אין לסינוואר סיבה טובה יותר להתעקש על עמדותיו מאשר ההערכה כי בכך הוא עשוי להגדיל את הסיכויים להתרחבות המלחמה בין ישראל לאיראן ולחיזבאללה.
מלחמה כזו תספק עבורו רווח כפול: היא תגבה מחירים מישראל, ובד בבד תביא להרפיית הלחץ מעל חמאס ומרצועת עזה, מאחר שצה"ל ייאלץ להעתיק את מרבית מאמציו וכוחותיו אל חזית הצפון.
מבחינתו, עצם האיום במלחמה כזאת משרת אותו, מכיוון שהוא משמש מנוף לחץ על ישראל להתגמש. לדידו של סינוואר, "עסקה" עם ישראל יוכל לבצע בכל שלב, כשהוויתורים האחרונים מצד ישראל יהיו נקודת הפתיחה להמשכו של המשא ומתן.
מבחינת סינוואר, בזכות החטופים שבידיו יוכל מנהיג חמאס להתמיד בדרישותיו, ובהיעדר לחץ צבאי הוא גם לא ישלם על משיכת הזמן.
בערבו של יום, הזיקה שיצרו ארה"ב ו"המתווכות" בין הגעה לעסקה לבין הסרת איום המלחמה אמנם מיתנה את המומנטום השלילי שנוצר לאחר חיסוליהם של פואד שוכר ואיסמעיל הנייה, אך גם הקשיחה את עמדות חמאס. ניתן לשער כי יוזמיה הניחו שמצב כזה יקל עליהם לחלץ ויתורים נוספים דווקא מישראל.
ממשל ביידן חותר להרגעה בעזה מסיבותיו שלו, ועליו למצות גם את המנופים שבידיו להשפעה ישירה או עקיפה על חמאס.
אם קיים סיכוי לשינוי בעמדת חמאס וסינוואר, המפתח הוא דווקא גיבוי מוחלט מצד ארה"ב – ובעידודה, גם מצד המתווכות – לעמדה של ישראל ולהפעלת לחץ צבאי, מדיני (סילוק הנהגת חמאס מקטאר) ואזרחי (כגון, שליטה באספקה הנכנסת לרצועה). צעדים שיבהירו לחמאס כי לזמן יש מחיר.
איראן שינתה גישה?
דוברים איראנים הדגישו השבוע כי אין קשר ישיר בין המאמצים להפסקת אש בעזה לזכותה הלגיטימית של איראן להגיב נגד ישראל על חיסול הנייה בטהרן.
חלקם הוסיפו כי איראן לא חייבת למהר בתגובתה ותעשה זאת "בזמן, במקום ובשיטה שתבחר". בעוד האיומים מאיראן בתקיפה צבאית ישירה פחתו, דווח בתקשורת על לחצים שהיא מפעילה על חיזבאללה לנקום את מותו של שוכר.
בשום אופן אין להסיר מסדר היום את אפשרות התקיפה הישירה מצד איראן. טוב תעשה המערכת אם תתמיד בגישתה החשדנית כלפיה, לרבות מהלכי שיבוש, סיכול ומנע.
ואחר זאת, הנכונות האיראנית לקשור בין הפסקת אש לתגובה המובטחת מצריכה הסבר. אם (והדגש הוא על "אם") זוהי תולדה רק של השילוב בין ההיערכות הצבאית החריגה בחסות ארה"ב, עם פתח להצלת עזה מידיה של ישראל, כי אז ניתן ללמוד מכך על המנופים העשויים להיות אפקטיביים בקשר לתחומים אחרים בפעילות האיראנית. ואם לאו – כדאי להבין מה עוד תרם לשינוי בגישתה.
פיגועי ההתאבדות חזרו
"תאונת העבודה" שגרמה לפיצוץ המטען בתל אביב ולמות המחבל משכם בטרם ביצע את זממו, הפנתה את הזרקור לעבר הסכנה החדשה־ישנה הרובצת לפתחנו: פיגועי התאבדות. חמאס והג'יהאד האסלאמי מיהרו לקבל אחריות ולאיים בחידושו של הדפוס הזה, ויש להתייחס לכך ברצינות.
המוטיבציה הגבוהה בקרב הפלשתינים מיו"ש לפגע בישראל, יחד עם הזמינות של אמצעי לחימה, חומרי נפץ ומעבדות לייצור והרכבה של מטענים, לצד הכוונה יעילה מצד גורמי מפקדה בשטח או מחו"ל, יכולות לדחוף לכיוון הזה. הפרצות בקו התפר קוראות לשב"ח וגם למחבל.
כדי למנוע היווצרותו של גל טרור מסוג זה, נדרש יישומם המיידי של הלקחים שישראל הפיקה כתוצאה מהיסטוריה עם מאות נרצחים בפיגועי התאבדות. בראש ובראשונה, הידוק ההגנה וסגירת הפרצות במרחב התפר, תוך החמרה משמעותית של הענישה ושל הסנקציות המנהלתיות נגד מי שמעורבים בהכנסתם של שוהים בלתי חוקיים, בהלנתם או בהעסקתם בישראל.
יש לברך על הגישה ההתקפית של גורמי הביטחון בפעילותם ביו"ש מאז 7 באוקטובר. אין מנוס מהגברה של הקצב והעוצמה בפעולות הללו לחיסול "מעבדות", מחסני אמל"ח והתארגנויות חמושות.
חיוני גם להגביר את המאמצים למניעת הברחות של אמצעי לחימה וחומרים דואליים המשמשים לייצור חומרי נפץ מישראל או משטח ירדן אל שטחי יו"ש. שמיכת המשאבים קצרה. זה הזמן לבחון פתרונות יצירתיים, תוך חיזוק כיתות הכוננות ותגבורן.
אין מנוס גם מפני צעדים להגברת ההרתעה, ובתוך כך הריסת בתיהם של מחבלים שמעורבים בפיגועים כאלה, בלי קשר לתוצאות הפיגוע או למקום מגוריו ולמעמדו של המחבל.
סיכומו של דבר, אין לפעול בעניין זה בגישה מידתית. יש לגדוע בתקיפות את הרעיונות הללו, בטרם יהפכו למגמה.
הכותב מכהן כראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית.
