בשבועות האחרונים, דיסני מקדמים במרץ את הגרסה המחודשת שלהם ל"שלגיה", בטענה שמדובר באחת מהגרסאות המצולמות הטובות ביותר שנעשו בשנים האחרונות. בעמודים הרשמיים שלהם, החברה מתגאה בכך שהסרט זוכה לשבחים מקיר לקיר, עם ביקורות שמתארות אותו כ"משתה ויזואלי" הכולל קטעים מוזיקליים חדשים, בעלי חיים קסומים אנימטיביים, וגיבורה עם עומק מחודש. השחקנית רייצ'ל זגלר, בתפקיד שלגיה, מתוארת כ"קסומה לחלוטין", ומי שהצליחה להחזיר לחיים את הלב של הקלאסיקה מ-1937.
אבל האם מדובר באמת או באגדה שדיסני מספרים לעצמם?
אם תשאלו את המבקרים והקהל – התשובה ברורה. הנתונים שנאספו מצביעים על כך שהמציאות רחוקה מאוד מהפנטזיה שדיסני מנסים לשווק. הציון של הסרט ב-Rotten Tomatoes עומד על 48%, IMDb מעניק לו 2.4 מתוך 10, וב-Google Audience הוא זוכה לציון של 1.4 מתוך 5. גם המבקרים לא חוסכים בביקורת: The Guardian ו-The Independent נתנו לסרט ציון 1 מתוך 5, Empire ו-DiscussingFilm העניקו 2 מתוך 5, ואפילו Screen Rant נתנו לו ציון בינוני של 5 מתוך 10. רק Metro בחרו להעניק לסרט ציון גבוה יחסית של 4 מתוך 5, אך הם נותרו במיעוט.
במשך עשורים, סרטי האנימציה הקלאסיים של דיסני היו חלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית בזכות האמנות, המוזיקה והסיפורים הייחודיים שלהם. אך בשנים האחרונות, עם גל הרימייקים, נראה שהחברה עצמה מוזילה את ערכם של הסרטים המקוריים.
במקום לשמר את הקסם המקורי, דיסני מייצרים מחדש את אותם סיפורים עם טוויסט מודרני – אך לעיתים קרובות על חשבון האלמנטים שהפכו אותם לאייקוניים מלכתחילה. כשכל סיפור קלאסי זוכה לגרסת לייב-אקשן, הקסם הייחודי של האנימציה הולך לאיבוד, והמותג עצמו מתחיל להרגיש ממוחזר ולא מקורי.
דיסני מציגה את עצמה כחברה מתקדמת שמבצעת התאמות לערכים מודרניים, אך לא פעם נראה שהשינויים נעשים בצורה שמרחיקה את קהל היעד במקום לקרב אותו. השינויים בסיפורי הקלאסיקות – בין אם מדובר בעדכון דמויות, שינוי מסרים או התאמות תרבותיות – מעוררים לא פעם ביקורת, בעיקר כשנדמה שהם נעשים ממניעים שיווקיים ולא כחלק מסיפור מגובש.
דווקא כאשר דיסני לא ניסו בכוח לכפות גיוון אתני, הם עשו זאת בצורה הטובה ביותר עם סרטים כמו- מולאן, פוקהונטס, ספר הג'ונגל ו-אלאדין – שם הייצוג האתני היה חלק בלתי נפרד מהעלילה. אבל כאשר השינויים מרגישים כמו הדבקה מלאכותית, הקהל לא מקבל אותם באהבה אלא בתחושת כפייה.
מצד אחד, דיסני טוענת שהם מרעננים את הסיפורים כדי להתאים אותם לעולם של היום. מצד שני, רבים מרגישים שהם משנים את ה-DNA של הסרטים האהובים עליהם בלי הבנה עמוקה או אכפתיות למה שהפך אותם לכל כך מיוחדים מלכתחילה. כשהשינויים נראים מאולצים ולא טבעיים, הקהל מגיב באכזבה – וזה לא אמור להפתיע אף אחד.
דיסני מתגאה בכך שהגרסה החדשה של שלגיה היא "משתה ויזואלי" עם דמויות קסומות ואפקטים מרהיבים, אך האם הריאליזם באמת מסוגל לשחזר את הקסם של המקור האנימטיבי? כאן בדיוק טמון אחד ההבדלים המשמעותיים בין אנימציה ללייב-אקשן – בעוד שבאנימציה השמיים הם הגבול, קולנוע ריאליסטי כבול למגבלות המציאות.
סצנות אייקוניות ונוסטלגיות שנוצרו בסרטים מצוירים פשוט לא מצליחות לעבור באותה עוצמה לגרסאות מצולמות. קחו, למשל, את התהלוכה המלכותית ב-אלאדין, הסעודה הקסומה ב-היפה והחיה, או אפילו הריקוד התת-ימי של בת הים הקטנה – כל אלה מתאפשרים באנימציה בזכות החופש האמנותי המוחלט של המדיום. צבעים בוהקים, תנועה מוגזמת ודמויות מונפשות המסוגלות לבטא רגשות באופן שאין לו מקבילה בעולם האמיתי – כל אלה יוצרים חוויה רגשית ועוצמתית שאי אפשר לשחזר בטכנולוגיות ריאליסטיות.
כאשר דיסני מנסים "לתרגם" סיפורים קסומים ללייב-אקשן, משהו הולך לאיבוד בדרך. תהלוכת הענק של אלאדין נראית כמו העדלאידע בחולון, כלי המטבח המזמרים של היפה והחיה נראים כמו חפצים מכושפים ושבורים משוק בצלאל, וריקוד בת הים מרגיש מוגבל תחת חוקי הפיזיקה של עולם המים. במקום להרחיב את הדמיון, הגרסאות החדשות מצמצמות אותו, מגבילות את הקסם של הסיפורים הקלאסיים ומקשות על הצופים להיסחף באותה צורה.
אז למה דיסני מתעקשים? אולי הם מאמינים שבאמצעות טכנולוגיה מתקדמת ניתן להחיות את הקסם – אבל הקסם הזה נובע דווקא מהדברים שרק אנימציה יכולה לעשות. וכשנשארים רק עם אפקטים ממוחשבים וניסיון לחקות את המציאות, לפעמים נשארים עם גרסה פחות מרגשת ופחות סוחפת, כזו שאפילו יוצרים חובבנים ב-AI מצליחים להתעלות עליה.
עם ביקורות נמוכות וציון IMDb של 2.4 מתוך 10, קשה לטעון שדיסני באמת הצליחו להחזיר את הקסם של שלגיה. במקום להפוך את הקלאסיקות לבלתי נשכחות מחדש, נראה שהם רק מוכיחים, פעם אחר פעם, שהמקור היה – ונותר – טוב יותר.
