יושב, הוא יושב מולי, עד שאמרתי לו 'כבר לא בא לי'".
שרה, אשתו של אבנר, יושבת לצידנו בסלון בזמן הראיון. בני הזוג היו כבר נשואים בזמן שאבנר נחטף, ושרה היתה בהיריון מתקדם בארץ. "זה לא דומה להיום, כי לא היתה אז תקשורת ולא ידענו כלום על גורלם", היא נזכרת.
"פעם בשבועיים נשות החטופים היו מתאספות, ומישהו היה מודיע לאשת הקברניט אם יש חדשות. כל הזמן הרגיעו אותנו 'יהיה בסדר, יש מגעים דיפלומטיים'. אבל לחץ? לא היתה לנו טלוויזיה, ואפילו לא טלפון בבית. היום יש יותר מדי תקשורת – 'יש עסקה, אין עסקה'. אנחנו ישבנו בשקט".
סלפק מספר שהאלג'ירים לקחו כל אחד מהחטופים לחקירה, שלא היתה מאיימת או אגרסיבית. "אני לא איש מסודר", הוא צוחק. "היה לי תיק של אל על, ושרה יכולה להעיד שהייתי זורק לתוכו הכל. אז החוקר הוציא ממנו ניירות, איזה מכתב מאל על שהוא תחקר אותי עליו.
"אחר כך הוא הוציא מכתב מהטייסת על תרגיל מיוחד שרצו שאצטרף אליו. הוא הסתכל, קיפל וזרק לפח. כשמפקד חיל האוויר, מוטי הוד, פגש אותי מייד אחרי השחרור, הוא סיפר שהמצרים ביקשו מהאלג'ירים לחקור אותנו אם היינו טייסים בחיל האוויר, אז האלג'ירים אמרו 'תנו לנו חומר, שנוכל לעמת אותם' – והמצרים אמרו שאין להם. זה רק הוכיח שהאלג'ירים בכלל לא רצו להתעסק איתנו".
המשא ומתן לשחרור החטופים התארך. החוטפים, בתיווך האלג'ירים, עמדו על שחרור מחבלים תמורתם, ממשלת ישראל סירבה – והעולם ניסה לתווך בדיפלומטיה. "כנראה היה משא ומתן מתקדם למציאת פתרון, אז העבירו אותנו יום אחד לווילה מפוארת במרכז העיר", סלפק נזכר. "אתה לא מבין איזה תנאים קיבלנו. פתאום טבח, בר עם כל המשקאות הכי יקרים שלא הייתי מפנטז אפילו להזמין בפאב.
"עשו את זה כדי שנגיד אחר כך שהיחס שקיבלנו היה טוב. זה היה ככה שלושה-ארבעה ימים, עד שהשיחות כנראה עלו על שרטון – ואז החזירו אותנו לבסיס ליד שדה התעופה, ושם חזרנו לתנאים הגרועים. אני זוכר שהייתי כל הזמן רעב, אחרי שהחלטנו לעשות שביתת רעב במחאה, כי מבחינתנו זאת היתה הרעת תנאים. האלג'ירים כנראה נבהלו, אז הם הזמינו לנו אוכל מ'אייר אלג'יריה'. חמגשיות, כמו שאוהבים לומר".
איך היו היחסים ביניכם, 12 הגברים בשבי?
"בסדר גמור. מי שהכי הרשים היה יונה ליכטמן, מהנדס הטיסה, שהיה ניצול שואה. מדי פעם, כשמישהו מאיתנו נתקף חרדה, יונה היה מרגיע ואומר 'חבר'ה, מה שהנאצים עשו לי, הערבים לא יכולים לעשות. אל תדאגו, אני פה'".
"תתגלחו, אתם משתחררים"
השבי הסתיים אחרי 39 ימים, ללא התרעה מוקדמת מבחינתם של החטופים. "בשבי התחלנו לגדל זקנים", סלפק נזכר וצוחק. "לי יצא שפם שחור וזקן ג'ינג'י, אז גילחתי הכל. בסוף לכולם נמאס וגם הם התגלחו, חוץ מאלקנה שמן, שנשאר עם הזקן שלו. בא קצין אלג'ירי ושאל 'למה אתה לא מתגלח?', ושמן ענה: 'אני אתגלח רק כשישחררו אותנו'.
"באיזו שבת, בלי הודעה מוקדמת, בא הקצין ואמר לאלקנה 'לך להתגלח'. שמן ענה לו 'הסברתי לך שאני אתגלח רק ביום שנשוחרר'. אז הקצין חזר ואמר: 'לך תתגלח'. הבנו שאנחנו חוזרים הביתה, והיתה שמחה אדירה".
המשוחררים המריאו לרומא, ומשם לישראל. שרה, שהגיעה לפגוש את בעלה החוזר כשהיא בהיריון מתקדם, זוכרת איך נאלצה להתמודד עם גדודי העיתונאים שהגיעו לנמל התעופה לוד.
האם ישראל עמדה לשחרר את החטופים במבצע צבאי? בספרו "הוי ארצי מולדתי" כתב לימים אל"ם (מיל') אליעזר (צ'יטה) כהן על מבצע שחרור שכבר הוכן ותורגל, ושלדברי כהן בוטל ברגע האחרון אחרי ששר הביטחון משה דיין קיבל רגליים קרות.
"פוסט־טראומה? אז לא היה דבר כזה. אבל בכל פעם כשהייתי רואה סרט על כלא או גדר תיל – היה לי קשה. לכן אני אומר שלחטופים שיחזרו מעזה ייקח שנים, אם בכלל, עד שיוכלו לצחוק על דברים כאלה. אני מתאר לעצמי שהם סובלים בצורה נוראית"
על פי כהן, שפיקד אז על כוח של שישה מסוקי בל 205, המבצע היה אמור להיערך בכמה שלבים: חדירה שקטה לשטח אויב, פשיטה על מקום הימצאם של בני הערובה, חיסול שומריהם והטסת החטופים לאונייה ישראלית בלב ים. שם, כהן כתב בספרו, אמורים היו לחמש את המסוקים כדי שיחזרו לשדה התעופה הבינלאומי באלג'יר ויהרסו את חברת התעופה "אייר אלג'יריה".
המסוקים היו אמורים לשוב לאונייה הישראלית, ומשם היא יועדה להמשיך בהפלגה להולנד. הלוחמים שהשתתפו במבצע היו אמורים לחזור לישראל כתיירים בטיסת אל על. "אילו דיין היה נותן לנו לבצע את המבצע כמו בתרגיל על המודל, שנערך בנוכחות הרמטכ"ל, היינו מצליחים בצורה מדהימה", כתב כהן. ואגב, גם העיתונות הצרפתית דיווחה, כשהמטוס שהה באלג'יריה, שקבוצת ג'יימס בונדים ישראלית עושה תוכניות לחילוץ החטופים.
לסלפק יש גרסה משלו: "ביום שנחתנו בחזרה בארץ, הראשון שבא לפגוש אותי היה מפקד חיל האוויר מוטי הוד. הוא חיבק אותי ואמר: 'אם היו מחזיקים אתכם עוד כמה ימים, כבר היתה לנו תוכנית להוציא אתכם'. אחר כך התברר לי שלמבצע אנטבה הם לקחו את השלד של תרגיל החילוץ שיועד לנו, ולכן לקח די מהר להתכונן למבצע ההוא.
"במקרה שלנו לא ביטלו את תוכנית המבצע, פשוט החזירו אותנו לפני הביצוע. אני זוכר שאלקנה שמן העיר אותי באחד הלילות בגלל רעשים, כי כל הזמן היינו משוכנעים שסיירת מטכ"ל עומדת להגיע, בטוחים שהצבא יפעל. כאמור, אנחנו היינו נגד חילופי שבויים".
בעקבות החטיפה, ופיגועים נוספים שכוונו בהמשך נגד מטוסי אל על, החלה ישראל להפעיל בידוק ביטחוני קפדני ואמצעי ביטחון בטיסות מסחריות. החטיפה קידמה את הקמת יחידת האבטחה של התעופה האזרחית, שהופעלה על ידי שב"כ, ותרמה לגיבוש כללים לניהול משא ומתן עם מחבלים ולהיערכות למבצעי חילוץ והשתלטות של יחידות מיוחדות.
כמו כן, צה"ל יצא למבצע התגמול "תשורה", שבמסגרתו פוצצו מטוסי נוסעים בשדה התעופה של ביירות, אחרי שנודע שהמחבלים שחטפו את סלפק וחבריו יצאו מלבנון.
מעריץ את הלוחמים כיום
כל מי שהיה עם סלפק בקוקפיט ביום החטיפה כבר לא איתנו, או כמו שסלפק אומר: "טס בעולם אחר". אברבנאל ז"ל, שהיה הקברניט, נפטר לפני כשנתיים בגיל 96, ואילו מעוז פורז ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים כשמטוסו התרסק ב־17 באוקטובר 1973 מעל סיני.
בנו, סרן ניר פורז ז"ל, היה קצין בסיירת מטכ"ל ונהרג באוקטובר 1994 במהלך ניסיון החילוץ של סמל נחשון וקסמן ז"ל משבי חמאס. סלפק חזר לטוס באל על, ולמעשה היה טייס בחברה עד יציאתו לפנסיה.
היו לך במהלך השנים פלשבקים מהחטיפה?
"היום מדברים על פוסט־טראומה, אז לא היה דבר כזה, כמו שסיגריות וחשיפה לשמש לא נחשבו בזמנו לדברים מסוכנים. אבל בכל פעם כשהייתי רואה סרט על כלא – זה היה מקפיץ אותי. או כשהלכתי כמה ימים אחרי השחרור לסרט עם אשתי והיו שם גדרות תיל, היה לי קשה לראות את זה. לכן אני אומר שהחטופים שיחזרו מעזה, והלוואי שכולם יחזרו, ייקח להם שנים, אם בכלל, עד שיוכלו לצחוק על דברים כאלה. אני מתאר לעצמי שהם סובלים בצורה נוראית".
סלפק יושב כיום בביתו במושב בן שמן, ואין לו לבטים בשאלה איך צריך לנהוג כעת. מבחינתו, הוא סומך על ראש הממשלה שיוביל אותנו לחוף מבטחים.
"אני לא מומחה גדול ביהדות, אף על פי שיש לי בן חוזר בתשובה, אבל כשדיברו על פדיון שבויים התחלתי לקרוא על הנושא", הוא מספר. "נכון שמדובר במצווה גדולה, וחכמינו אמרו שאדם חייב לתת הכל כדי לפדות את אשתו, אבל לגבי הממלכה – היא צריכה לעשות את מה שצריך כדי לפדות, אבל לא לשלם יותר מדי. הם מסבירים זאת בכך שאסור לעודד את הליסטים לחטוף עוד אנשים, וזה דבר שאתה לא שומע היום. מה זה 'הכל'? לתת את המדינה?
"שמעתי את אחד האבות השכולים אומר: 'אלה שמוכנים לתת הכל מוכנים להחליף את ילדיהם עם החטופים?'. צריך לתת המון, אבל אם אנחנו מפסיקים את המלחמה וסינוואר יחזור לשלוט בעזה, מדינת ישראל אבודה. לא יהיה יהודי אחד, בארץ ובעולם, שיהיה בטוח מחטיפה.
"ייתנו בידי המרצחים האלה את נשק יום הדין, יותר מפצצת אטום. אין לי דבר נגד משפחות החטופים שזועקות. זה בסדר, אני מרחם עליהן. כואב לי הלב, אבל גם אחיו של ביבי נהרג במהלך חילוץ שבויים, אז הוא לא רוצה שהם יחזרו?"
טוענים שראש הממשלה רוצה לשרוד פוליטית.
"אוי, באמת. ההישרדות הפוליטית שלו היא להחזיר את החטופים. אם היה מחזיר את כולם, הוא היה נבחר לעוד 20 שנה בראשות הממשלה. הוא יותר חכם מכל אלה שבפוליטיקה עכשיו".
אתה חבר מרכז?
"הייתי חבר במפלגת העבודה. היה לי פנקס, שילמתי מיסי חבר. הלכתי תמיד עם יצחק רבין, ובכל פעם שהחברים שלי שואלים 'איך אתה יכול ללכת עם נתניהו?' אני עונה: 'מפלגת העבודה, שהייתי חבר בה, היתה יותר ימנית מהליכוד של היום'.
"מי גירש מאות מחבלים ללבנון, ביבי? הם אומרים 'אנחנו מורשת רבין', ואני אומר 'אין לכם מושג מהי מורשת רבין. אתם ממציאים מורשת חדשה'. אני וחבריי השמאלנים חיים בסדר. שאני אאבד את מי שנלחם לצידי בגלל דעות פוליטיות? בחיים לא. אם הוא יאבד אותי, זה כבר משהו אחר".
מפליא שאתה עם ראש הממשלה גם אחרי 7 באוקטובר.
"יש לי חשבון איתו, אבל נסגור הכל אחרי שנביא ניצחון ואז יהיו בחירות. לדעתי, יגיעו מנהיגים חדשים אחרי המלחמה, כמו אחרי מלחמת יום כיפור. הלוחמים הגיבורים בעזה הם אלה שינהיגו את העם, אני כבר מעריץ אותם. עד למלחמה הנוכחית נכדיי אמרו 'סבא שלנו גיבור', אבל אנחנו אפס לעומתם. איזה לוחמים".
שניים מנכדיו של אבנר, שהשתתף אחרי החטיפה גם במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה ב־1982, נמצאים כעת בלחימה. עידו, בנו של אבנר, חזר למילואים בהתנדבות בגיל 54, והוא מתקן דחפורי D9 שנכנסים לפעילות ברצועה.
"עתיד נהדר יש למדינה שלנו", משוכנע סלפק. "אני שומע איך נכדיי מדברים, איזו רוח לחימה. באחת המלחמות שכבתי על מיטה בחדר הכוננות של הטייסת, מוכן להקפצה, וקראתי עיתון. אני זוכר שפתאום צחקתי, אז מישהו שאל 'מה קרה?' אמרתי לו 'כתוב בעיתון שמי שאין לו בן בחזית – לא יודע מה זו מלחמה'. רק אחרי שילדיי התגייסו הפסקתי לצחוק".
