בכתביו ציין האלוף יהושפט הרכבי, שהוא מאבות המודיעין בישראל, את הנטייה השלילית של קציני מודיעין בכירים להיות מעורבים בעיצוב מדיניות. "אין זה תפקיד המודיעין להציע מדיניות", קבע האלוף הרכבי, "המאמץ המודיעיני למצות ידיעות למודיעין כבד דיו מכדי שיוטל על הארגון המאמץ למצות מודיעין למדיניות. עצם עיבוד קווי מדיניות עלול להוריד את המודיעין ממסלול עבודתו התקין. עובדיו עלולים להימשך לתכנון המדיני כשדה פעילות מושך, ובצורה זאת תיפגע עבודת המודיעין".
הדברים נכונים לגבי אמ"ן, אבל אולי בעיקר ביחס לשב"כ. הם רואים את עצמם כגורם הדומיננטי בהחלטות לגבי הר הבית, ירושלים, כניסת פועלים מהשטחים או כניסת חשודים דרך נתב"ג לישראל. בשב"כ מעצבים מדיניות כלפי אכיפה נגד המתנחלים, ובשנה שקדמה ל־7 באוקטובר הם התחילו להעסיק את עצמם בסוגיות חוקתיות – פרשנות לגבי תפקידם ב"הגנה על הדמוקרטיה", למי הם כפופים. הרכבי (והוא בוודאי לא מקורי בזה) קבע שהמודיעין צריך להיות כפוף ישירות לראש הממשלה, לממשלה, למועצת השרים במדינות אחרות, וזאת כדי לסלק כל גורם חיץ בין הגוף המודיעיני לבין הקברניטים.
ההתעסקות בעירוב המודיעין בעיבוד מדיניות "עלולה לעוות את הערכותיו (של המודיעין) כדי שתתאמנה לקו המדיני הנראה לו". עכשיו ראש השב"כ כבר מעסיק את עצמו ואת הציבור הישראלי בסוגיית "מי יחקור?"
מסמך "עיקרי תחקיר 07/10 של שב"כ" הוא במהותו אירוע של יחסי ציבור. הוא מתחיל בפתיח של ראש השירות, עם הרבה ערכים, רעות ומוסר, הארגון מתואר כ"צנוע וערכי". קל לברוח מהמקצועי לדיון הערכי. מהמסמך שפורסם אי אפשר ללמוד על השיחות וההתקשרויות בין ראשי השב"כ לראשי צה"ל, בעיקר הרמטכ"ל. המידע החדש הוא שגם בידי שב"כ היה המסמך של תוכנית "חומות יריחו", כפי שהיה בידי יחידה 8200. התוכנית "הגיעה לידי שב"כ בשני גלגולים שונים – בשנת 2018 ובשנת 2022". התוכנית לא נתפסה כאיום ייחוס. כל ההתרעות לא נקלטו כשייכות לתוכנית הרחבה. שתי הנקודות החשובות: "התקיימה מדיניות של שימור השקט בזירה. על רקע זה ניתן משקל יתר לאפשרות של מיסקלקולציה בליל ההתקפה".
כלומר, בידי שב"כ היו התרעות ברורות להתקפה במתאר כלשהו, אולי חטיפה. אך החשש היה שכוחותינו יפעלו בצורה שתגרום להידרדרות לא רצויה. על פי דוגמאות מהעבר, חשש לפעילות התקפית בשטחנו מחייב ליידע ולערב בהערכות ובהחלטות את הדרג המדיני. זה לא נעשה אפילו בכיוון של שר הביטחון. פה אפשר רק לשער שראש השב"כ והרמטכ"ל חששו שלערב את הדרג המדיני רק יתרום – שלא לומר יגרום – למיסקלקולציה, והאירוע שאליו התכוננו ייצא משליטה.
במסמך התחקיר נאמר במודגש ששב"כ התריע על "כרסום בהרתעה", ועל כך שהשירות זיהה שחמאס רואה במבצע שומר החומות ב־2021 ניצחון שלו. מאחר שכל קברניטי הביטחון – הרמטכ"ל כוכבי, ראש אמ"ן חליווה, ראש חטיבת המחקר סער – כולם דיברו על ההצלחות הגדולות של שומר החומות ועל היותו של חמאס מורתע ורוצה לשמור על רווחת התושבים בעזה, דרוש תיעוד אמין כדי להראות שעמדת שב"כ היתה הפוכה. גם ראש שב"כ דאז ארגמן אמר: "חמאס של לפני המבצע הנוכחי לא דומה לחמאס של היום שאחרי. זה לא דומה למבצעים אחרים מבחינת המכה שקיבל חמאס".
החשד שעולה הוא שגם "התחקיר" מושפע מתפיסה פוליטית או מדינית ששירות הביטחון לכוד בתוכה. ליבת הכשל נשארה בלתי נגישה לציבור, כפי שאומר מבקר המדינה.
דקת דומייה לאמת
מכל האנלוגיות המוסריות, האכזרית והשפלה ביותר היא זו שהשוותה בין הביבסים לבין ילדי עזה. ומי שעומד מאחוריה הוא לכאורה אחד משלנו
דניאל לוי היה פעם היועץ של יוסי ביילין. הוא התברג במילייה של מפלגת העבודה של לפני 25-20 שנה. הוא היה מהפעילים במה שנקרא "יוזמת ז'נבה", שאותה הובילו במשותף ביילין ויאסר עבד רבו. בשנת 2004 היוזמה המדינית החתרנית ארגנה ועידה בדוחא. לפי הפרסומים בעיתונים ובאתרי החדשות, קטאר מימנה את הוועידה, כלומר את המרקיזים הישראלים המאופרים מיוזמת ז'נבה שהתהדרו גם בהופעת אורח של הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין־שחק המנוח. אם מישהו מוצא הקשר לתחקירים ולחקירות של היום, זה כנראה לא מקרי. אבל זה לא העיקר.
העיקר הוא שדניאל לוי חזר למכורתו הלונדונית ונטמע בצבעי הקירות שמסביבו. לפני כשבוע וחצי הוא נתן הופעה במועצת הביטחון, מייד אחרי שנועה ארגמני הופיעה יחד עם דני דנון בפני כתבים באו"ם. לוי הוא כיום נשיאו של מכון המחקר המזרח־תיכוני האמריקני. אלו היו הימים שבהם עם ישראל התפוצץ מזעם ומכאב במסע ההלוויה של כפיר ואריאל ביבס. "דקה דומייה לזכר כל אחד מילדי ביבס היא בהחלט במקומה", אמר דניאל לוי במועצת הביטחון, "כך גם דקה דומייה לזכר כל אחד מ־18 אלף הילדים הפלשתינים שנרצחו במסגרת החורבן שהמיטה ישראל על עזה. הדומייה הזאת היתה יכולה להתארך יותר מ־300 שעות". מכל הפטנטים של המשוואה המוסרית, זאת האכזרית והשפלה ביותר מבחינה מוסרית. הוא היה פעם "אחד משלנו". הוא היה.
אל דניאל לוי מתחברת גם קריינית גלי צה"ל יעל דן. קורה שמפספסים אירועים שוליים אבל חשובים מאוד בדרכם. רק השבוע הגיע אלי סקופ של ערוץ 7 על אמירה של יעל דן בקיץ שעבר בזמן שידור: "אני בעד לתת לסינוואר הכל ולהרים דגל לבן, אבל דעתי לא חשובה". לפני כחודש הודיע מפקד גלי צה"ל שהוא מוריד את תוכניתה הנצחית של דן, כנראה לא במנותק מההתפתחויות לגבי חילופי הרמטכ"ל.
האמירה של יעל דן היא לא פליטת פה, אלא שדר ממעמקי קבוצה חברתית מסוימת, כזאת שממנה בא גם האלוף איל בן ראובן. לא נעים, אבל שניהם בני קיבוצים שורשיים (דן ונצר סרני). "ב־7 באוקטובר הובסנו", אמר בן ראובן – וגם זה היה הקיץ האחרון (קולות רקע). "זה נכון, ניצחון לא יהיה במערכה הזו, למי שעוד מצפה".
זו תופעה שנקראת תבוסתנות. לא מילה מקורית. אבל יחד עם "פייסנות" כדאי לרענן אותה. היא מופיעה בדרך מסוימת גם בימין, דגש על גם, כי בעיקר זו תופעה של מי שגדל בשמאל, השתרש בשמאל, עד שהתייבש ושורשיו נאכלו. כנראה יש מחיר ויש תוצאות לקמפיין שנועד להביא להתפוררות כל היסודות והמרכיבים הרוחניים וההיסטוריים שעליהם בנויה החברה הישראלית. אבל יש עניין מיוחד דווקא בדניאל לוי, שנותן תחרות קשה ללוי אחר ממוסד אחר. המשותף למגמה הזאת הוא חורבן מורלי, מוסרי, כנראה גם אישיותי. מי יודע מה צופן גורלה של יעל דן בגלי צה"ל. לפי תקדים רזי ברקאי וטלי ליפקין־שחק, אין סיבה שהיא תרד מסידור העבודה. אחד הדברים הראשונים שמומלצים לרמטכ"ל החדש רב־אלוף אייל זמיר הוא לפטר את מי שמעליה, מפקד גלי צה"ל. תן להם להילחם על הדגל הלבן בבג"ץ.
יש סרט אחר
"הברוטליסט" הוא סרט ציוני שמציג מבט פסימי על האנטישמיות באמריקה, ונותן תשובה לרוח הפרו־פלשתינית והאנטי־ישראלית שנושבת בטקסי האוסקר
באחד הדיווחים על טקס האוסקרים נכתב שבאירוע בלטו מלבושי קימונו, שמלות וכאפיות. טבח המוני מוליד אופנה. הוא גם מוליד זכייה באוסקר עם הסרט התיעודי "אין ארץ אחרת", שאחד מיוצריו הוא יובל אברהם הישראלי. לא, הוא לא אידיוט שימושי בידי תועמלנים פלשתינים. הוא שותף במאבק לחיסולה של מדינת ישראל. המוטיב הפלשתיני האנטי־ישראלי מלווה את האוסקרים כמו רעש לבן מאז 1978. אז עלתה ונסה רדגרייב לקבל את השקית שלה על הסרט "ג'וליה", ותקפה את ישראל כשמחוץ לאולם התקיימה הפגנה פרו־פלשתינית. התסריטאי הגדול פאדי צ'ייבסקי ענה לה בזעם אחר כך, שנמאס לו כבר מהפוליטיזציה של הטקס.
את התשובה בטקס האוסקרים השנה נתן הסרט "הברוטליסט", שמשקף התפתחות רדיקלית דווקא בתחום ההפקה. הסרט מציג מבט מאוד פסימי על הריקבון האמריקני, שבמרכזו אנטישמיות. היהודים בסרט מגלים נטייה בעייתית להגיע לאמת ולהגיד אותה בפרצוף, ונטייה מדאיגה יותר של יהדות "הברוטליסט" היא לעלות לישראל. זה סרט ציוני. היעד חשוב יותר מהמסע. הסרט זכה בשלושה פרסים, שהבולט שבהם לשחקן הטוב ביותר, שהוענק לאדריאן ברודי. יש הרבה יהודיוּת במשפחתו, כולל אבא וסבתא, אבל אמו קתולית.
מדובר בסרט אפי עם נפח גדול במרחב ובזמן, אבל הוא הופק עצמאית לגמרי בתקציב של 10 מיליון דולר. במונחים של היום זה ממש גרושים. אם היה מופק כסרט רגיל באחת החברות בהוליווד, התקציב היה מינימום 100 מיליון. הזוכה הגדול "אנורה" הופק עצמאית בתקציב של 6 מיליון דולר, ו"כאב אמיתי" של ג'סי אייזנברג (זכייה על שחקן המשנה הטוב ביותר) הופק בכ־3 מיליון דולר. למעשה, זאת חזרה לימי הקפיטליזם הקלאסי. אתה משקיע את כל מה שדרוש בהפקה, ולא מעבר לזה. אם יהיו הכנסות, תרוויח. במקרים כמו של זוכי האוסקר צפויות הכנסות גדולות במאות אחוזים ביחס להשקעה. בקפיטליזם המושחת שנהוג בהוליווד, כל אחד מנסה להרוויח עוד בשלב ההפקה כי אף אחד לא סומך על שלב המכירות, לכן התקציבים ענקיים.
דיבה או השתקה
פרופ' שקמה ברסלר היא אמנם "מנהיגת מחאה", אבל באולם בית המשפט שדן באחת מתביעות לשון הרע שהיא הגישה היא נתפסת בתור הממסד בהתגלמותו
בתחילת השבוע נכנסתי לסניף דואר, ואחת העובדות אמרה לי שיש לה דיון משפטי בעקבות תביעת ענק שהגישה נגדה שקמה ברסלר. יש עכשיו לא מעט מקרים כאלה בזירת הלוחמה המשפטית. חשבתי שזו הזדמנות לראות את היקום הפוליטי מצטמצם לדיון משפטי בין מנהיגת המחאה לבין אישה שעושה שעות ארוכות בעבודה בדואר בירושלים. ההפתעה היתה שפרופ' ברסלר הופיעה לדיון. וככה הן יושבות זו מול זו במרחק של מטר וחצי בערך באולם הקטן של השופטת דורית פיינשטיין.
אחת הטענות של הנתבעת פאני מיכאלי היא שמאחר שברסלר אמרה שלא מקיימים מגעים עם נאצים – היא יכולה לענות לה בשפה דומה. 26 פרסומים בטוויטר ובפייסבוק עם שימוש כזה או אחר בביטוי "נאצי" או בסמל אס.אס. "טענות לבגידה בכל מיני וריאציות", אומרת השופטת פיינשטיין, "וטענות לעונש הראוי".
"בקטגוריה של בגידה זו חזרה על מה שנאמר בכנסת", מדגיש עורך הדין של פאני מיכאלי, אוריאל חור נזרי. ומכאן מתפתח דיון באיזו מידה החסינות של ח"כ גוטליב חלה גם על מי שחוזר על דבריה. "זה טיעון בעייתי", מעירה השופטת. "יש טיעון של אמת דיברתי?"
כל ההמשגה המשפטית הזאת נראית גבוהה וסטרילית ביחס למה שנראה כמלחמת מעמדות בלבוש של דיון מקדמי. מבחינת הנתבעת וגיסתה, שתי נשים שמאוד מעורבות בהוויה הישראלית, פרופ' ברסלר היא אמנם "מנהיגת מחאה", אבל נתפסת בתור הממסד בהתגלמותו. היא מנהלת בשלב הנוכחי תשע תביעות נגד אנשים – אנשי ימין בדרך כלל – שהשתמשו נגדה בביטויים קיצוניים במדיה החברתית.
השופטת מעירה שזה טיעון מסוג "מי שמדבר לא יפה, אז מדברים אליו לא יפה". הנתבעת שואלת אם "אמת דיברתי" חל גם על "זאת האמת שלי". זה לא חל על הקטגוריה הזאת, מעיר עורך הדין.
פרקליטה של ברסלר, עו"ד אוהד רוזן, אומר: "כל הטענות האלה לא נזכרו בכתב ההגנה… אני מבקש שתפסיקי לקטוע אותי!" הוא חותך את דברי הנתבעת מיכאלי, שמתפרצת מדי פעם לדיון בניגוד לדעתו ולעצתו של עורך דינה. עו"ד חור נזרי טוען שנעשה מסע דיג כדי לצוד את מיכאלי, "שיש לה שניים וחצי עוקבים".
חור נזרי ממסגר את התביעה כתביעת השתקה, על פי הגדרות שקבע השופט העליון סולברג שדיבר על פערי כוחות (אשת ציבור מול אזרחית, עובדת שכירה). לאחר הדיון המשפטי סיפרה מיכאלי כי בתה שברה תקרת זכוכית, והיום היא לוחמת ביחידה מיוחדת של מג"ב. לפני הגיוס היתה כדורגלנית בהפועל קטמון בירושלים וקיבלה הצעות ממועדון הכדורגל ניס בצרפת להפוך לכדורגלנית מקצוענית. שקמה ברסלר היתה כדורסלנית מצטיינת. השופטת פיינשטיין קובעת דיון הוכחות לקראת סוף השנה, והמסר הוא שהיא מעדיפה הליך גישור בין הצדדים. "תיקי לשון הרע לא תורמים לבריאות שלנו".
