חמאס משחק על זמן. שומעים הערכות כאלה מכל מיני כיוונים, בעיקר מבכירים בימין. הם נסמכים על הערכות מודיעין, שכמובן אף אחד לא יפרסם או ישחרר או ידליף. הרי ברגע שחושפים מידע חיוני לציבור מעומק המאגרים, זה עלול להיגמר בבכי. ראו פלדשטיין ורוזנפלד, שעשו שירות לציבור שיצר איום על גורמי ביטחון ושב"כ.
לשחק על זמן זה להחזיק מעמד עד הבחירות בישראל. מה שלא תהיינה תוצאות הבחירות, יש סבירות לעוד פלונטר אלקטורלי פוליטי, שישאיר את המנהיגות הישראלית בלימבו. ולאחר שתורכב ממשלה, וזו בהחלט יכולה להיות ממשלה שנשענת על מפלגות השמאל, חמאס מצפה לקבל את כל מבוקשו. לשחק על זמן זה גם מבטיח הישרדות של חמאס ודחיית ההשלכות המדיניות שיאתגרו את מחבלי עזה.
זאת לפחות אחת הסיבות העיקריות, שלא משאירות לישראל ברירה אלא לצאת ליוזמה צבאית מחודשת. כבר היו פעמים בעבר שבהן חמאס הרגיש איום ממשי אמין על העיר עזה, וזה זירז משא ומתן תכליתי לשחרור חטופים, וכמובן, הדבר העיקרי מבחינת חמאס – עצירת פעילות צה"ל והתארגנות והתאוששות של הארגון בשטח.
בקרב עורכים וכותבים בכירים בארה"ב, מתומכי ישראל המובהקים, היתה תדהמה כשגילו שמוקד הפעולה המתוכננת הוא העיר עזה. תקראו לזה איך שתרצו, "כיבוש", "השתלטות", "הכרעה". אבל המוקד – העיר עזה. "הייתי בשוק כששמעתי את זה", אמר עורך בכיר ב"קומנטרי מגזין". למה? כי הוא היה בטוח שישראל כבר טיפלה ביסודיות בעזה, או שהיא שולטת בשטח העיר. העובדה שכמעט לא נגעו בעיר עזה בתוך שטף הפעולות הצבאיות של השנה ועשרת החודשים האלה היא הפתעה. הפתעה לרעה. מההערות של גלי בהרב־מיארה לנושא, אפשר להבין שהדרג המשפטי מתעתע במושג "כיבוש". מצד אחד, כיבוש הוא פעולה צבאית בסיסית של השתלטות על שטח והשמדת האויב באותו שטח; מהצד השני, "הכיבוש" במילון השמאל. יש אינסוף המצאות להרתעה פסיכולוגית כשמשתמשים במילה הזאת.
משולש ברמודה שלנו
על הנייר משורטטים בקווים חדים וגסים רעיונות המבצע. מלבן שטח מדרום לציר נצרים והעיר עזה – בשליטת צה"ל. קווים מצפון, מדרום, ממזרח, שמסמנים כיתור או מצור על העיר. למעשה, מדובר בהשתלטות על העיר מבלי לסבך את היחידות בלוחמה מבית אל בית. זה כנראה הרושם שמתנגדי התוכנית רוצים שנבין: שכניסת צה"ל לעיר פירושה הליכה ממלכוד למלכוד וממלכודת למלכודת, מבית לבית, מפיר אל פיר ומקיר אל קיר. מסבירי התוכנית משדרים שמדובר בתוכנית פשוטה, שמהותה ריקון העיר מתושביה דרומה – עם משפך של בידוק או בלי בידוק. וכך ניתן יהיה לחסל את המחבלים כפי שעשו ברפיח, ואולי גם יותר בקלות.
הבעיה היא שהצבא היום חדור השפעות פוליטיות, ובעיקר משפטיות, וברגע שאומרים "סגירת ברז" או "הורדת מתג חשמלי", כבר שומעים צעדים מאחור כמו בחניון תת־קרקעי בסרט אימים. צה"ל כבר לא פועל כפי שהיינו מצפים מצבא, לעיתים עד כדי אבסורד. עודף דיבורים, איטיות בהחלטות ותנועה איטית בביצוע מסכנים כל מהלך צבאי. בעבר חיפשו המתכננים שטחים עם חולות טובעניים, או צירים באזורים מסולעים, והגדירו אותם "שטח בלתי עביר". היום שטח בלתי עביר הוא מה שהדרג הפוליטי מכנה "משולש ברמודה". צלעותיו מורכבות מהאלופה יפעת תומר־ירושלמי הפצ"רית (בחיזוק היועמ"שית), מהאלוף ניצן אלון, שמנהל את סוגיית החטופים ונראה כמנוהל על ידי גורמים חיצוניים לצבא, וממתאם הפעולות בשטחים האלוף רסאן עליאן, שגם הוא יותר מתואם עם גורמי הסיוע הבינלאומיים מאשר מתאם. כל אחד מהם שכח את המטרה הלאומית אחרי 7 באוקטובר, ולאור המטרה – את משימותיו. תוכניות מבצעיות רבות להכרעת חמאס ירדו לטמיון ברגע שנלכדו במערבולת "משולש ברמודה".
אך ברגע שחמאס יראה איום אמיתי זוחל לכיוונו – הוא כבר לא ישחק על זמן, ותגבר המוטיבציה לשחרר חטופים ולסיים את המלחמה. העובדה שישראל לא ביצעה ביעילות ניתוק של עורקי הקיום של חמאס, כמו הזרמת הכספים, מעוררת תימהון ורוגז. עד היום לא פסקה זרימת התשלומים והמשכורות המסודרת לפעילי חמאס. יהיו מי שישאלו: מי אחראי לזה?
איפה טעינו
איפה שר הביטחון ישראל כ"ץ טועה, איפה הרמטכ"ל אייל זמיר טעה. במלחמות קשות תמיד מגיעים לצמתים שנראים כחסרי מוצא. אז מתגלה המנהיגות של הרמטכ"ל, או של מפקד בכיר אחר, שתפקידו לחלץ את הממשלה, משום ששרים בממשלה הם לא מומחים צבאיים – בהנחה שהיציאה מהמצר כרוכה במהלך צבאי. ראו 12 באוקטובר במלחמת יום כיפור. אז הופיע צה"ל – דווקא לא בהובלת הרמטכ"ל דדו אלעזר, אלא רא"ל חיים בר־לב, כשאריק שרון נושף בעורפו. כשישראל כמעט על סף קבלה של הפסקת אש הגובלת בכניעה, בר־לב מראה את המוצא: צליחת התעלה והכרעת צבא מצרים במהלך של כיתור והכנעה. כדאי לזכור את אמירתו בת האלמוות של אלי זעירא: "הפסקת אש זה רק אם אנחנו עשינו במכנסיים".
האם גולדה, שלמה הלל ויוסף בורג היו מסוגלים לשלוף תוכנית כזאת? ודאי שלא. תפקיד הרמטכ"ל זמיר היה ליזום את המהלך הגואל, לאחר שמנהיגי צרפת ובריטניה טרפדו את המשא ומתן על הפסקת אש ושחרור חטופים. במשבר המינויים כ"ץ טועה, משום שרוב המינויים של מפקדי אוגדות הם טובים וראויים, ואין לו מה להתערב בדרגות כאלה בשיקולי הרמטכ"ל.
למען השם
בצד השני של הטלפון נשמע קולו של ידיד ותיק מאוד. "ראיתי שחיסלו את הכתב המועדף עלי מ'אל־ג'זירה'", הוא דיווח. "לא התעמקתי בפרטים", עניתי, "אבל אני לא ממש מצטער. זה במסגרת של הרג אגבי כשפגעו במטרה אחרת?"
"לא, צה"ל שלך ושב"כ חיסלו אותו".
"מה זה 'צה"ל שלי'? לא שלך?"
"גם שלי. הוא תמיד היה מגיע למוקד האירועים", הוא המשיך.
"אם חיסלו במכוון", ניסיתי לנחם אותו, "כנראה היתה לגביו הפללה גמורה, מלאה. החסמים המשפטיים היום הם כאלה שלא היו מחסלים אותו אם לא היו מסמנים וי על כל סעיפי ההפללה".
לידידי ולחבריו יש דאגות אחרות, אויבים אחרים. בשנים האחרונות, ובייחוד בשנה האחרונה, ניהלנו שיחות ארוכות, לעיתים צעקניות, על דרישתו במפגיע להוציא את החרדים מחיינו. להקים אוטונומיה של תל אביב. שתהיה לחרדים מדינה משלהם. הוא פעיל במחאה זה שנתיים וחצי, בדרך לשלוש שנים. "אנחנו מפגינים כדי שביבי ייצא מחיינו. לא להרוג אותו, ברור שלא. שייצא מחיינו", הוא הבהיר.
לא רבים בימין מכירים מקרוב את אנשי המחאה. הם פשוט מוטרדים פחות ממה שבימין הם עניינים גורליים. ואכן, קשה להבין שבסקטור המחאתי יש מטרות אחרות, והם כאילו חיים בעולם מושגי־רעיוני אחר, ותפיסת המציאות אצל אחדים היא שונה לגמרי. לעיתים אפשר לקנא בהם; הלוואי שלא הייתי מודאג מהקניבלים. שיחזרו בכוחות מוגברים לגדר. מה זה חשוב, העיקר שהחטופים יחזרו ושביבי יוחזר.
העצורה בחשד לקשירת קשר להתנקש בראש הממשלה אולי מחפשת איזה קיבוץ כחלופת מעצר, ושמישהו שם ימלא את תפקיד המשגיח עליה. לפי התקשורת שהיא מנהלת, לא נראה שמישהו חושש שהיא מסוגלת להרים אר.פי.ג'י לכתף. אולי מישהו אחר. הם חוששים שתמר גרשוני הירשפלד זו המצאה של גוף ביטחוני שרוצה חיזוק ותוספות.
בתוך השנאה לחרדים, אצל חלק מהמוחים הוותיקים מתרוצצות מגמות סותרות. אצל חלק זו שנאה ליהדות, מקוננים על הגורל היהודי המשותף שמחבר אותם לדבר שהם לא מרגישים כל שייכות אליו. אצל אחרים זה מעורב בנוסטלגיה מומצאת, מכונפת, לשורשים גלותיים. אני אומר: יש לך שורשים, והם התנ"ך, הקיבוץ. "נעשיתי עכשיו קפיטליסט חזירי. הוחלט על הפרטה", אני שומע. הייתי סובלני עד לרגע שבו ידידי הודיע שהוא רוצה לחזור לשם שעימו נולד אביו בפולין. בסך הכל השם שנלקח מהמשפחה הוא לא המצאה כנענית מסוג "פלד" או "חירם בן עשתרות", זה שם אותנטי. תעשה הכל: תבעיר את קפלן, תילחם בחרדים – רק למען השם, תישאר עם השם שלך.
סופר מבריח מבשורה
פעם תיארתי את שלושת סופרי המפלגה הגדולים כטוטם תלת־ראשי: עמוס עוז, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן. הם נראו בדמותם של מקסים גורקי, מיכאיל שולוחוב ואולי איליה ארנבורג. עמוס עוז המנוח היה אולי גורקי. הוא בוודאי לא היה גרוסמן השני – כלומר גרוסמן הסופר הגדול, וסילי גרוסמן. אני רק מפנטז: נניח שגרוסמן, דויד גרוסמן, היה מאחד כוחות עם צרויה שלו, או עם עוד כמה סופרים אחרים, והם היו מוציאים יחד את "הספר השחור" של פשעי חמאס ב־7 באוקטובר ולאורך השנים שלפניו. זה הרי לא מתקבל על הדעת.
בשילוש של הטוטם המפלגתי־ספרותי, גרוסמן מצטייר אצלי כאיליה ארנבורג דווקא. עוז, ששאריות הגותו וכתיבתו יצאו לא מכבר בספר, דומה לגורקי, משום שלמרות תמיכתו ברוב היעדים האידיאולוגיים של המפלגה – הוא גם היה מחובר לעם באיזושהי צורה, והוא לא פעל אוטומטית לפי הוראות ההפעלה של המפלגה. לגרוסמן יש מצפון מפלגתי, ולכן שמענו אותו אומר "ג'נוסייד". עמוס עוז היה לכל היותר פאלו־טרוולר, "שותף לדרך", ושמר על עצמאותו.
בספר עוז החדש, אפשר לגלות שכבר כמה שנים לפני מלחמת ששת הימים, עוז הצעיר בן ה־25 היה לכוד בנוסחת "שטחים תמורת שלום". תשאלו: אילו שטחים? הרי לא כבשנו ואין "כיבוש". הנגב. בראיון בלעדי בקול ישראל למראיין של המדינה, חיים יבין, הוא מדבר על כך שהנגב לא עושה לו כלום, ושתמורת הסכמים או משהו כמו "שלום" הוא מוכן לוותר על חלקים בנגב, אולי אפילו על כולו. זו אבן היסוד בתפיסה השטחית החד־ממדית של השמאל ההיסטורי, אף שמבחינה נפשית עוז היה מודע לאכזריות המיוחדת של הערבים כלפינו – דבר שלא מוצאים אצל איליה ארנבורג. ארנבורג עשה הכל במצוות המפלגה, מצוות סטלין. אבל גם הוא ידע להפיח שנאה בחיילי הצבא האדום במלחמה נגד הקניבלים הטבטונים. גרוסמן יודע להפיח שנאה נגד נתניהו. אי אפשר לקחת את זה ממנו.
הוא התאושש לגמרי מההלם של 7 באוקטובר בתוך ימים אחדים. כבר ב־12 באוקטובר הוא עלה ל־50 אלף רגל ותהה: מה נהיה? איך ניראה? מה נגרום לעצמנו בסוף המלחמה? הוא לא חשב על הדרך הקשה, הארוכה, העקובה מדם, ההקרבה והעוז שיידרשו מהעם במערכה רב־זירתית היסטורית. הוא כתב בנוסח של "בגידת השלטון באזרחיו. השלטון, קרי ראש הממשלה והקואליציה ההרסנית שלו". "הנהגה מושחתת… שהיתה מוכנה להעמיד (את המדינה) בסכנה קיומית כדי להציל את ראש ממשלתה מכניסה לכלא".
ומהביביפוביה לוועדת המדרוג של הרשע: "אמנם הכיבוש הוא פשע, אבל לכפות ילדים או לירות בהם בדם קר – זה פשע נורא יותר", וכדי לכייל את תמונת העולם של השמאל הפרוגרסיבי ההלום, גרוסמן מבטיח שאחרי המלחמה ישראל תהיה "הרבה יותר ימנית, מיליטנטית, גזענית".
הטעות הגסה שעשה גרוסמן כשהשתמש במילה "ג'נוסייד" נגד ישראל גרמה גם למנתחים אסטרטגיים להתייחס אליו. אחד מהם, במכון אתחלתא, הגדיר אותו "סופר מבריח את הבשורה". "ההשוואה המכוונת למלחמת העולם השנייה מפילה בפח רבים, שמרגישים צורך להוכיח שהם בצד הנכון של ההיסטוריה. כך, ככל הנראה, הוא המקרה של גרוסמן". כי הסופר אינו רשע, וגם לא טיפש. "אז מי אני בכלל?" שר קוני למל.
