בימים הקרובים יעזוב ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, את תפקידו ויצטרף לחמישה מקודמיו שסיימו את תפקידם בטרם עת, או אף הודחו בצל ובשל מחדליו וכישלונותיו של אגף המודיעין שבראשו עמדו.
ובכלל, לצד העובדה המדאיגה כשלעצמה שכל ראש אמ"ן שלישי – ובסך הכל שישה מתוך עשרים שכיהנו בתפקיד – נושא באחריות למחדל ולכישלון, מחזיק המודיעין הישראלי בשיא מפוקפק בהיותו אחראי למחצית מן ההפתעות האסטרטגיות, ובעצם לכישלונות, שתועדו בעולם במאה האחרונה (מלחמת יום הכיפורים לצד הפתעת 7 באוקטובר למול מבצע ברברוסה, מתקפתה של גרמניה על רוסיה, והמתקפה היפנית על פרל הארבור).
צה"ל הפך תלוי במודיעין ואף משועבד לו. שפע המידע והמקורות הפך לקללה, שהרי צה"ל שכח כיצד ללחום בלא מודיעין, כפי שידע לעשות בעבר, ובעיקר שכח כיצד להילחם במלחמה כוללת, להבדיל ממבצעים נקודתיים, מוצלחים ככל שיהיו. וכמו צה"ל, גם המודיעין שכח – ובעצם לא ידע מעולם, כיצד לאסוף מודיעין לקראת מלחמה ולהתריע עליה
אין מדובר בחידון טריוויה, אלא במציאות מטרידה ומדאיגה, המעידה כי לא לומדים אצלנו דבר משגיאות העבר. שהרי הפתעת 7 באוקטובר היא העתק מדויק אחד לאחד של הפתעת מלחמת יום הכיפורים, ואם יש הבדל הריהו נעוץ בכך שמה שעוד עבד בשנת 1973 לא עבד הפעם, עת היינו עדים לכשל שכלל מערכי המודיעין היו שותפים לו.
ההחלטה הראשונה שקיבל ראש אמ"ן, שלמה גזית, שהחליף את אלי זעירא שהודח בעקבות מחדל יום הכיפורים, היתה "להעביר דף" על המחדל ולא לתחקר אותו. הוא הסביר לימים כי מצא חיל מודיעין מוכה שבו "יד איש באחיו" והכל עסוקים במציאת הוכחות לאשמת האחרים ולניקיון כפיהם. משום כך החליט לסגור את "תיק 73'" – כדי לאפשר למודיעין להתמקד באויב ולא במלחמות יהודים מבית.
התוצאה היתה שכישלון 73' לא נחקר, ובוודאי שלא על ידי גורם חיצוני בלתי תלוי, ולא הוסקו ממנו המסקנות הנדרשות. זאת, לבד מהכנסת שיפורים טכניים שהם תמיד אזור הנוחות של מי שמתחמק מלהתמודד עם בעיות יסוד מבניות ואחרות. וכך, הכל חזר על עצמו חמישים שנה אחר כך…
בעיית־הבעיות של המודיעין היתה ונותרה היכולת לחזות תפניות אסטרטגיות, ובעיקר לעמוד על כוונותיו של האויב ולהתריע כי פניו למלחמה. זאת, להבדיל מהצלחותיו ברובד הטקטי, דוגמת ליווי מודיעיני למבצעים מיוחדים, לחיסולים, ולעיתים גם סיכול ניסיונות פיגוע של האויב.
בעבר הרחוק היתה הנחת העבודה בצה"ל שאין לסמוך על תחזיות המודיעין, אלא יש להסתפק במידע שהוא מספק על אודות יכולותיו של האויב. לכן, כשהכניס נאצר את צבאו לסיני במאי 1967, לא קנו מפקדי צה"ל את הערכת אמ"ן כי אין בכוונתו לתקוף את ישראל, אלא מיהרו לגייס מילואים ולערוך אותם לאורך גבול מצרים.
אלא שמאז נשתכחה התורה, וצה"ל הפך תלוי במודיעין ואף משועבד לו. שפע המידע והמקורות הפך לקללה, שהרי צה"ל שכח כיצד ללחום בלא מודיעין, כפי שידע לעשות בעבר, ובעיקר שכח כיצד להילחם במלחמה כוללת, להבדיל ממבצעים נקודתיים, מוצלחים ככל שיהיו. וכמו צה"ל, גם המודיעין שכח – ובעצם לא ידע מעולם, כיצד לאסוף מודיעין לקראת מלחמה ולהתריע עליה – להבדיל מאיסוף מידע לצורך מבצעים מיוחדים שהיו עיקר עשייתו בעשורים האחרונים.
המודיעין כשל כמעט בכל פעם שבה נדרש להעריך את כוונותיו של האויב. אבל אם הוא חש עדיין מחויב לנסות ולספק הערכה שכזו, הרי שלשם כך נדרש עומק. מדובר בהכרה מעמיקה של השפה ושל התרבות, כמו גם של ההיסטוריה של האויב, משימה שהמודיעין העסוק בסוגיות של "כאן ועכשיו" אינו מסוגל לעמוד בה, ובוודאי כשבעלי התפקידים בו מתחלפים מדי שנה או שנתיים בטרם רכשו את הידע והעומק הנדרשים. מכאן שהכישלון הוא בלתי נמנע.
מכל זה עולה שהלקח החשוב מ־7 באוקטובר אינו מצוי לפתחו של המודיעין, שהרי זה, בלא תיקון עמוק, כשל ויוסיף וייכשל בכל פעם שיידרש לחזות פני עתיד. הלקח הוא לפתחו של הצבא, שחייב להשתחרר מהתלות במודיעין ומן האמונה כי יספק לו התרעה בזמן אמת על כוונות האויב, ובמקום זאת עליו להיערך לאורך הגבול כדי לקדם פני רעה.
