לפני כ־20 שנה, ב"ניו יורק טיימס" כתבו שכדי להתכונן כהלכה לסרט "White Chicks" שעלה לאקרנים בזמנו, הקהל צריך לעבור לובוטומיה. אם כך, מה נדרש מהציבור האומלל בימינו, לפני הצפייה במותחן הטרי "דייט קטלני"? שמישהו ישתה לו את המוח בקשית כדי לרוקן אותו לגמרי ואז ידפוק לו את הראש בקיר, לוודא שאף אונה לא מתפקדת בטעות. רק ככה אפשר לצלוח את הסרט הזה, המרסק שיאים של טיפשות ומופרכות.
סליחה על המילים הקשות, אבל זה לא פרויקט אינדי של במאית אידיאליסטית, אלא סרט הוליוודי נוצץ שעומדים מאחוריו מיליונרים, והם בטח יידעו להתמודד עם הביקורת הזו. הסרט עלה לאקרנים לפני כמה חודשים ולא הצליח במיוחד, ועכשיו הוא זמין אצלנו ב־VOD. אם אתם בכל זאת מתכוונים לצפות בו – שיהיה בכיף, אולי המזגן שלכם שבק חיים ואיתו גם המוח, אז בכל זאת תיהנו.
נער הייתי וגם זקנתי. למדתי את הקונספט של השהיית האמון, הבנתי שלא צריך לבחון תסריטים בזכוכית מגדלת כי "זה רק סרט", בעיקר כשמדובר בז'אנר המותחן, קיבלתי את זה שאפילו אצל היצ'קוק לא הכל הגיוני, והצלחתי ליהנות מלא מעט מותחנים מופרכים עם טוויסטים קלושים. אך מה אגיד ומה אומר – בתסריט כזה מזמן לא נתקלתי, ואני בכוונה לא מציין את השמות של מי שכתבו אותו ומי שביימו אותו כדי לא להלבין את פניהם.
כן אגיד שבסרט מככבת מייגן פייהי, מהכוכבות הגדולות של העונה השנייה של "הלוטוס הלבן", שם גילמה את דפני, ומגיעים לה תפקידים טובים בהרבה ממה ש"דייט קטלני" מציע לה. השחקנית המשגשגת מגלמת אלמנה טרייה המתאוששת מטראומה נוראית הקשורה במותו של בן זוגה ואבי בנה, שהמותחן הזה משתמש בה בצורה רדודה, מביכה ומאולצת.
לראשונה מאז האירועים הטרגיים, היא משאירה את הבן שלה בבית עם אחותה, יוצאת לדייט שבשמו נקרא הסרט. הוא מתרחש במסעדת יוקרה הנמצאת על גג של גורד שחקים בשיקגו – זירת התרחשות המזכירה להפליא את "יעד סופי" החדש והמופתי, אבל בכך תם הדימיון בין שני הסרטים.
במקור נקרא הסרט "Drop", כשם אמצעי התקשורת החדשני שלא נתחיל להסביר כאן את טיבו. בכל מקרה, במהלך הדייט מקבלת הגיבורה למכשיר שלה הודעות אייר־דרופ (שכאן נקראות דיגי־דרופ). המסר שלהן ברור: תרצחי את הדייט שלך בלי לשאול שאלות, או שאנחנו נרצח את הבן שלך. התגובה שלה קרת רוח באופן בלתי סביר, ובכלל הדמויות כאן מתנהלות בצורה שאין בה טיפה אמינות, ושומרות על היכולת לירות פאנץ'־ליינים שנונים גם כשחייהן וחיי הקרובים אליהם בסכנה ברורה ומיידית.
אף שהסרט חושף את רוב עלילתו בטריילר, אזהר בכבודו. אתנהל כאילו מדובר במותחן גאוני שעדיף לא לדעת עליו כלום לפני הצפייה כדי לשמור על אפקט ההלם והתדהמה, ולא אגלה יותר מדי. אומר רק שהבחור, שהופך מהדייט שלה לקורבן ההתנקשות הפוטנציאלי, הוא צלם עיתונות מסוקס שיודע יותר מדי, ויודע גם שהידע הזה מסכן אותו ומסבך אותו עם גורמים אפלים, חסרי רחמים ועתירי משאבים.
אם כך, למה הוא מסכים לצאת לדייט עם בחורה שאינו מכיר? למה הוא בכלל יוצא מהבית במקום להסתתר מאחורי סלע? וכשהוא רואה שהאישה מולו מתחילה להתנהג בצורה משונה ומפלילה ומקבלת הודעות מסתוריות, איך זה שהוא ממשיך כרגיל במקום לעשות אחת ועוד אחת? אולי גם הוא, כמו התסריטאים וכמו הצופים הפוטנציאליים, עבר לובוטומיה.
ארשה לעצמי גם לציין עוד דבר: איני מומחה במזימות רצח, אבל המזימה במרכז המותחן הזה מסובכת ומסורבלת להפליא, ובטח יש לפחות מיליארד וחצי דרכים פשוטות יותר להתנקש באנשים.
מודה באשמה: צפיתי בסרט עד הסוף. מבחינה טכנית הוא עשוי טוב, וקשה שלא להיאחז בתקווה שבשלב מסוים תגיע תפנית מבריקה שתגאל אותו, אבל קורה ההפך. הסיומת שלו היא עלבון לאינטליגנציה, עלבון לסוגיה רגישה כמו אלימות במשפחה, ועלבון לחובבי המותחנים הקלילים. אנחנו מוכנים לספוג הרבה מאוד – אבל לא סרט שדורש מאיתנו מוות מוחי. ואולי בעצם בגלל זה קוראים לו "דייט קטלני"?
