לאחר כמעט שנתיים שבהן השמיד צה"ל את רוב תשתיות חמאס, חיסל אלפים ממחבליו והרס את רוב השטח האורבני ברצועה, לוחמינו ניצבים ב"ליל חניה" בסמוך לשערי העיר עזה ונערכים לכיבושה ולשחרור חטופינו.
חרף הישגי צה"ל, עזה ממשיכה לשמש מקלט ומעוז שלטוני סימבולי עבור חמאס. בעידוד קטאר, ארגון הטרור ממשיך לנהל משם מעין אמירות מדינתית ובה "מיניסטריונים", משרדי ממשל ועירייה ומערכת אופרטיבית, ניהולית ולוגיסטית. עצם הישארותה של עזה על תילה כשבמנהרותיה כבולים חטופינו מקנה למחבלי חמאס ולפטרוניהם בחו"ל יכולת לסרב לכל הצעת תווך, וליהנות מתנאים שלתפיסתם משפרים את מצבם.
תיעוד מתוך התשתית התת-קרקעית שאותרה בבית החולים האירופאי בעזה // דובר צה"ל
עתה מתחולל בישראל דיון רווי מחלוקת: מהי תכליתו של המבצע? היביא לשחרור החטופים? היקדם את ה"ניצחון המוחלט"? שמא מדובר בתרגיל פסיכולוגי נרפה שתכליתו להאיץ בחמאס ובשאר הבוחשים בקדירת התיווך? האם עצם ההיתכנות למבצע תשמש מנוף לחץ על חמאס? ומה יהיה מחירו בחיי החיילים והחטופים?
טרם המבצע, ראוי לנסות להעריך את השפעתו האפשרית על ההישגים הנדרשים – שחרור החטופים וריסוק חמאס. אסור להניח ששיקולי חמאס אינם רציונליים. לבכירי חמאס יש היגיון רציונלי ואמוני משלהם, המתבסס על הבטחות ופרשנויות אסלאמיות לקוראן ולחדית' (אמירות המיוחסות למוחמד) המסבירות את רצונו של אללה. לאורך שנים, נאומי השייח'ים במדרסות ובמסגדים שטפו את מוחם בסיפורים המזמנים ל"מוג'אהדין" מעורבות מלאכי אללה במלחמה, גן עדן רווי נשים, סקס ויין להרוגים, וגופה המדיפה בושם אם יחוסלו. מנגד – גרונם של המתנגדים שוסף.
רצח כערך דתי
הדוקטרינה האסלאמית תובעת סבלנות נוכח הכאבים, המוות וההרס שחווים העזתים, שכן גם הציונים סובלים – והניצחון בוא יבוא. רעיון זה בא לידי ביטוי במשל הערבי "ההבדל בין כישלון לניצחון הוא שעה של סבלנות ועמידה איתנה…". ה"מוג'אהדין" מוכנים להפסיד שתי עיניים, ובלבד שיצליחו להוציא לישראלי ולו עין אחת. בכירי המטיפים שוטפים את מוחם במורשת מוחמד, וב"פתוות" הסותרות אפילו את הקוראן המוריש ליהודים את ארץ ישראל כ"עם הנבחר". פתוות אלה מתירות רצח נשים וילדים יהודים כדי לשחרר את "פלשתין". כל פולמוס תיאולוגי הסותר מערכת אמונית אטומה זו, אפילו דרך שימוש בפסוקי הקוראן עצמו, נידון לכישלון. אין עם מי לדבר.
תיעוד: קולות קשר מחיסול מחבל בעזה // דובר צה"ל
נדבך רציונלי חשוב (בהמשגה מערבית) המניע את סרבנות חמאס נובע ממדינות ערביות אסלאמיות, המעניקות לו בחשאי ובגלוי תמיכה כספית, אופרטיבית ומורלית. במדינות אלה (וגם באירופה ובארה"ב), ארגון האחים המוסלמים העולמי (החותר תחת ביטחונן של מצרים, ירדן, סעודיה והמפרציות) פועל ומתסיס. במעגל התומכות הגלוי מצויות קטאר, תימן, טורקיה וסוריה.
המשל הערבי אומר: "חמיהא חרמיהא" (שמו את הגנב כ"שומר"). קטאר היא מחוללת מרחץ הדמים העיקרית של חמאס. בחסות אמריקנית אבסורדית, קטאר משמשת "מתווכת" במשבר החטופים. במקביל, היא משמשת בנק הטרור האסלאמי העולמי ודוכן ההסתה האסלאמית העולמית ("אל־ג'זירה"). קטאר אחראית למימון ולתעמולה לעידוד טרור חמאס וסרבנותו, ברוח האחים המוסלמים. על כתפיה של משפחת אל־ת'אני, המושלת בקטאר, האחריות לרצח אלפי ישראלים, להרג עשרות אלפי עזתים ולחורבן הטוטאלי של הרצועה.
חזון לקריסת ישראל
כאמור, ממד רציונלי נוסף המחזק את חמאס מתבסס על גילויי החולשה הישראליים (לשיטתו), הפלגנות, הרגישות לנפגעים ולחיי החיילים, משבר הגיוס, ההפגנות וההתבטאויות של גנרלים ומנהיגים ישראלים, ובעיקר – הקרנת הכאב המדמם של החברה הישראלית סביב החטופים. כל אלה ועוד מחזקים את עמידות חמאס, ומקרבים לשיטתו את חזון הקוראן לקריסת ישראל.
נדבך רציונלי נוסף בסרבנות חמאס מתבסס על האנטישמיות הגואה במדינות אירופה. דווקא לאחר הטבח הרצחני שביצע חמאס, וחרף הידיעה (לפי סקרים) שחמאס זוכה לתמיכת רוב הפלשתינים ביהודה ושומרון, מדינות אירופה מגנות את ישראל ותומכות במתן פרס לחמאס בדמות הכרה במדינה פלשתינית.
אם עד 7 באוקטובר 2023 חמאס נחשב סיבה לאי־היתכנותה של מדינה פלשתינית באזורנו (ובשל כך הארגון "תוחזק" על ידי ישראל) – הרי דווקא אחרי הוכחת רצחנותו של ארגון זה, מדינות אירופיות מבקשות להפוך אותו למוביל במדינה במשפחת העמים. מתברר שהשנאה האירופית לישראל היתה מחלה ב"רמיסיה". אלה שלא הצליחו להשמידנו באושוויץ רודפים אחרינו עד למזרח התיכון ומבקשים להשלים את המשימה… וכך, לראשונה בהיסטוריה של המלחמות, המותקף נאלץ לספק לתוקפו מזון ולחזקו.
לאחר שהשקיע את מרב הונו בהתבצרות ובגיוס טרוריסטים תאבי מוות ותקף את ישראל, חמאס מצא את עצמו מרוסק כשברחובות עזה שרועים אלפי הרוגים ושורר הרס אפוקליפטי. כל כוח המיקוח שנותר ברשותו הוא 50 חטופים ישראלים, שהם תעודת הביטוח האחרונה שבידיו. והנה, למרות מצבו הנואש, חמאס מסרב אפילו ל"מודל ביירות", שיאפשר עסקת שחרור חטופים והגלייתו (כפי שהוגלה ערפאת מביירות).
המענה שעשוי להניע את חמאס למסור את החטופים הוא חיסול פיזי מוחלט של מעוזו השלטוני והסימבולי – העיר עזה. קודם לכן, יש לפנות את התושבים מהעיר, ואחר כך לכתוש אותה עד דק בהפצצות. אחרי הכל – המשך המצב הנוכחי עלול להביא למות החטופים, אך ההנחה המבצעית היא שכבר בשלבי התקיפה הראשונים המחבלים יפנו את החטופים, בהיותם תעודת הביטוח האחרונה עבורם. לא צריך להכניס חיילים לעזה – צריך רק לכתוש ולשטח. אקורד הסיום צריך להיות תיעוד של תנועת טור של טנקי מרכבה לאורך מה שנשאר מרחוב עומר אלמוכתאר, עד לחוף הים, באזור שרידיה החרבים של שכונת רימאל.
