גמישות סמנטית עשויה לסייע בהשגת יעדי מורשת לישראל: לפני כתשע שנים, ב־3 במארס 2015, הופיע בנימין נתניהו בפני שני בתי הקונגרס בגבעת הקפיטול. הוא נשא נאום תקיף ונחרץ, כמיטב כישרונו הרטורי, נגד "הסכם הגרעין" עם איראן, שנמצא באותה עת בשלבי גיבוש סופיים בין טהרן לבין פורום המעצמות, שממשל אובמה היה שותף מרכזי בו. ואולם חרף מאמציו של ראש הממשלה, ולמרות התמיכה הרחבה שזכה לה בסיעה הרפובליקנית בשני הבתים – נכשלה היוזמה ולא הצליחה למנוע את חתימת ההסכם.
יתרה מזאת, מהמהלך נדפה ארומה פוליטית חריפה. לא זו בלבד שהנאום נישא שבועיים בלבד לפני מועד הבחירות לכנסת, שנועדו להיערך ב־17 במארס 2015, אלא שהוא הפך לנדבך נוסף בשיח הלעומתי שהתנהל בין שתי המפלגות בזירה האמריקנית. ואכן, לא זו בלבד שאת ההזמנה לנאום שיגר יו"ר בית הנבחרים הרפובליקני, ג'ון ביינר, אלא שהבית הלבן נותר מחוץ לתמונה, וממילא לא נתן את ברכתו לנאום. בתמציתו, התריס הנאום וקרא תיגר על מדיניותו של הנשיא במגרש הבית שלו. מי שרקחו את התבשיל שהקדיח היו, נוסף על נתניהו, גם השגריר בוושינגטון וקבלן הביצוע הנאמן שלו רון דרמר, יחד עם מנהיגי המפלגה הרפובליקנית.
גם אם לפחות חלק מטיעוניו של ראש הממשלה על אודות החולשות, הפרכות והסיכונים לישראל שהיו טמונים בטיוטת ההסכם היו מבוססים למדי – המתקפה הפומבית על הנשיא בסוגיה היתה בעייתית. היא הצמיחה משקעים נוספים של טינה ועוינות בין אובמה ובכירי ממשלו, ובראשם סגן הנשיא ג'ו ביידן, שהחרים את המושב, לבין נתניהו.
ביטוי מזוקק למערכת יחסים עכורה זו הגיע, כ"מתנת פרידה" כואבת במיוחד, ב־23 בדצמבר 2016. היה זה כחודש לפני מועד עזיבתו של אובמה את המשרד הסגלגל, ולאחר שיורשו דונלד טראמפ כבר נבחר. הביטוי הגיע בדמות החלטתו התקדימית של הנשיא הפורש שלא להטיל וטו על החלטה 2334 שגובשה במועצת הביטחון, ושבתמציתה הגדירה, כלשונה, את "ההתנחלויות בשטחים הפלשתיניים, שנכבשו על ידי ישראל ב־1967, כולל במזרח ירושלים, כבלתי חוקיות".
נאום חסר פשרות יסתום את הגולל על ניסיונותיה של וושינגטון לשלב את ישראל בארכיטקטורה האזורית
כיום, לכאורה, שוב חוזר הניגון. שכן, כמו ב־2015, גם בסוף השבוע האחרון שיגר יו"ר בית הנבחרים הרפובליקני, מייק ג'ונסון, הזמנה רשמית לראש הממשלה נתניהו להגיע לבירה האמריקנית כדי לנאום בפני הקונגרס ולגייס את תמיכתו – ואת תמיכתה של האומה האמריקנית כולה – בעמדות ישראל בזיקה למלחמה בעזה.
לית מאן דפליג, שכמו ב־2015 ישמח ראש הממשלה על ההזדמנות לשוב ולבקר בוושינגטון, אם גם לא בבית הלבן, ולפנות ישירות למחוקקים האמריקנים באירוע רב רושם, שעשוי לשפר גם (ואולי בעיקר) את מעמדו בזירת הבית.
סיכול פריצת דרך מדינית
ואולם דווקא תקדים 2015 אמור להציב תמרור אזהרה בוהק על תוכניותיו של ראש הממשלה. זאת, אלא אם מדובר בצעד המתואם מראש עם הממשל. צעד כזה אמור לכלול הצגת מעטפת מדינית מפורשת ולא פעולה חד־צדדית, שכמוה כהתגנבות יחידים מאחורי גבו ובניגוד לרצונו. חזרה במנהרת הזמן לתסריט 2015 בנסיבות הנוכחיות עלולה להיות הרת אסון לישראל, פשוטו כמשמעו. לנוכח תלותה המוחלטת של ישראל בסיוע צבאי אמריקני רציף ומקיף, על רקע העובדה שהממשל עשוי להעניק לה רשת ביטחון קריטית אל מול האתגר הנשקף אליה מהאג, שייתכן שיזלוג גם למועצת הביטחו. נאום לוחמני וחסר פשרות נוסף של ראש הממשלה בפני הקונגרס עלול לחזור אליו מידית כבומרנג. זאת, גם לאור המאמץ המחודש שמוביל הנשיא לקדם הסכם בחזית עזה, תוך מתן "אור ירוק" להמשך המאמץ הצבאי המבוקר ברפיח, שאחד ממרכיביו העיקריים יהיה מתווה להחזרת החטופים.
לא זו בלבד שהוא יסתום את הגולל על ניסיונותיה של וושינגטון לשלב את ישראל בארכיטקטורה האזורית החדשה שבטבורה סעודיה, שתהווה הרחבה של "הסכמי אברהם" ותיצור חומת מגן עוצמתית לישראל בגיבוי ובתמיכת ארה"ב אל מול ציר הרשע הזירתי והגלובלי – אלא שהוא יסכל גם כל אפשרות ישראלית לפריצת דרך מדינית, כלכלית ואסטרטגית אל כוחות רבי משקל נוספים בעולם המוסלמי.
אם לא די בכך, גרסה נוספת של המוטיב "איננו רפובליקת בננות" עלולה, כחמישה חודשים לפני יום הבחירות לנשיאות ארה"ב, למנוע מביידן הישג מדיני חשוב מול יריבו המושבע טראמפ, גם אם אין לראות הישג כזה בהכרח כשובר שוויון. ואולי זוהי תכליתו העיקרית של הביקור המתוכנן, המבוססת על ההנחה המפוקפקת שנתניהו יוכל לפתוח דף חדש ומפויס יותר עם טראמפ.
תסריט אפוקליפטי זה עשוי להימנע, כמובן, אם ראש הממשלה יסכים להתייחס סוף־סוף ליום שאחרי שוך הקרבות מבחינת ניהול הרצועה והשליטה האזרחית בה. ברור שהדבר יחייב אותו לאקרובטיקה לשונית, שתכלול התייחסות כלשהי לפלשתינים (ואולי אפילו לרשות, בתנאי שתעבור סוג של מטמורפוזה ותהליכי רפורמה והתחדשות מרחיקי לכת). כמו כן תידרש התייחסות, עמומה ככל שתהיה, להפסקת הלוחמה (לא בהכרח באופן מוחלט וסופי). וירטואוז דיפלומטי כקיסינג'ר המנוח, שהיה אמנם רפובליקני, היה לבטח מצליח לשלוף מארגז הכלים שלו את הנוסחה הגואלת. אבל קשה להאמין שאפילו מזכיר המדינה האפור בלינקן לא יוכל לרבע את המעגל באמצעות ניסוחים רוויי עמימות ומעורפלים.
הכדור חוזר, אפוא, לירושלים. והכל, כולל אופיו של הביקור, נתון לכאורה בידיהם של שני שומרי הראש הצמודים של נתניהו, השרים בן גביר וסמוטריץ'. האם יצליח להשתחרר מאחיזתם ולהגיע לקונגרס כשבאמתחתו חזון מדיני כלשהו? האם יצליח לעשות זאת מבלי שייאלץ להתפשר על לוז עקרונותיו בסוגיות טעונות ועמוסות כגון הקמת מדינה פלשתינית, וייתכן שתוך שחזור הנוסחה שכבר הסכים לה בהסכמי אברהם, שבפועל דחתה לשלב עתידי את הטיפול המעשי בסוגיה זו?
ברור שאין מדובר בהכרעה פשוטה וקלה עבור מי שהפך את הישרדותו הפוליטית לחזות הכל. עם זאת, היתרונות הצפויים לישראל – וגם לנתניהו – כתוצאה מנכונותו לגמישות סמנטית, אמורים לקרב אותו להשגת יעדי המורשת, שבעבר לפחות שאף לקדם. השאלה היא אם הצופן התפעולי הנוכחי שלו כולל את יעד השיקום והשגשוג של החברה, השרויה במשבר עמוק ומתמשך, כיעד ליבה עליון – או שמא השאיפה להחזיק בהגה השלטון בכל מחיר תמשיך להנחות את דרכו בהמשך המערכה המעגלית, חסרת התוחלת והיקרה מנשוא בחיי אדם.
הכותב הוא חתן פרס ישראל ומחבר הספר "ארה"ב וישראל: גבולות היחסים המיוחדים"
