זה היה פרק שנבנה כולו סביב שני ויובל, זוג שהצליח להתרומם בשבועות האחרונים, אך אתמול מצא את עצמו מתפרק מול העיניים שלנו. "שני והסטירות" אפשר לקרוא לפרק הזה: קודם כל אמא של יובל שסטרה לה לא בגוף אלא בנפש, כשהתעלמה ממנה מול כל עם ישראל. ואז שני, אולי בלי לשים לב, סטרה חזרה הפעם לבן שלה, במה שנראה כמו מנגנון הגנה שנובע מטראומת עבר. ולבסוף שני סתרה את עצמה, והלכה להתחבר לארזים למרות הדם הרע, משום שנשארה בלי יובל.
הפניית הלחי השנייה
הפרק התחיל ברגע נדיר של חמלה. שני, במקום לבעבע מכעס על ההתעלמות המשפילה של אמא של יובל בפרק הקודם, אמרה לו שהיא מבינה אותה. "אם הבן שלי ייתן בעתיד את כל תשומת הלב לאישה אחרת יהיה לי קשה עם זה", היא הודתה. זה היה רגע עוצמתי: נתנו לה סטירה, והיא בחרה להגיב בהבנה. לרגע קטן היא הצליחה להרים את עצמה מעל הסיטואציה, ונדמה היה שהיא מצאה את הנוסחה להיות דמות גדולה ואהודה, ולהרים את קלף הרחמים.
אבל אז, כאילו משהו בתוכה לא עמד במתח, היא שחזרה את המכה. משחק פיזי קטן עם יובל שהתחיל במכה ברגל שהוא נתן לה, והמשיך לסטירה ממנה אליו, זה היה בצחוק, וחלק מהפלירטוט שלהם מגיע הרבה פעמים לאזורים פיזיים מאוד על גבול האלימות (אבל זה די עקבי ונראה שככה הם מראים חיבה), אלא שהפעם כנראה בגלל המשקעים ביניהם, יובל מבקש ששני לא תסטור לו יותר. ושני נפגעת. ברגע אחד, כל החמלה נעלמה. היא החלה לקשר את זה לאמא שלו, להקניט אותו שזה בגלל השיחה שהייתה עם אמא שלו ושהוא "מושפע ממנה".
פתאום, הסטירה שחטפה הפכה לסטירה שהיא נתנה. מעגל של כאב שממחיש עד כמה אמא של יובל טעתה. היא אמנם הצליחה לפגוע בקשר, אבל באיזה מחיר? כל הפרק יובל היה במצב רוח נוראי בגלל זה, בנוסף הרבה אנשים שמאוד התחברו אליו בחוץ החלו קצת להסתייג ממנו בגלל זה. על הדרך היא נתנה לשני נקודות ומיצבה אותה כקורבן, נקודות ששני בזבזה באופן טראגי בפרק הזה בעזרת התנהגות אגרסיבית, ודיבור על אמא של יובל, וזה לא מכובד כמעט כמו ההתעלמות שלה משני.
אמא של יובל מחככת ידיים בהנאה?!
הקשר בין שני ליובל רק הלך והתרחק. יובל ניסה לקחת ספייס, ושני חיפשה תשומת לב בכל דרך. כשהוא הסתכל עליה היא זרקה לו: "ילד של אמא". הסגנון הזה של שני חרפן את יובל (ובצדק). "את הורסת לעצמך", הוא אמר לה – וכאן היה קשה שלא להסכים איתו. שני בהתחלה הגיבה לאמא של יובל בדרך כל כך קלאסית שנתנה לה הרבה נקודות אצל הקהל. וכעת היא נכנסת איתה למלחמה, וזה תוך שנייה מזיז אותה שוב ממשבצת הקורבן.
הם חזרו למיטה יחד, ניסו שוב לדבר, אבל השיחה נתקעה באותו לופ: הוא ביקש שתפסיק לערב את אמא שלו, היא חזרה ואמרה שהיא לא מוכנה לשתוק. הוא טען שהיא מלקקת לארזים, היא התגוננה. הם התווכחו עד שלא נותרה להם אנרגיה… ואז הם פשוט התחבקו, לא מתוך פיוס אלא מתוך תשישות.
היופי והקושי אצל שני הוא שהיא לא סתם אגרסיבית. ההתנהגות שלה נובעת מטראומה. היא אמרה למוגרבי שהסיפור עם משפחתו של יובל "מחזיר אותה אחורה", וזה ניכר בכל מילה. היא פועלת ממקום של פחד להינטש, ולכן היא תוקפת. במקום לחבק את יובל היא דוחפת אותו ממנה, כאילו להוכיח לעצמה שכבר עכשיו היא יודעת איך זה ייגמר.
זו התנגשות בלתי פתירה כמעט: מצד אחד, היא מצליחה להיות חומלת ומבינה ברגעים מסוימים. מצד שני, היא שוברת הכול בהבזק של שנייה. ההרס העצמי הזה לא נולד מהאוויר הוא הדרך שלה לשרוד מצבים שבהם היא כבר נכוותה בעבר.
חוצה את הקווים?
כשהמרחק מיובל גדל, שני ניסתה להתקרב לחבורה של הארזים בחדר הארונות. הם מיהרו לעקוץ אותה "את פה כי אין לך עם מי להיות" – והיא השיבה שאין לה בעיה להיות לבד. אבל זה לא היה אמין. היא לא באמת באה להתחבר אליהם אלא לברוח מהבדידות. גם כאן היא נראתה כמו מי שמנסה להעמיד חזות חזקה, אבל בפנים רק מחפשת מקום בטוח.
אסיפת הדיירים – פיצוץ רב-חזיתי
אם הדרמות של שני ויובל לא הספיקו, אסיפת הדיירים הפכה למוקד כאוס. יוכי פתחה את הדיון בטענה שהוותיקים לא מכבדים את החדשים. יוסי הגיב בצחוק מזלזל, שדרור הצטרף אליו. התגובה הזו פגעה ביוכי עד עמקי נשמתה. היא יצאה בצעקות, בכתה במטבח והצהירה שלא תחזור יותר לאסיפות. זה היה קשה, אני מאוד אוהב את יוסי, אבל לפעמים הוא מגזים לגמרי, יוכי נשברה מול מה שמרגיש כמו אגרסיביות מוגזמת של יוסי, בעוד הבית כולו עומד מהצד.
כשהיא חזרה, המצב לא נרגע אלא החמיר. יוסי המשיך לעקוץ, להפנות לה גב ולנסות "לחנך" אותה. יוכי התעמתה איתו בחזרה, הטיחה בו שהוא מתנשא ושמתערב בכל דבר. בתגובה הוא בחר לרדת נמוך ולהכנות אותה בכינויים מעליבים. האוויר בחדר הפך רעיל, ולרגע היה נדמה שהאסיפה תתפרק.
ואז הגיע השיא: העימות בין תרצה לאיסקוב. מה שנשמע כמו חילוקי דעות על אסטרטגיה הפך מהר מאוד לצעקות קשות. איסקוב האשים את תרצה שוב שהיא "אומניקית", פחדנית ושקרנית – כמו בכל פעם שהיא לא מסכימה איתו, הוא פשוט לא מצליח לקבל שיש אנשים עם דעות שונות. הקול שלו עלה עד לרמה מאיימת, ותרצה ניסתה לעמוד על שלה אבל הצעקות שלו היו חזקות כל כך, עד שברגע מסוים היה נראה שהם היו מאוד קרובים למריבה פיזית. הסצנה הזו חשפה פעם נוספת את הצד האלים של איסקוב, אבל הפעם תרצה עמדה מולו בגבורה.
פרידה מאייקון – האיש היחיד שהצחיק אותי
ובתוך כל זה, הגיעה ההדחה הכי כואבת עד היום עבורי. דרור עזב את הבית, והותיר חלל גדול. האיש שהכניס הומור לתוך הדרמות, שהביא סינקים בלתי נשכחים, שהפך לדמות טיקטוק שאי אפשר בלעדיה, נאלץ ללכת.
הקהל אולי בחר לראות בו "צבוע", אבל זו לא הייתה צביעות לשמה. זו הייתה דרך חיים של מי שגדל כהומו בשנות ה-90, ולמד שעדיף להגיד לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע כדי לשרוד. מאחורי ה"צביעות" הסתתרה רגישות נדירה: דרור ידע לנחם, להקשיב, ולהיות אוזן קשבת בדיוק ברגעים הנכונים.
הוא הוכיח שגם דיירים מבוגרים יכולים להיות שחקנים משמעותיים בבית, ואולי אפילו כוכבים גדולים יותר מהצעירים. אין עוד מישהו כמוהו בבית והחסר שלו יורגש מאוד. דרור אני אוהב אותך ותודה על עונה נהדרת! מצדיע לך!
