לקראת בחירות המהפך ב־1977 ערכו בליכוד סקר בין חברי ההסתדרות. דוד לוי הוביל את סיעת הליכוד – "תכלת לבן" – בבחירות להסתדרות, שהתקיימו אחרי הבחירות לכנסת ועוררו אימת חידלון במערך. בסקר היו שני ממצאים חשובים, מספר אדם שהיה מבכירי הליכוד בסוף שנות ה־70 ובשנות ה־80. אחד, לא לגמרי מפתיע: "תכלת לבן" היא הסיעה השנייה בגודלה בהסתדרות. אבל הממצא השני זיהה שחלק לא מבוטל מחברי ההסתדרות מתכוונים לפצל את ההצבעה שלהם: הצבעה למערך בהסתדרות ולטובת הליכוד בבחירות לכנסת. "ראינו בנתון של פיצול ההצבעה שנזכה בבחירות", אומרים הוותיקים.
השאלה היא בכל זאת, למה "חלוץ הפריפריה", כפי שכינה את דוד לוי פרופ' אורי כהן, לא כבש בהמשך הדרך את הליכוד ולא הפך לראש ממשלה. התשובה לשאלה הזאת מסבירה חלק לא מבוטל מהפילוגים שמעכירים את החיים הציבוריים בישראל עד היום. מנחם בגין טיפח את לוי כ"בן פוליטי", והוא זינק מהזירה המקומית של בית שאן אל הזירה הלאומית, כותב עליו גיל סמסונוב. "במקום בגינית פולנית, הוא דיבר בגינית מרוקאית".
ההנהגה בדרג הביניים הורכבה, בייחוד מאז יצחק שמיר, משתי קבוצות: המנהיגים שהעניקו לליכוד את התשתית למאחז בפריפריה, שבראשם דוד לוי ואחריו משה קצב, מאיר שטרית, דוד מגן, שאול עמור, עובדיה עלי ורבים אחרים; ולידה הקבוצה שקשרי דם משפחתיים העניקה לה קדימות במבנה המפלגה, והם זכו כידוע לכינוי "הנסיכים": רובי ריבלין, דן מרידור, רוני מילוא, אולמרט, צחי הנגבי, עוזי לנדאו, בני בגין ויותר מאוחר גם לימור לבנת וציפי לבני. מי שבלט מעל כל חבורת הנסיכים היה בנימין נתניהו.
בשלב המאבק הראשון על הירושה התמודד יצחק שמיר מול שניים בעלי מעמד עצמאי, שהיו כאלה שראו בהם "פולשים". אלה שרון ודוד לוי. ההתמודדות עוד נערכה אז במרכז הליכוד. ותיקי הליכוד, אלה עם מורשת המשפחה הלוחמת, סברו ש"לדוד לוי לא היה המטען ההיסטורי והאידיאולוגי שהיה לשמיר", ולכן לוי, שנועד לכאורה לרשת את בגין כמנהיג המפלגה העממית שירשה את יוצאי המחתרות בחרות, לא הצליח לגבור על שמיר. סביר שגם עיתוי המאבק הראשון, בתקופה של מלחמת לבנון הראשונה, נתן לשמיר קדימות. בניגוד לצפוי, כמה ממנהיגי הפריפריה שכבר הגיעו לממשלה כסגני שרים, תמכו בשמיר. בשלב הבא דוד לוי כבר התמודד נגד בכירי "הנסיכים" והפך ליריב של נתניהו. זה היה ב־93' – ירושת שמיר, נתניהו, גבר עם 52 אחוזים מול 26 לדוד לוי, ומי שהועדף על ידי ותיקי התנועה, בני בגין, בקושי גירד 15 אחוזים בפריימריז הראשונים של הליכוד.
ניצחונו של נתניהו פתח מלחמת אחים בליכוד. הקנאה של הנסיכים המובסים – מרידור, בני בגין, רובי ריבלין, שלא לדבר על ציפי לבני ולימור לבנת וכל השאר – היא זאת שניצבת בלב או בחוד החנית של מאבקי השמאל בעזרת ידידים בביורוקרטיה נגד בנימין נתניהו. דוד לוי הפך מצד אחד למנהיג מספר 2 בליכוד, ומצד שני ליריב של נתניהו, כשבסופו של דבר פרש מהליכוד ב־1999 וחבר לאהוד ברק.
ותיקי ממשלת בגין השנייה מפריכים את המיתוס על כך שדוד לוי היה מעין אופוזיציה בתוך הממשלה למהלך המלחמה ב־1982. אהוד ברק אמר עליו שהוא היה גורם ממתן חשוב בממשלה, וציין את השאלות שלו בסוגיית הכנסת הפלנגות למחנות הפליטים סברה ושתילה. "למה מאפשרים לכוחות של בשיר ג'ומאייל להיכנס למחנות הפליטים?" שאל בישיבת הקבינט, והזהיר מ"שחיטה". אבל הוא לא העמיד את הנושא להצבעה.
עד אז כבר היה הרבה אנטגוניזם לאריק שרון בממשלה, ומי שמתואר כאופוזיציה לשרון היה ראש הממשלה מנחם בגין בעצמו. בשלב מסוים הוא שלל משרון את היכולת להפעיל את חיל האוויר בלי אישורו (או אישור הממשלה).
בתקופת ממשלת האחדות, ב־1985, הוגשו שתי הצעות לנסיגה מלבנון ולהיערכות להגנה ברצועת ביטחון. האחת היתה של שר הביטחון יצחק רבין (המערך), והאחרת מטעם הליכוד. היה תיקו, כשכל מרכיב בקואליציה הפריטטית מצביע לטובת ההצעה שלו. הקול שהכריע לטובת הצעת רבין היה של דוד לוי. אבל למעשה, "כולנו תמכנו במלחמה". דוד לוי ראה את המציאות הבלתי אפשרית של יישובי הצפון, של עיירות הפיתוח על גבול לבנון, וזה מה שהיה חשוב לו. לעומתו, בגין שקע גם תוך כדי המלחמה כשהביאו אותו לדיון בפיקוד צפון, בהזיות על מלחמת יום הכיפורים.
כשרפול הזכיר גיוס של יחידות נוספות, הפטיר בגין: "זה לא הגיוס של יום הכיפורים, זה גיוס אחר. לו היה אז גיוס כזה כמו היום, אז מצבנו היה אחר… אחר לגמרי. כל המצב במזרח התיכון היה אחר לגמרי, זה אמר לי אגב דדו; הוא אמר 'לו היינו מגייסים לפחות ביום שישי, כל המצב במזרח התיכון היה שונה. לפחות ביום שישי, איזה אסון'". אני לא מאמין שמחזאי האבסורד הארולד פינטר היה כותב את זה טוב יותר, וזאת כשראש הממשלה משקיף לנוכח גבול לבנון ורואה את הבופור.
בליכוד עד היום מנהיג טוען לכתר לא יכול להיתפס או להיחשד כיונה בסתר או כיונה מחצר זרה. לאחר התבוסה בבחירות לרבין ב־1992, היתה חרדה בקרב ותיקי הליכוד. שום סנטימנט לא שיחק פה, אלא רק השאלה מי יכול לנצח את דוד לוי. "הם הבחינו בכושר המנהיגות, בנחישות ובכריזמה… הודות לתכונות האלו (של נתניהו), הם סברו שהוא יוכל לנצח את לוי ולהחזיר את הליכוד לשלטון".
העניין הלאומי מיקד את האופי העממי של תנועת הליכוד עוד מימי חרות, ולכן לוי לא זכה בבכורה. ולכן זה גם לא הפריע למזרחים תומכי הליכוד. הגזענות והאפליה שמאפיינות את צאצאי תנועת העבודה והשמאל, כמו גם את ממסד האוניברסיטה העברית, כפי שהוכיח פרופ' אורי כהן, הפכו מוצקות יותר בעידן הנוכחי שאחרי דוד לוי (לעניין הגזענות, ראו מאמר מיוחד בספרייה הלאומית על פרשת "כל בדיחות דוד לוי"). גלית דיסטל אטבריאן, מירי רגב, שלמה קרעי, אמיר אוחנה ומיקי זוהר סובלים מהסטריאוטיפים שמופנים נגדם יותר משטרית, מגן ושאול עמור, כשדוד לוי למעשה ספח במקומם תשעה קבין מהגזענות כלפי המזרחים. "זה לא היה מהפך", סיכם את הנושא מר מהפך, חיים יבין, בראיון לפני כשנתיים. "אין לך ביטוי יותר מתאים – תפס את השלטון… אני קורא לזה 'תפס'. למה? כי מפלגת העבודה ותומכיה, המונים, לא השלימו – ועד היום לא משלימים עם המהפך הזה, עם המהפכה הזאת".
דם השיבולים
עמירם קופר וחיים פרי האמינו ברעיונות השוויון והאחווה בין יהודים לערבים, וכך חיו מול עזה, גם לאחר שהפכו פסימיים כשבלוני התבערה שרפו את שדותיהם
אין ילדה בתנועה הקיבוצית ב־62 השנים האחרונות, שלא רקדה בשלב כלשהו בחייה את "שיבולי פז". חרמשים כבר הונפו… עלמות חן יישאו עומרים… כן, השיר הזה. אני מכיר אותו מהרמקולים של חג הביכורים מאז שאני זוכר את עצמי. לא חשבתי אף פעם שיש מישהו שבאמת כתב את השיר שאותו הלחין יענקל'ה שגיא מעין השופט. אז "שיבולי פז" ו"עלמות חן יישאו עומרים" נהרג בעזה לאחר שנחטף מקיבוץ ניר עוז. עמירם קופר.
ז'אנר שירי השיבולים, שקופר היה אחד מנסיכיו, היה הלב הפועם של התודעה הקיבוצית שוחרת הסוציאליזם והשלום, ציונות דרך האדמה והחקלאות. כמה משיריו בוצעו על ידי הגבעטרון וחמישיית גלבוע, עם החליל הקצבי, הגיטרה והאקורדיון, תוף ומצלתיים. היה לו שיר אחר, "קציר", שהושר על ידי "חבורת רננים" המיתולוגית. את שירו המפורסם כתב לחג החומש של ניר עוז (1962).
שלומי מתיאס ביצע כמה משירי עמירם קופר. גם הוא נרצח ב־7 באוקטובר בקיבוץ חולית, לא הרחק. קשה לחשוב על קיבוץ ניר עוז במושגים אפלים, אפוקליפטיים, כפי שהקיבוץ מצטייר היום. המשפט הכי שובר ששמעתי מחבר ניר עוז שהכרתי מילדות, היה "ניר עוז לא קיים יותר".
קופר, כמו חברו חיים פרי, המשיכו להאמין כמו נערים מהשומר הצעיר – וזה מה שהם היו – ברעיונות השוויון והאחווה בין יהודים לערבים. זה תמיד היה שם. פרי קבע בבית ערבי בין ניר עוז לקו הגבול את "הגלריה הלבנה". הכל תמיד ברוח הזאת. "השמות שלהם היו מוכרים", סיפר לי אביהו רונן, מחבר הספר על כרם שלום, "אנחנו לא בקונצנזוס". "היה ידוע שזה קיבוץ לעניין. בסדר מבחינה כלכלית. אנשים מעניינים. עודד ליפשיץ היה בשלב מסוים מדריך שלנו, בכרם שלום".
ליפשיץ היום בן 84, בשבי חמאס. הוא זה ששילב ורתם את האקטיביסטים השלומניקים מכרם שלום, מניר עוז ומהסביבה למאבק למען הבדואים, שגורשו מפתחת רפיח בתחילת שנות ה־70 של המאה הקודמת. "הם חוטפים מכה אחר מכה", העיר אביהו רונן.
עמירם קופר היה ממש ממייסדי ניר עוז ב־1957 כקיבוץ שהוקם במקום היאחזות הנח"ל שהיתה שם. במאמר שכתב עליו יפתח מזור, הוא מצא שבשנים האחרונות הפך קופר לפסימי יותר. שיבולי הפז כבר לא היו כל כך זקופות ומפזזות. "בשיח קמה שחו / מנחשות את סופן", כתב בשירו "אחרי ככלות", וראה איך עפיפוני התבערה ובלוני התבערה מעלים את שיבוליו באש.
בזמן שנלחמתם
ארגוני השמאל הקיצוני, שהיו חלק מהחלשת עמידתנו בגבול עזה, פועלים גם בימים אלה ממש בהפעלת לחץ בארה"ב כדי לפגוע במדינת ישראל
ההופעה האומללה של יעל שטרנהל, לשעבר סגנית נשיא הקרן החדשה לישראל, שחשף ישי פרידמן בערוץ 14, מזכירה שארגוני שמאל חתרניים ומאוד אפקטיביים לא שבתו בזמן שנלחמתם או בזמן שישנתם. "אחרי שנים, ממשל ביידן משתמש סוף־סוף בכוח הסנקציות שלו נגד הגורם הרדיקלי הזה של תנועת המתנחלים", אמרה בהופעה טלוויזיונית, "בדרך שיכולה להפגין לעיני הישראלים מה המשמעות של להיות בצד 'הרע' של ממשל אמריקני… אנחנו יודעים שאם טראמפ חוזר לשלטון, המהלך הזה להטלת אחריות על תנועת המתנחלים ייפסק". לארגוני שמאל מבית מדרשה של הקרן החדשה – אבל גם "בצלם" ו"יש דין" ו"שוברים שתיקה" – היה חלק ניכר בגיוס חלקים בציבור האמריקני, ובייחוד בממשל הדמוקרטי, נגד ישראל. כל זה באצטלה שזה רק נגד הימין המתנחלי הרדיקלי, ושהפעולה תפקח את עיני האזרחים.
אבל זה לא ממש חדש, למעט גילוי הלב של שטרנהל, שפעילות הקרן החדשה התבצעה כדי לדחוף את הממשל האמריקני לפעול נגד ישראל. החזית הקשה יותר היתה בזירה שהציבור לא מודע לה: דה־לגיטימציה למערכת המשפט בישראל, כולל ביהמ"ש העליון, כדי לדחוף את בתי הדין הבינלאומיים בהאג לפעול נגד ישראל.
בדו"ח של NGO מוניטור מציינים החוקרים כי בית הדין הפלילי הבינלאומי מוסמך לחקור רק כאשר הוכח שמערכת המשפט במדינה אינה מוכנה או אינה מסוגלת לחקור ולדון בתיקים. ארגונים כמו "בצלם" ו"יש דין" מובילים זה כעשור מאמץ בינלאומי לקעקע את אמינות אכיפת החוק ובתי המשפט בישראל, וזאת כדי לתת לגיטימציה להפעלת מוסדות החוק הבינלאומי נגד ישראל. זכורה הופעתו החרפתית של חגי אלעד במועצת הביטחון, כשקרא למדינות העולם לפעול נגד ישראל. "בג"ץ נתן גושפנקה חוקית להרס חאן אל־אחמר", זעק.
"בצלם" השקיע מאמץ לובי חזק ביצירת חשדות נגד צה"ל בפעילותו נגד "צעדות השיבה". הארגון כינה זאת "ירי בלתי חוקי במפגינים לא חמושים ברצועת עזה". את מנגנון הבקרה המשפטי של ישראל כינה "מערך הטיוח שמפעילה הפרקליטות הצבאית, כחלק מניסיונה ליצור מראית עין של אכיפת חוק". אותו סגנון הפעיל גם בשנתיים הבאות, בעוד ארגונים פלשתיניים נשענים על הקביעות של "בצלם".
למותר לציין ש"בצלם" שימש כאן גורם מרתיע שמסייע למחבלי הנוחבה להונות את צה"ל, להפעיל את בג"ץ נגד דרישות מבצעיות לגבי הפרימטר של הגדר. הפרימטר שהוא רצועת האין־כניסה לפני הגדר בוטל, וההמשך בפריצה ההמונית של 7 באוקטובר. מה שנעדר לחלוטין ממפגן "טוהר החוק" של "בצלם" ו"יש דין" הוא אופי האויב ומהותו הג'נוסיידית.
