השבוע ביקרתי, פעם נוספת, בקונגרס האמריקאי שבוושינגטון. כתמיד, ולאור ההתמקדות של LIBRAEL – Liberal Israel בצד הדמוקרטי של המפה הפוליטית, עיקר הפגישות והשיחות המתוכננות (והלא מתוכננות) שלי היו עם פוליטיקאים דמוקרטים, חברי קונגרס ויועציהם. למרות זאת, ניצלתי את ההזדמנות כדי לבקר במשרדיהם של כמה מבכירי ממשל טראמפ הנכנס כדי להשמיע מסרים חשובים לישראלים. הנה כמה רשמים שעלו מהשיחות.
מדינה פלסטינית? לא בקרוב
באופן די עקבי, ועבור חלק מהישראלים גם מפתיע, רוב מוחלט של האנשים שדיברתי איתם מהמפלגה הדמוקרטית הפגינו בקיאות רבה בתמונת המצב בשטח: בפרישת הכוחות, בגיאוגרפיה של הצירים השונים בעזה ובלבנון, באופן חלוקת הסיוע ההומניטרי ובאתגרים הניצבים בפני כל אחד מהשחקניות השונות שעל המפה, שותפות ויריבות כאחד. הדימוי שלעיתים נוצר לפוליטיקאים אמריקאים, בעיקר דמוקרטים, כ"מנותקים", לא יכול להיות יותר רחוק מהמציאות. הלוואי שכל הישראלים היו בקיאים כמוהם.
רוב מוחלט של הדמוקרטים ששוחחתי איתם השמיעו הזדהות רבה עם האתגרים שישראל מתמודדת עימם. חלקם העלו בעצמם את העובדה שהכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה לא הצליחה למנוע משבר הומניטרי משום שחמאס השתלט עליו. אחרים הצביעו על הסכנה שבהכנסת הרשות הפלסטינית לרצועה, שעלולה להיתפס כמשתפת פעולה של המשטר הציוני אם תינשא על כידוני צה"ל. אחד היועצים אמר שהוא מייחל לכך שמדינות ערב יכניסו את הראש הבריא (יחסית) שלהן למיטה החולה שהיא עזה, אך הן יסרבו לעשות זאת ללא ערבויות להתקדמות מדינית. כולם, לרבות גורמים בקצה השמאלי של המפלגה, הסכימו שאין סיכוי להקמת מדינה פלסטינית בעתיד הנראה לעין. זאת, לאור חולשת החברה הפלסטינית והחשדנות הישראלית המוצדקת לדבריהם לאחר 7 באוקטובר.
נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן מתקבל בשדה התעופה בסעודיה (צילום: AP Photo/Evan Vucci)
"אין פתרון, זולת חלוקת הארץ"
למרות זאת, ההבנה לפיה פתרון "שתי המדינות" אינו "פתרון מדף" שניתן ליישם מהיום למחר לא הפכה לתמיכה רשמית ומלאה בסיפוח יהודה ושומרון או במדינה דו-לאומית. גורמים רבים במפלגה הדמוקרטית שעמם שוחחתי אמרו כי הם אינם רואים שום פתרון ששומר על ישראל יהודית ודמוקרטית באופן שלא כרוך בחלוקה מסוימת של הארץ.
אז מה הפתרון שהוצע? כאן הדמוקרטים נמצאים במבוכה, בדיוק כמו בשורת נושאים אחרים לאחר הפסד המפלגה בבחירות. התחושה הכללית בפגישת שקיימתי הייתה ש"אנחנו הולכים לאופוזיציה, אין לנו כל כך כלים להשפיע על משהו בשנתיים הקרובות לפחות, וברור לחלוטין שאנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש". זוהי תגובה הגיונית ביחס לישראל, הפלסטינים והמזרח התיכון, אולם יש להודות כי הנושא אינו נמצא בראש סדר העדיפויות הדמוקרטי.
עם זאת, לביידן יש עוד קצת פחות מחודשיים בבית הלבן, וניסיון העבר מלמד שמוטב לישראל לא לנצל את ההפסד כדי לקדם מהלכים שעשויים להסתיים במפלה מדינית, בדיוק כפי שחוק ההסדרה ב-2016 תרם להחלטת ארה"ב להימנע מלהטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון 2334.
אבו מאזן, ראש הרשות הפלסטינית, ובנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל (צילומים: פלאש 90)
הממשל פתוח להצעות
תופעה דומה, אבל עם מאפיינים שונים, זיהיתי גם במשרדי המחוקקים שעומדים להפוך לבכירי ממשל טראמפ הנכנס: הסנאטור מפלורידה מרקו רוביו, שצפוי לכהן כשר החוץ; חבר הקונגרס מפלורידה מייקל וולץ, שיכהן כיועץ לביטחון לאומי, וחברת הקונגרס מניו יורק אליס סטפניק, המוכרת לנו מ"שימוע נשיאות האוניברסיטאות", שצפויה לכהן כשגרירה באו"ם. שלושתם מזוהים עם האגף הניצי של המפלגה ואנשי "ימין רך" כלל, אך נחשבים בכל זאת מינויים מקצועיים וראויים יותר מכמה מהמינויים האחרים של הנשיא בתחומי הביטחון הלאומי (בראשם פרשן פוקס ניוז פיט הגסת' לתפקיד שר ההגנה וחברת הקונגרס לשעבר טולסי גבארד, שהשבוע גורם ביטחוני ישראלי כינה אותה באוזניי "דף מסרים של פוטין", לאחראית על קהילת המודיעין).
בשלוש הלשכות הללו הביקורים שלי היו ספונטניים. לא קבעתי פגישה מראש, ולכן גם השיחות הקצרות היו עם היועצים והמתמחים. בשעה שהם נזהרו מלחשוף יותר מדי פרטים על תהליך החפיפה של הבוסים שלהם, ניכר היה שסדר העדיפויות של בכירי ממשל טראמפ הנכנס אינו מוגדר לחלוטין.
אי אפשר להאשים אותם. הנשיא הנבחר ואנשיו מקבלים "צלחת מלאה" בסוגיות קריטיות לביטחון הלאומי האמריקאי, החל מהמלחמות המתמשכות במזרח התיכון ובמזרח אירופה, דרך המתיחות הגואה עם סין ועד אתגרים חוצי גבולות כמו משבר ההגירה בגבול הדרומי, מהפכת הבינה המלאכותית והשאיפה להבטיח "עליונות אנרגטית", כפי שכתב הנשיא הנבחר השבוע (וזה עוד לפני שדיברנו על סוגיות פנים). ברור וטבעי שפוליטיקאים, גם אם הם מקצועיים ובקיאים בתחומם, צריכים להגדיר לעצמם סדר עדיפויות ומדיניות. העובדה הזו היא הזדמנות חיובית מבחינת ישראל, כיוון שיש בה את הפוטנציאל להשפיע על סדר העדיפויות של הממשל. האתגר, כמו תמיד, הוא לשכנע מדוע זהו האינטרס האמריקאי לקדם את יעדיה של ישראל כפי שהיא תופסת אותם.
מרקו רוביו (מימין) ומייקל וולץ (צילומים: (AP Photo/Evan Vucci, Matt Rourke)
השלמה או מלחמה
אמש נחשף הסדק הראשון בממשל טראמפ הנכנס, שפגע בדימוי "הניצחון המוחלט" של הנשיא ה-47. חבר הקונגרס מאט גייטס מפלורידה, שהיה אמור לכהן כשר המשפטים וכתובע הכללי בממשל, הודיע שהוא מוותר על המועמדות. כנגד גייטס תלויות חקירות של ועדת האתיקה של הקונגרס בדבר מעורבותו בפשעי מין: שידול לזנות, צריכת זנות, סחר בבני אדם למטרות מין וקיום יחסי מין עם קטינה (הנופל תחת עבירת האונס במדינת פלורידה). עמיתיו רפובליקניים הודיעו כי לא יקדמו את מינויו בסנאט. טראמפ ניסה ללחוץ על הסנאטורים הרפובליקנים להתכופף או לצאת לפגרה (ובכך לאשר אוטומטית את המינוי), אך הם עמדו על שלהם. גייטס ויתר ובמקומו בחר טראמפ בתובעת הכללית של פלורידה, פאם בונדי, שנחשבת ממסדית יותר.
הסדק הזה מייצר דילמה מרכזית עבור הדמוקרטים: האם לנסות "להשפיע מבפנים", לשתף פעולה עם הממשל ועם סיעות הרוב הרפובליקניות בשני הבתים כדי לקדם את החקיקה והמדיניות שחשובה להם (או לכל הפחות למזער נזקים מבחינת הבוחרים שלהם), או להכריז מלחמת חורמה על הנשיא הנבחר וממשלו, ולנצל את הרוב הזעום בבתי הקונגרס לטובתם?
תמונת המצב בסנאט היא 53-47 לרפובליקנים, כאשר סוזן קולינס (מיין) וליסה מרקאוסקי (אלסקה) נחשבות ל"ימין רך" שכבר הצביעו לא פעם נגד טראמפ. בסיעה יש לא מעט נוספים שכבר הביעו התנגדות לנשיא בסוגיות שונות, בראשם מנהיג הרוב הנכנס ג'ון ת'ון (דרום דקוטה), שהביע תמיכה נחרצת בהמשך הסיוע לאוקראינה. בבית הנבחרים התמונה אינה סופית כיוון שנותרו עוד שלושה מרוצים שטרם הוכרעו, אך הרוב הרפובליקני צפוי להיות זעום (בעיקר ברגע שוולץ וסטפניק יתפטרו כדי לכהן בממשל).
כשביקרתי בקונגרס, הגישה הכללית שנתקלתי בה הייתה השלמה ("זה המצב, הם ניצחו, צריך למזער נזקים ולעבוד עם מה שיש"). עם זאת, הפרישה של גייטס עוד לפני שהחל השימוע עשויה להזרים רוח למפרשים של המפלגה הדמוקרטית ואולי לשכנע אותה שמוטב לה להילחם על כל מינוי, כל חוק וכל סעיף תקציבי. זאת, כשבמפלגה נערכים ליום שאחרי ביידן ולקרב הירושה על ניווט הספינה הדמוקרטית.
