ביום שבו איבדתי את לביא שלי העולם נעצר. שאלת המשמעות בחיים עלתה ביתר שאת, לא עוד הנאה מבקרים של שגרה, לא עוד סיפוק מעשייה בעבודה, לא עוד שמחות קטנות, לא עוד חלומות גדולים של אושר. לא עוד.
הכול סביבי התרסק לרסיסים דקים, שאלתי את עצמי, איזו משמעות יש לדברים שאני עושה, ומה ייתן לי את המוטיבציה להמשיך הלאה. לביא, בני האהוב, ההרוג הראשון בתמרון הקרקעי, נפל למען כולנו. כדי שנוכל להמשיך ולחיות כאן חיים ביחד. והלב, איך אפשר לתאר, הלב נקרע לגזרים.
בתוך הכאב התהומי הזה, בין קבר טרי לזיכרונות שלא יספיקו להיווצר, עמדתי מול אחת מן ההחלטות המשמעותיות בחיי: להיסגר בתוך האבל – או לפתוח שער. להיאחז במה שנשבר – או לבחור לבנות משהו חדש. המשפט "לסיום, אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו, אין היא מתישה – אלא בונה. אני מבקש מכל הסובבים אותי, תעשו תמיד" שכתב לביא במכתב פרידה שהשאיר לנו, התווה לי את הדרך.
בחרתי בחיים. בחרתי בנו. בחרתי במדינה שאני אוהב כל כך, בחברה הישראלית הכואבת והפצועה המחפשת מזור ותקווה.
חברה שסועה היא סכנת חיים. האיום המרחף מעל ראשינו אינו רק כדורו המפלח של האויב הנורא שלקח מאיתנו את לביא. הוא גם, ואולי לא פחות, החברה ממנה יצא לביא אל הקרב ממנו לא שב. חברה שסועה. קיצונית. מפולגת. חלשה יותר. חברה שאיבדה את היכולת לראות אחד את השני באמת. איבדה את האמון, את היכולת להקשיב ולסלוח, את הרצון לבנות כאן משהו ביחד. וזה מסוכן. זה הורג. זה מאיים על חיינו ועל קיומנו כאן לא פחות מכל אויב מבחוץ.
כשנפגשתי עם עצמי ועם כאבי, הבנתי שאין לי פריווילגיה לעמוד מנגד. אסור לי לתת לקיטוב הזה להמשיך ולכרסם. אסור לי לשתוק ולהפנות מבט. יש לי אחריות ויש לי משימה קיומית. הרשות הלאומית לצמצום הקיטוב – התיקון מתחיל בעשייה. מתוך ההבנה הזו נולדה היוזמה להקמת הרשות הלאומית לצמצום הקיטוב וניהול השיח.
יוזמה שתאגד את כל הכלים שהעניקו לי חיי המקצועיים והאישיים, שתיקח את הכאב ואת אהבת הבן והארץ ותהפוך למסע עמוק, אמיתי, אמיץ – לרפא את הפצעים, ללמד מחדש את כולנו איך לחיות כאן ביחד, איך לדבר זה עם זה ובעיקר, איך להקשיב, איך למצוא את מרחבי ההסכמה בינינו, ואיך לא להסכים – מבלי לשנוא ומבלי להילחם.
לא גוף של סיסמאות או נאומים, לא ועדה בין משרדית שתגבש המלצות תיאורטיות ותמשיך בדרכה. אלא רשות. ביצועית, מקצועית, עם הגדרה מדויקת של מטרות, עם משאבים ועם יכולות ביצוע ושינוי. מטרת הרשות היא ברורה – לבנות מחדש את היסודות של החברה הישראלית, לאחות את הקרעים, לבנות גשרים, ללמד אותנו – מבראשית – איך לנהל מחלוקות מבלי להחריב את הבית.
הדרך לשם, בחזוני, היא הקמתו של גוף ביצועי, מקצועי ואפקטיבי, שמגבש ומפעיל תוכניות חינוך והכשרה, שפועל בכל מרחבי החיים – ממקומות עבודה ועד אוניברסיטאות מבתי הספר והמכינות ועד הרשתות החברתיות, מהתקשורת ועד הכנסת, שמקנה כלים ומוביל דיאלוגים עמוקים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שמפגיש מומחים ומובילי דעה מכל רחבי הקשת הפוליטית והחברתית – לא כדי ליישר קו, אלא כדי ללמוד איך להתווכח ועדיין לחיות ביחד. איך לנהל שיח עמוק, על הסוגיות הכואבות ביותר, ועדיין לראות את האדם שמולנו, עדיין להיות ישראלים.
הרשות לא תסתפק בסיסמאות ריקות, בנאומים או בכותרות. היא תפעל כמו כל ארגון המבקש להשיג את יעדיו ולייצר שינוי והשפעה ותמדוד לאורך כל הדרך את הצלחתה האמיתית ואת השפעתה בפועל על החברה הישראלית : ירידה בהיקף האלימות המילולית והפיזית, שיפור במדדי האמון, שינוי בתרבות השיח.
אני יודע היום כי הקמת הרשות – הקמתו של גוף שכל עיסוקו, משאביו ויעדיו מכוונים לתיקון התשתיות עליהן נבנה השסע הישראלי, היא לא פחות מהכרח, מצורך אמיתי, מדיד ודחוף מאין כמותו. כי בלי הבנה אמיתית של גודל הסכנה, בלי השקעת כל האמצעים הנדרשים ביצירת שינוי עמוק, החל מהיום, עוד עלולים אנחנו לאבד את כל מה שלביא ובני דורו נלחמו עבורו.
כמו כל מסע משנה חיים, גם המסע להקמת הרשות לא יכול היה לצאת לדרכו ללא שותפים אמיתיים, כאלו המבינים כמוני את גודל וחשיבות המשימה והמחויבים עד עמקי נשמתם לשיקומה של החברה הישראלית. שותפיי לדרך ב"קונגרס הישראלי ליהדות ודמוקרטיה" בהובלתם של חיים טייב ורונן אביאני, שהפכו כבר לאחים של ממש, בחרו לשלב ידיים ולצאת איתי ביחד אל המסע הזה לשינוי המציאות ולתיקון החברה הישראלית, לבחור איתי ביחד בבנייה ולא בשבר, ולהתחייב להפוך את החלום, את השליחות – למציאות קיימת ופועלת. אני קורא לכל מי שישראל חשובה לו לבחור איתנו יחד בבנייה ולא בשבר. להתחיל בעשייה כדי לשנות. כדי לתקן.
אני מבטיח להקדיש את חיי למשימה הזו – לא כדי לשכוח את לביא, אלא כדי לזכור אותו בכל נשימה. לזכור את המבט העמוק שלו, את חיוך הרחב, את אהבת האדם שהייתה לו טבע שני. את החלום שלו על מדינה טובה יותר, על בית בטוח לכולנו. אני כאן, בלב כואב אך מלא תקווה, כדי להבטיח שנגשים את החלום הזה.
לזכר לביא – ולמען כולנו.
ניצן ליפשיץ הוא יזם, ומוביל את הקמת ״הרשות הלאומית לצמצום הקיטוב וניהול השיח" בשותפות עם הקונגרס הישראלי. בנו, סמ״ר לביא ליפשיץ, נפל במלחמת ״חרבות ברזל״ ב-31 באוקטובר 2023.
