האימהות ממשפחות החטופים התחילו לשיר. אף ח"כ לא עצר לידן

"המלחמה עכשיו היא על הנרטיב", אומרת אסתר בוכשטב, אימו של יגב שנחטף מביתו – ומצהירה את העובדות הכואבות שנעשות ברורות מיום ליום: "להבין שהחטופים בסכנה, בסכנה יום-יומית, בכל דקה ודקה. ההזנחה וההפקרה שהייתה ב-7 באוקטובר היא כלום לעומת זו שקורית מאז לחטופים". 

יגב בוכשטב ז"ל שרד במנהרות האפלות של עזה קרוב ל-300 ימים. באוגוסט האחרון גופתו הושבה ארצה. הוא נרצח בשבי, כנראה זמן לא רב קודם לכן כתגובה על פעילות של צה"ל בקרבת מקום החזקתו. למעשה, כבר כשלושה חודשים משפחת בוכשטב אינה כלולה ברשימה הנוראה של משפחות החטופים, היא כבר נגרעה ממנה. אך אסתר, כמו שאר בני משפחתה, עדיין מסורה, ואולי יותר מתמיד, למאבק למען השבת 101 החטופים שנותרו שם, בעזה. 

"אני פה כי החטופים עדיין לא חזרו", היא אומרת. "ביום שיגב חזר לקבורה, הבנו שהמאבק שלנו לא נגמר כמשפחה. אנחנו רואים את עצמנו כחלק ממשפחת החטופים הגדולה. ב-7 באוקטובר נוצרה לנו משפחה ואת המשפחה הזאת אנחנו לא עוזבים עד שאחרון החטופים יחזור, אז אני פה כדי להזכיר מה יכול לקרות לחטופים, ואני מקווה שלא יקרה מה שקרה לנו לחטופים נוספים". 

מה שקורה פה היום מרגיש קצת כמו איזה אקט של ייאוש.

"התחלתי את הסיפור בשנה שעברה עם יותר תקווה מייאוש. והייאוש היום הרבה יותר גדול. ברגע שנודע שיגב נרצח, הייאוש כבש אותנו. אבל ניסינו לקחת איתנו טיפה של תקווה ואיתה ללכת גם לאחרים. אבל אני מודה שאני מאוד-מאוד מפחדת, מאוד-מאוד מיואשת. צריך לעשות כל מעשה שיכול להזיז את חברי הכנסת והממשלה, בעיקר את הממשלה ואת העומד בראשה. שיבין שאין לחטופים זמן ואין שום דבר אחר חשוב במדינה שלנו חוץ מהחטופים". 

"שיבינו סוף-סוף שהחטופים עצמם הם במצב קשה, לא רק המשפחות, החטופים", בוכשטב מבקשת להוסיף. "אני עומדת פה עם אימהות, ורק מקווה שהבנים שלהן חיים. גם אנחנו היינו בסיפור הזה חודשים – חשבנו שיגב חי, אך יגב כבר לא היה בחיים. זה מפחיד אותי נורא. זה מפחיד אותי שההזנחה הזאת תימשך".

השיחה עם בוכשטב מתקיימת בכנסת, ואולי בפינה הכי גועשת של המשכן: זו שבין שני המזנונים – החלבי והבשרי. כאן התאספו יחד עם אסתר ובתה נופר וגם בנות נוספות למשפחות החטופים ובעיקרן: האימהות. וכולן לבושות לבן. בשבועות האחרונים החלו האימהות להתאגד יחד לפורום חדש, העונה לשם "משמרת 101". כבר כמה שבועות הן מתאספות, בלבן, ברחוב סמוך לבית ראש הממשלה בירושלים, יושבות ברחוב במשך שעות במהלך אחר הצוהריים, כשהתנועה יותר דלילה. זו לא הפגנה, אין שלטים, אין קריאות רועמות, רק שתיקה מעיקה שבאה להשיג דבר אחד עיקרי: להזכיר. 

מזג האוויר החורפי שהגיע סוף סוף לבירה מאלץ את הנשים הללו להיכנס תחת קורת גג, ואין מתאימה מזו של הכנסת. זה היה ביום עמוס בכנסת: בערב תוכננה ישיבה מיוחדת בהשתתפות ראש הממשלה, מה שנקרא "דיון 40 חתימות". עוד קודם, בבוקר, דיון חשוב בוועדת החוקה, חוק ומשפט בהשתתפות היועמ"שית, אירוע ששואב תשומת לב רבה. ביום שכזה שיעור ההתייצבות של הח"כים גבוה במיוחד. 

ולמרות זאת, כשהאימהות ובנות לוויתן מסתדרות במעגל ברחבה שבין המזנונים ומתחילות לשיר בשיא הרגש "בואי אימא", העניין שהן מעוררות מוגבל. במשך עשר דקות הן עומדות ואף ח"כ לא עובר ולא ניגש. הם אולי בדיונים בוועדות ובאופוזיציה, כך מספרים, ויש מי שמפחד "להכתים" את המאבק הזה בשמאלנות, רחמנא ליצלן. אבל בכנסת, כשיש פוטו-אופ באופק, יש תמיד איזה עוזר פרלמנטרי תורן שידאג לדחוף את הבוס. כזה לא נמצא הפעם. 

למה זה חשוב כל-כך להציב במרכז מאבק המשפחות בגלגול הנוכחי דווקא את האימהות? "כי אימא לא מוותרת", מדגישה עידית אהל, אימו של אלון. "כי זה משהו בסיסי. אתה מביא ילד לעולם ואתה רוצה שרק יהיה לו טוב. אנחנו כאימהות נעשה הכול כדי להחזיר אותם הביתה. ויש משהו שהוא לא פוליטי בזה, זה משהו מאוד בסיסי של הטבע, של החיים – שאימא רוצה לשמור ולהגן על הילד והילדה שלה. ובזה שאנחנו פה אנחנו אומרות שאנחנו כולנו אימהות – זה לא רק נעמה, אלון או עומר – הילדים שלנו הם הילדים של כולם, של כל המדינה".

למה זה לא קרה עד עכשיו?

"זה חוזר לשאלה הראשונה. שאני לא חושבת שזה חשוב לשים את האימהות בפרונט", עונה איילת לוי-שחר, שעומדת לצדה, אימה של התצפיתנית נעמה לוי. "אנחנו בפרונט כרגע כי, כמו שעידית אמרה, זו הזעקה של כל האימהות באשר הן. זו דרך נואשת. ניסינו לתת אמון במדינה. מכיוון שהזמן חולף וההחלטות מתבצעות בצורה כזאת שלא משיבה אותם, אנחנו כאן כדי לשנות את ההחלטה הזאת, ומי יילחם אם לא האימהות? זה קרה בכל מיני דרכים עד עכשיו, המאבק שלנו קורה כל הזמן. אבל צריך להבין שזה אנחנו עכשיו בפרונט כי הדברים לא קורים על ידי מקבלי ההחלטות – זה בעצם השבר-על-גבי-שבר, וזה המקום שאנחנו נמצאים בו כרגע".

כבר חודשים ארוכים שמשפחות החטופים יוצאות ובאות במשכן הכנסת, פועלות בעיקר בוועדות ונהפכו לחלק מהנוף במקום. אך נדמה כי סבלנותם של הנבחרים למשפחות ש"מעזות" להפריע להן גדלה. רק באותו הבוקר נזף שמחה רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט באופיר, אחיו של החטוף מתן אנגרסט – אחרי שזה העז להשמיע הקלטה של אחיו במהלך אותו דיון עם היועמ"שית שהוזכר קודם.

סשן השירה הזה היה למעשה פעולת גרילה שתוכננה בהתרעה של לא יותר מיממה קודם, אולי עוד סימן לנואשות שצובעת כעת את מאבק המשפחות. "גם בפעילויות הקודמות שהתקיימו כל פעם בדרך גישה או סמוך לכל מיני מוסדות של המדינה, ההודעה לפעילים על מיקום ההפגנה היא ברגע האחרון, כי כשמודיעים מראש המשטרה נערכת ופשוט חוסמת את הדרך למעבר. אז הכול בסוד", מסביר אחד מפעילי משמרת 101. פעילה אחרת מספרת ש"בבוקר כשנכנסתי כבר קלטתי שהם חושדים. לא נהוג לשאול מי שנכנס עם אישור של עוזר פרלמנטרי לאן הוא הולך (הפעילים הגיעו כאורחיו של ח"כ גלעד קריב – י"כ). כששאלתי איפה המזנון החלבי, כבר קלטתי שנדלקו למאבטחים החשדות". 

"אלוהים ישמור, שכבר תהיה להן נחמה, שכבר יחזרו הילדים שלהן", ממלמלת אחת מעובדות הכנסת שחולפת ליד המיצג וממהרת להמשיך הלאה, כמעט ולא מסיטה מבט. מסביב למעגל השירה יש התגודדות, אך היא קטנה. גם סועדי המזנון ממעטים להתרגש. וכך גם פעילי פורום תקווה, מעין התארגנות מתחרה של משפחות חטופים המתנגדות לעסקה המדוברת. כשצביקה מור, אחד מראשי הפורום ובעצמו אביו של החטוף איתן מור, חולף שם במקרה הוא אפילו לא טורח להביע עניין, אלא רק להתייעץ עם הסדרן שליד כיצד מגיעים ללשכת הח"כ שאותו בא לפגוש. 

כשמסתיימת השירה הסמלית אך העוצמתית שי דיקמן, בת דודתה של כרמל גת ז"ל, מספרת בכאב: "אוף, אני לא יכולה לא לחשוב על כרמל שם. היא סיפרה לנערים שהיו איתה בעזה שקשה לה שאימא שלה (כנרת גת ז"ל, שנרצחה בבארי ב-7 באוקטובר, י"כ) מתה והיא יושבת שם באותו חדר חשוך. ואני שומעת את המילים האלה ששרנו עכשיו – 'אם פתאום מלאך יופיע / ותראי אותו גם את' – ואז אני מסתכלת בעיניים של אסתר ולידה ניבה, אימא של עומר ונקרט, והיא עוד יכולה, היא יכולה לחבק אותו. ואני מסתובבת למעגל החיצוני ואני רואה את עופרי, דודה של כפיר ואריאל ביבס. אולי יש להם אימא, אולי לא, אבל אולי זה עוד יכול לקרות, אתה מבין? זה באמת עוד יכול לקרות".  

"כרמל הייתה שם כבר בלי אימא, אבל כמו בשיר הזה היא בחרה – למרות החושך – להיות אמיצה ולהיות אימא עבור הנערים שהיו איתה, עלמה ונועם אור, שאימא שלהם יונת נרצחה וגם אבא שלהם דרור נרצח והוא עדיין בשבי. אחרי האובדן שלהם, היא הייתה להם הדמות הזאת ובסוף בחדר החשוך הזה הגיע מלאך והיא נרצחה. אבל יש עוד אנשים שבשבילם לא מאוחר מדי".

לפניות לכתב: [email protected]

מצאתם טעות לשון?