רבין והאיום האיראני. לפני ימים אחדים נפטר יהודי, אמריקני ואוהב ישראל חשוב, מרטין אינדיק. מרטין החל את דרכו כאקדמאי, שהקים את מכון וושינגטון, והמשיך אותה כאיש משרד החוץ האמריקני וכדיפלומט. בשנות נשיאותו של ביל קלינטון הגיעה פעילותו לשיא, והוא האמין כי מחויבותו של הנשיא לשלום בין ישראל ושכנותיה תצליח להביא לשלום המיוחל.
בשיחה שהתקיימה כשלושה חודשים לפני רצח רבין, שבה השתתפנו אינדיק ואנוכי, שוחחנו על שאלת הערוץ המועדף לשלום – סוריה או הפלשתינים. בעיני אינדיק המהלך מול הפלשתינים היה מהלך טקטי, ואילו המהלך מול הסורים הוא אסטרטגי, ושלום עימם יביא לשלום אזורי. אני אמרתי שבעיניי האינטרס הלאומי של ישראל הוא קביעת גבול מזרחי, כדי להבטיח שישראל תישאר יהודית ודמוקרטית, והוספתי כי ייתכן שזהו באמת סלע מחלוקת אסטרטגי בינינו לבין ארה"ב. ואז דיבר רבין.
הוא אמר ששנינו צודקים: סוריה היא מפתח אזורי, ואם יהיה איתה הסכם שלום היא תוכל להבטיח את מימושו. מצד שני, שאלת הרוב היהודי מטרידה אותו מאוד, וגם העלייה מרוסיה רק דחתה בשנים לא רבות את הפיכת היהודים למיעוט השולט ברוב פלשתיני. אבל הנושא שהדאיג אותו בעיקר היה איראן. לפי דעתו, הסכנה המשמעותית ביותר לישראל היא איראן תחת משטר האייתוללות. האיראנים – כמו כמה מדינות בעולם הערבי – מנצלים בציניות את הסכסוך הישראלי־פלשתיני כדי להצדיק את תעמולת השנאה שלהם נגד ישראל. הוא סבור כי פתרון הסכסוך ייטול מהאיראנים, ולא רק מהם, את התירוץ המרכזי שלהם לרעל כנגד ישראל ולפיתוח הגרעין. מבחינתו, שלום ישראלי־פלשתיני לפני שאיראן תפתח נשק גרעיני הוא האינטרס הביטחוני העליון של ישראל. אם זה לא יקרה, אם הסכסוך בינינו ובין הפלשתינים יימשך ואף יקצין ואיראן תגיע לנשק הגרעיני (שהוא היה משוכנע כי זו מטרתה האמיתית) – ישראל תימצא בסכנה קיומית.
מי שהציג עצמו כ"מגלה" האיום האיראני, ובמקביל עושה כל מה שהוא יכול כדי לעקוף את ההסדר עם הפלשתינים משום שהוא בורח מקביעת גבול בינינו ובין הפלשתינים – מוצא עצמו כמי שגם אכל את הדגים הסרוחים וגם גורש מהעיירה, גם מול איראן הדוהרת לעבר הנשק הגרעיני וגם מול סכנת אובדן הרוב היהודי.
זוהי סדום. יכול להיות שהחיילים־סוהרים שעוכבו/נעצרו לחקירה יועמדו למשפט ויימצאו זכאים. יכול להיות שחיילי מצ"ח היו צריכים להסתפק במשקפי שמש ולא במסכות כשבאו לחקור את החשודים בהתעללות מינית בשבויים. יכול להיות שהיה עליהם להגיע לשדה תימן ביום ולא בלילה. אבל מה שאיננו מצוי בספק הוא הפריצה של חברי הממשלה והכנסת לשדה תימן כדי להזדהות עם החשודים ולהשתתף בהפגנה אלימה שם ובבית ליד.
לאן עוד ניתן להידרדר? מישהו פתח תיבת פנדורה כאשר השקיע מאמצי תיווך רבים כדי לאפשר את המרוץ המשותף של "עוצמה יהודית" ו"הציונות הדתית" לכנסת. הוא לא האמין כי בתוך זמן קצר יפר את ההבטחה שנתן ערב הבחירות שלא לכלול את בן גביר בממשלתו, ויציב אותו כשר הממונה על ביטחוננו הלאומי.
היה זה אפימתאוס שהנחה את פנדורה לא לפתוח את תיבת האבן הקשורה בחבלים בפינת ביתו, אבל יום אחד, כשלא היה בבית, שחררה את החבלים, פתחה את המכסה, והתעופפו ממנה יצורים מכוערים שסימלו את כל הרע שבעולם. רק יצור אחד נותר בתיבה. היתה זו האלילה "אלפיס", התקווה. לנוכח כל המתרחש במחוזותינו, השאלה האמיתית היא אם גם אנחנו נתמזל במזלה של פנדורה; האם גם לנו, בסדום שלנו, תישאר אלפיס.
