צילום:
ספורט 5
זכור לא רק בגלל מה שעשה על המגרש (מכבי ת“א) | צילום:
ספורט 5
אחת התופעות הבולטות בכדורגל הישראלי של שנות התשעים היתה משהו חדש שהיא הביאה: שחקנים זרים. הכדורגל הישראלי בשנות השישים, השבעים והשמונים הסתמך בעיקר (למעט חריגים) על השוק הישראלי – אבל בתחילת הניינטיז, נפילת הגוש הסובייטי מבשרת על עידן חדש: שחקנים ממזרח אירופה וברית המועצות לשעבר החלו מציפים את הארץ.
הדוגמאות הבולטות לעידן הזה הם ויקטור צ`אנוב, שוער נבחרת ברית המועצות שהגיע למכבי חיפה (ולקח איתה דאבל), אלכסנדר אובארוב שהפך לאגדה במכבי תל אביב וגם סרגיי טרטיאק, שהפך לאחד מגדולי הבלמים בהיסטוריה של בית"ר ירושלים. אבל היו עוד שמות רבים שהגיעו מרוסיה והתאקלמו בישראל – פולוקארוב, אנדריי באל וגם יבגני קשנצב. חלוץ שהיה שותף לאחת העונות היפות ביותר של מכבי תל אביב.
קשנצב, יליד ברנאול מברית המועצות (היום בלארוס), הגיע לישראל בקיץ 1995. הוא הצטרף למכבי ת"א שכבר זכתה באליפות, אחרי חילופי המאמנים הדרמטיים – שהנחיתו בתפקיד את דרור קשטן ז"ל. יחד עם כוכבים כמו אבי נמני, איציק זוהר, ניר קלינגר ואלי דריקס – הוא היה שותף מרכזי לעונת הדאבל של 1995/96, והבקיע 12 שערים במהלך הליגה. לאחר מכן, הוא המשיך עוד עונה במכבי, הפעם תחת אברהם גרנט, שם גם הוסט לעמדת המגן הימני וכבש שישה שערים. לאחר מכן, שיחק גם בהפועל טייבה ובעירוני ראשון לציון – עד שחזר לדינמו ברנאול ופרש בשנת 2000. "איבדתי את העניין במשחק", סיפר בדיעבד על הפרישה המוקדמות בגיל 29.
קשנצב לא זכור בישראל רק בגלל מה שהוא עשה על המגרש. עוד לפני שהגיע לישראל אחת התקריות המפורסמות שלו מספרת על כך שחבריו לקבוצה תפסו אותו משתכר, היכו אותו באוטובוס של הקבוצה ולאחר מכן בחדר המלון הפשיטו אותו, קשרו אותו לכיסא עם חגורות וזרקו אותו מהמרפסת על מנת שיתפכח. בעיות השתיה ליוו אותו זמן רב, כולל בישראל, ובראיון שקיים ב-2013 סיפר כי פנה לטיפול: "לא שתיתי הרבה זמן. הפסקתי. הבריאות שלי לא מאפשרת לי. עשיתי טיפול נגד אלכוהוליזם ולא שתיתי טיפה במשך 4 שנים".
בעיות השתיה השפיעו גם על המשקל שלו, אבל במכבי ת"א דאגו לרסנו: "היו שם תעריפים: 100 גרם משקל עודף, מאה דולר מהשכר. אבל לא קנסו אותך. זו היתה בדיחה. שמרתי על המשקל שלי. הייתי לפעמים מגיע עם משקל עודף מחופשות, אבל הייתי משיל אותו מהר מאוד. הם הצמידו לי מאמן אישי שעזר לי. היו אני שוקל 90 קילו, אבל אני לא שמן. יש לי קצת בטן, כמובן".
קשנצב זוכר טוב את הימים לצידו. נמני (אלן שיבר) | צילום:
ספורט 5
כיום היחס של קשנצב לכדורגל אמביוולנטי. עד לפני מספר שנים עוד סיפר כי הוא משחק בקבוצה הוותיקים של ברנאול, אבל מלבד זאת הוא משתדל להתרחק מהמשחק. "ניסיתי לאמן ילדים, אבל משהו לא עבד", סיפר באותו ראיון ב-2013, "אני לא מתעסק בזה היום. התחביבים שלי הם דייג, צייד וליקוט פטריות. הרווחתי קצת כסף בישראל, השקעתי אותו וכעת אני מקבל מזה תמורה. מזמינים אותי לאמן מפעם לפעם, אבל אני לא נמשך לזה. אני רק מתרחק מהכדורגל איכשהו".
קשנצב, יש לציין, לא מרבה להתראיין, ובכלל מתרחק מחברה באופן כללי ("אני לא נמצא ברשתות החברתיות. אשתי כן. בעזרה אני שומר על קשר עם החברים מדינמו מפעם לפעם", אבל ולפני כארבע שנים, כשחגג 50, קשנצב ערך ראיון גדול ברוסיה – שבו סיכם את הקריירה שלו, כולל כמה סיפורים שלא סופרו מהתקופה בארץ ובמועדון הצהוב.
אחרי שבראיון קודם סיפר איך הגיע לישראל ("הגיעו בכלל כדי לצפות בבלקביץ`, ז`וראבל ועוד שחקן, ואני הבקעתי שני שערים. מכרו אותי תמורת 300 אלף דולר תוך שבוע"), קשנצב שחזר את ימיו הראשונים במכבי ת"א: "אחרי שחתמתי על חוזה, שיחקתי בשני משחקי הכנה, ואז מכבי יצאה להולנד למחנה אימונים. חיכיתי שבוע עד שהצלחתי בכלל לחזור משם לישראל – היתה בעיה עם הדרכונים. הייתי שבוע במחנה אימון עם מכבי, ואחר כך במשחק הראשון שלי במוקדמות ליגת האלופות (נגד גראסהופרס) כבשתי שער".
"אז, כולם הופתעו שאנחנו הרוסים – אובארוב, מורוז ואני – נשארנו אחרי האימון ובעטנו לשער 35-40 דקות אחר כך. בישראל, האימונים נראו חלשים בהשוואה למה שהכרנו. הם לא רצו, או עשו ספרינטים, קפצו מעל מכשולים. אלה מאיתנו שלמדו אצל לובנובסקי, בשקוב או מאלופייב בשנות התשעים – ראו את האימונים בארץ בתור עניין של מה בכך".
"אבל באותו זמן, המצב הכלכלי במועדונים היה מצוין – פי כמה ממועדונים מסוימים ברוסיה. קיבלנו בערך 10 אלף דולר לחודש. הרבה שחקנים מברית המועצות רצו להצטרף אלינו, אבל היתה מגבלה על זרים – רק שלושה קבוצה. הם באו לאן להיבחן, אבל לא בחרו אותם".
"לא התרגשתי מהתחרות, בלל שהרגשתי מצוין. מכבי ת"א החתימה את החוזה שלי לעונה נוספת, 2-3 מחזורים לסוף העונה, בלי ספקות. הייתי שמח בישראל, אפילו בתנאים של אז. רציתי לשחק ונהניתי מזה, וגם מאיכות החיים. יש שם את השפה הרוסית בכל מקום, חנויות ומסעדות, קולנוע ברוסית, עיתונים… היה שם הכל".
"כבשתי אפילו שלושער במשחק אחד. אני זוכר את המשחק נגד מכבי חיפה, שני מחזורים לסיום, שניצחנו. הובלנו 0:2, ואז הקהל פרץ מהיציעים והתחיל לחבק אותנו ולקרוע לנו את החולצות. המשטרה נכנסה, והיינו צריכים לברוח לחדר ההלבשה, כי היינו כמעט עירומים. אובארוב נכנס בלי תחתונים. השופט עצר את המשחק, ולא היה בטוח אם המשחק יחודש או לא. ואם יהיה משחק חוזר, אז מי ינצח? חיפה היתה רק ארבע נקודות מאחורינו. אחר כך יצאנו והמשחק הגיע לסיום, ניצחנו את היריבה הישירה שלנו וזכינו באליפות".
בנוסף, קשנצב נזכר במשחק מול פנרבחצ`ה בקיץ 1996: "אירחנו בתל אביב את הטורקים, במשחק שאני זוכר טוב. הייתי בהגנה כמגן ימני, ושמרתי על החלוץ הגדול (אמיל) קוסטדינוב. הוא לא הצליח לגעת בכדור, וספג כרטיס אדום בדקה התשיעית. חיכינו לכדור קרן, והוא נתן לי מרפק לפנים – השופט ראה הכל. חבל שהפסדנו 1:0. במשחק השני באיסטנבול, סיימנו ב-1:1 – שתי דקות לסיום, אבי נמני בעט לקורה. אם היינו מנצחים 1:2, היינו עולים לשלב הבא".
ואם כבר נמני, קשנצב נזכר בעבודה המשותפת עם הכוכב. כשנשאל אם הוא זוכר שחקנים גדולים שהיה לצידם, הוא אמר: "אבי נמני. לפני שהוא היה במכבי ת"א, הוא שיחק בספרד. הוא אהב לשחק בשביל הקהל, לרצות אותם. בכנות, לא אהבתי את הסגנון שלו. הוא החזיק בכדור יותר מדי. לא משנה מה היה קורה, אפילו אם הוא היה זוחל על המגרש, הוא תמיד היה פותח בהרכב. הוא היה חביבם של המאמנים".
"אני חושב שעם היכולות הטכניות שלו, הוא היה צריך לשחק יותר בשביל הקבוצה, ולא רק לחשוב על עצמו על המגרש. דיברתי על זה פעם אחת במעגל הפרטי עם חברים, מישהו זרק לו מילה – והיחסים בינינו היו מתוחים". בהמשך, הוא נשאל האם נמני התעלם ממנו על המגרש, לא מסר לו או ניסה להוציא אותו מההרכב, וקשנצב ענה: "כן, גם זה קרה".
בראיון קודם קשנצב סיפר על התקרית הכי מפורסמת שלו בישראל: "היתה לי תקרית אחת בישראל. אלו היו זמנים קשים וערב אחד שתיתי ומסתבר שבאותו ערב נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. הפאפארצי צילמו אותי עם בקבוק ביד. וודקה או בירה, אני לא זוכר. התקשרו אליי מהמועדון ביום שאחרי. פגשתי את הנשיא והיה לו עיתון עם התמונה שלי. סלחו לי. השיחה היתה קצרה. הנשיא אמר `עכשיו תוכיח את עצמך על המגרש`. אובארוב שימש כמתורגמן".
אחרי שעזב את מכבי ת"א, קשנצב עוד שיחק כמה שנים בישראל, אבל הדרך לעזיבה היתה מהירה: "שיחקתי בטייבה – הקבוצה הערבית היחידה בישראל. קראו לי לעזור להם להישאר בליגה. התנאים שם לא היו פחות טובים מהמועדונים הגדולים בארץ. שיחקתי גם בעירוני ראשון לציון, קבוצת אמצע טבלה שהיתה גם הקבוצה האחרונה שלי בחו"ל. הם הציעו לי חוזה לעוד שנה, אבל זה לא התרשמתי (4,000 דולר לחודש, עם בונוס של 400 על כל נקודה), והחלטתי לחזור לברנאול. זו היתה 1998, והייתי עייף מכל המסעות. טיילתי מספיק, ורק רציתי לנוח".
