היה לי מזל להכיר את קורין בחיים ולא רק בשירים. לא מזמן הוזמנתי להופעה האחרונה שלה בבארבי. אחרי שהקהל התפזר נכנסתי מאחורי הקלעים. התיישבתי על הספה ליד קורין. היא הייתה יפה ומוארת, והעיניים שלה שטפו אותי ואני אותה, ועמדה בינינו אהבה. קורין זהרה, היא ידעה שזאת הופעה מיוחדת שכל מי שראה אותה לא ישכח אותה לעולם. והשירים באו לבקר אותה בפעם האחרונה.
מעלינו התנשא בום של סרטים, שמקליט כל מה שאומרים. אז לחשתי לקורין באוזן כי רציתי שרק היא תשמע והתביישתי: "יש לי שאלה, אבל אם אני אשאל זה יגרום לי לבכות".
היא אמרה לי: "תשאל".
בקול שקט אמרתי שאני הולך לכתוב עליה מילים יפות ועצובות. שהכול כבר נרקם לי בראש בזמן שהיא שרה. ויש לי דברים להגיד עליה שיבואו מהלב. דברים ש… היססתי.
היא הבינה. "מילים שכותבים אחרי שמישהו מת?"
אף פעם לא הבנתי למה לא כותבים ואומרים את הדברים האלה לפני, כדי שמי שמתה תקרא ותדע כמה אוהבים אותה.
שנינו דמענו. ככה זה במצבים כאלה. אי אפשר לברוח מקצת דמעות.
היא אמרה לי: "תכתוב ותשלח לי. אני רוצה לקרוא".
אז כתבתי ושלחתי לה:
קורין אלאל היא נס ישראלי. היא הייתה ככה מההתחלה. היא התגשמות החלום הישראלי, כאילו מישהו בכלל כתב אותה. היא נולדה בתוניס, והיא לסבית, והיא חיברה במוזיקה שלה בין מוזיקה צרפתית, וקצת מזרחית, ורוק, וביטלס ושלום חנוך, ואת הכול היא הפכה – לקורין.
זמרים רוצים להצליח. זמרות רוצות להיות נחשקות ושכולם ישירו אותן, להקות רוצות להיות קוליות, וכולם רוצים להתפרסם ולפוצץ קופות. אחת לכמה זמן נולדת זמרת שהיא הרבה מעבר לזה – שהיא זמרת נשמה. שהיא זמרת של העם. במוזיקה זה כמו להיות מואר ברמה הרוחנית הגבוה ביותר. אבל זאת קורין – יותר מהכול מרגישים את הצניעות. היא לא יודעת כמה היא גאונה, וכמה השירים היפים והמיוחדים שלה מגדירים אותנו בימים הכי טובים שלנו כישראלים.
אומרים שהשנה הפופ השטותי והקליל מת, והשירים העמוקים חזרו אל מול המוות שתוקף אותנו. וקורין הלחינה כל כך הרבה מאלה.
בהופעה האחרונה שלה בבארבי מפוצץ באנשים אוהבים, הרגשנו כולנו בקהל את הפחד שמלווה את הישראליות בשנתיים האחרונות. הפחד שזה נגמר. שהישראליות הגיעה למסיבת הסיום שלה. כולם מנסים להשמיד את ישראל. 7 באוקטובר, ופרעות באמסטרדם, ואיראן, מה הם בכלל רוצים מאיתנו כל האנשים הרעים האלה? והכי נורא: יש גם אנשים כועסים שרוצים להשמיד אחד את השני מבית. שמרגישים שהישראליות מיצתה את עצמה וצריך לחזור להיות משהו שלא היינו אף פעם.
מהיום הראשון ישראל הייתה מקום שנולד על נוסטלגיה – הישראלים תמיד התגעגעו לתקופות יפות יותר, שמי יודע בכלל אם התקיימו. ישראל תמיד הייתה ותמיד תהיה חלום. וקורין תמצתה את כל החלומות האלה והנוסטלגיה הזאת בשירים שלה. בלחנים המרגשים והעמוקים שלה. היא הלחינה את "חזקה מהרוח" לגלי עטרי, ואת "דרך הכורכר" לאריק סיני, ידעתם? האיש שחוזר הביתה, לילדות שלו, לריח מלונים ודבק אורנים. אני לא חושב שאי פעם הרחתי ככה מלונים ודבק אורנים, אבל השיר הזה מחזיר אותי לילדות שלי.
כל כך הרבה שירים כתבו לה משוררים, והיא נתנה להם חיים, ונשפה בתוכם את המוזיקה המכשפת שלה, כי למילים אין משמעות עד שלא מגיעה המוזיקה האלוהית ומביאה אותם ללב שלנו. והשירים האלה הגיעו לכל מקום, גם לאנטרקטיקה, שם יש סוסים שמדברים עברית, ושיר בכיף, והטבעת נפלה.
היא הלחינה לעצמה את "זן נדיר", השיר המיתולוגי על חיי הלהט"בים של פעם שהיו זן נדיר, שפחדו מהצל של עצמם, ונצמדו לקירות הבתים. אבל בהופעה שלה הבנתי שזה בכלל לא שיר על גייז. זה שיר עלינו, שמגדיר את כולנו – הישראלים – "אנחנו זן נדיר, ציפור משונה, החלומות באוויר, הראש באדמה". יש פה מישהו שהראש שלו לא טמון עמוק באדמה בשנה הזאת? והחלומות הנפלאים שלנו באוויר. יש פה מישהו שלא פחד השנה מהצל של עצמו ונצמד לקירות הבתים?
קורין היא כל הטוב שיצא מהישראליות. כל מה שאבותינו קיוו שייצא מאיתנו כשהם ייבשו את הביצות, האור המתוק לגויים – איפה עוד יכול היה להתחבר התרכיב הזה, של מוזיקה מערבית, מזרחית וצרפתית, בעברית? את השירים שלה ציטטו בקונגרס האמריקאי כדי לתאר אותנו. בשנים האחרונות היא התקרבה לדת וליהדות. כאילו זה היה הרכיב החשוב האחרון בלהפוך להיות תמצית של כל מה שטוב במוזיקה הישראלית.
על הבמה בהופעה עלו ובאו החברים של קורין – אסף אמדורסקי ושלומי שבן, אהוד בנאי, ריקי גל, מירי מסיקה, ערן צור ויזהר אשדות. כל אחד מהם הוא לבנה בבית הזה של המוזיקה שלנו. והשירים של קורין אחד-אחד הם כמו עוגה מתוקה ומלוחה של רגש.
ויש כמובן את השיר הגדול מכולם. בזמנו אמרו בריאיון לג'וזף הלר, הסופר שכתב את "מלכוד 22", שהוא לא כתב עוד רומן כזה. האיש חייך במרירות וענה: "נכון, אבל גם אף אחד אחר לא".
אז גם קורין הלחינה את "אין לי ארץ אחרת" רק פעם אחת. אבל אף אחד אחר שמסתובב בינינו לא כתב לעם הזה המנון כזה. זה שיר ששרו בהפגנות נגד ההתנתקות, ובהפגנות נגד ההפיכה, ושרו בלוויות, ושרים חיילים, וכל ישראלי מוצא את עצמו בלחן של קורין שהפך את המילים הללו לסמל של הישראליות, לחן שמרטיט את המילים של אהוד מנור – אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת, רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי. וכשקורין שרה את שיר האהבה שבור הלב הזה למקום הזה שלנו, בהדרן של ההופעה, כולנו בבארבי החדש בכינו, כי גם השנה האדמה בוערת בצפון ובדרום, ואין תיאור מדויק יותר של התחושה הזאת של הישראלי. אין לנו ארץ אחרת. אבל למזלנו הייתה לנו את קורין שתשיר לנו את עצמנו.
כמו כולנו גם את הזמן של קורין על כדור הארץ מכתיבים פרטים קטנים של גוף, אבל היא יודעת שעוד אלפי שנים יהודים ישירו אין לי ארץ אחרת ויזדהו עם הגורל שהשיר מתאר, ואולי אפילו לא יזכרו מי כתב ומי הלחין, אבל בפה שלהם ובלב שלהם ובדמעות שלהם תחיה לעד זמרת הנשמה קורין אלאל.
