בחום של 35 מעלות, בצל החלקי של כיכר החטופים בתל אביב, נפגשו היום (חמישי) עשרות אנשים לשמוע עדויות מפי ניצולי נחל עוז – קיבוץ שאיבד 16 מבניו, שמונה מחבריו נחטפו, ושניים עדיין נמצאים בשבי.
"זה יכול היה להיות אני", נכתב על ההזמנה לאירוע מעגלי העדות והשיח של חברות וחברי הקיבוץ. "בואו לקחת חלק ולתמוך במשפחות החטופים ובקהילת נחל עוז", ביקשה המודעה בצנעה. אך הכיכר לא הייתה מלאה במיוחד בשעות המוקדמות של אחר הצהריים, כנראה בגלל החום הכבד והשמש הקופחת.
יונצ'י ברוש. "את הכל שיקמנו ונשקם" (צילום: הדס יום טוב)
בכל זאת, שני מעגלים של כסאות כתר סודרו מתחת לצילייה שבחלקה המערבי של הכיכר. בכל אחד מהם הוצבו שני כיסאות צהובים, שנותרו ריקים עבור חטופי נחל עוז – עמרי מירן וצחי עידן. לכל אחד גם כוונו שני מזגנים ניידים מאולתרים והונח במרכזו בקבוק מים קרים.
כמו הקשבה לעדות מתקופה אחרת
לאט לאט המעגלים מתחילים להתמלא. כמה עשרות אנשים, רובם חברי קהילות וקיבוצים אחרים, רובם קרובים לגילאיהם של המספרים עצמם. ובנינוחות מסוימת שלא מתיישבת עם חומרת הסיפורים שכל יושבי המעגל יודעים שהם עומדים לשמוע, מתיישבים ארבעה מוותיקי קיבוץ נחל עוז – אנשים בעשור השמיני והתשיעי לחייהם.
תמי הלוי (87) פותחת, מברכת את הקהל בחיוך מזמין, ומתחילה לספר את סיפורה. היא מרכיבה לאט את המקרופון ומספרת כיצד התעוררה בבוקר ליום החתונה של הנכד שלה, ובמקום זה רצה לממ"ד ונשארה בו, לבדה, עד הלילה, חוסמת בגופה את הדלת. איך פחדה לדבר בקול רם שהמחבלים לא ישמעו, איך חיכתה לעזרה שלא הגיעה, איך התאפקה מללכת לשירותים.
תמי הלוי. חסמה בגופה את דלת הממ"ד (צילום: הדס יום טוב)
בזמן העדות, כמעט אפשר להרגיש פיזית את התחושה של כל היושבים, שיש דמיון מצמרר בין הסיטואציה הזו – מעגל הקשוב לסיפורה של אישה מבוגרת שמוסרת את עדותה, הסיפורים שהיא מספרת, לסיטואציה של הקשבה לעדות מתקופה אחרת. אבל האירועים עליהם הלוי מתחילה לדבר אירעו לפני פחות מתשעה חודשים, והם עוד לא נגמרו, כי עמרי וצחי, שתמונותיהם מוצבות לידה על הכיסאות הצהובים, עדיין שם.
"קשה לי לדבר על זה", היא אומרת בקול חנוק, שותה כוס מים וחוזרת לדבר, בקשיחות שרק הדור הזה של הקיבוצניקים ידע לייצר. היא מספרת איך בלילה באו חיילי מגלן כדי לחלץ אותה, והיא רצתה לתת להם כרוב ממולא, ואחר כך לא הסכימה לעזוב את הבית עם סירים מלוכלכים בכיור והתעקשה לשטוף את הכלים.
"מנסים כל הזמן להזכיר את צחי ועמרי"
לאט לאט מצטרפים עוד אנשים, והלוי מעבירה את המיקרופון לחבר קיבוץ נוסף, יונצ'י ברוש (80). ברוש מספר על אשתו האהובה שושי (75) ז"ל שנרצחה. "הם ירו על דלת הממ"ד ואישתי קיבלה כדור בחזה ובכתף ומתה מיד", הוא מספר בדמעות. "לא היה ברור מי יורה ולמה, עד שפתחתי את הדלת ועמד מולי מחבל שירה עליי, ופגע לי ביד שמאל".
הוא מספר איך עטף את ידו השבורה, וחיכה לפינוי ליד גופת אשתו במשך שעות, איך לא יכלו לנתח אותו והעבירו אותו באמבולנס פרטי לשיבא, עד שלבסוף נותח יום אחר כך, איך לאחר מכן נאבק לקבור את אשתו בנחל עוז ולא הצליח בגלל המצב הביטחוני בקיבוץ.
הוא מספר על הצבא שהתעכב, על המוסדות שלא עבדו, על משרד הבריאות שלא תפקד, על מכון החליבה והטרקטור ששרפו, על הרפת שהרסו, על האזרחים העזתים שנכנסו אחרי המחבלים והמשיכו לבזוז ולהרוס. ובכל זאת, בלי להתבלבל, הוא אומר עם דמעות בעיניים: "את הכל שיקמנו ונשקם".
"אמרתי לעצמי שבשביל הילדים והנכדים אני ממשיך לחיות", הוא ממשיך, ומספר שחגג שבועות עם הנכדים, ושבינתיים, חצי מאוכלוסיית הקיבוץ תישאר כנראה במקום אליו פונו – משמר העמק – וחלק יעברו לגור במתחם עירוני הקרוב למשק. ויש גם 23 מהוותיקים שעברו לדיור מוגן בבת ים. "מנסים לשמור על היחד כמה שניתן", הוא אומר, חצי צוחק וחצי בוכה.
כשהוא נשאל על ידי הקהל "מה אפשר לעשות כדי לעזור", הוא מבקש רק להזכיר את החטופים. "אנחנו מנסים כל הזמן להזכיר את צחי ועמרי. אנחנו עושים את כל האירועים הללו, כל שישי קבלת שבת, במאמץ לשמור אותם בתודעת הציבור. כי רק לחץ מהציבור אולי יצליח להזיז את הממשלה".
האירוע מסתיים לאחר כשעה וחצי בקריאת שמות הנרצחים בניר עוז על ידי ברוש. כשהוא מגיע לשמה של אשתו הוא נחנק מדמעות, אך מתעשת וקורא את שאר הרשימה. אחרי כל שם הוא מספר משהו – זו מבוגרת שגרה בבית שבקצה, זה צעיר שהגיע ללמוד איך לעבוד ברפת, זו ילדה שנרצחה בזרועות אביה. הרשימה מסתיימת והשמש עוד קופחת למרות השעה המאוחרת. ההמון מתפזר בשקט, מזיע ודומע, ובעיקר חסר אונים.
