יום שחרורה של ירושלים הוא חג לאומי, וראוי שכולנו נחגוג אותו • ירושלים היתה מקום המקדש והמלכות, הרוח והמדיניות, תורה ולאום, ספרא וסיפא, הייצוג המאחד של זהותנו המלאה • לאחר החורבן והפיזור בעולם הבינו חכמינו כי כדי שגורלנו לא יהיה דומה לשאר העמים שגלו מארצם – התבוללות, היטמעות והיעלמות מבמת ההיסטוריה – אנחנו חייבים לזכור תמיד מאין באנו ולאן ברצוננו לשוב.
1 גדול יום ירושלים זה מאלה שקדמו לו. המלחמה, שאנו בעיצומה, פרצה בסימן ירושלים. אויבינו כינו את הטבח שעשו בנו: "מבול אל־אקצא". מאז ששבנו אל בירתנו, ממוקד המאמץ העיקרי של אויבינו מקרוב, ושונאינו בעולם, בירושלים – בערעור ריבונותנו עליה, בהכחשת זיקתנו ההיסטורית והדתית אליה, בהצרת התרחבותנו בה, וכמובן ביישום הפרקטיקה המרכזית שלהם: רצח יהודים באשר הם. הם יודעים, בעיקר כאינסטינקט קיומי, שירושלים היא המוקד הארצי והרוחני של קיומנו אנו. היא סיבת הרעש העולמי הגדול. התקיימו בנו דברי הנביא עובדיה "וְעַל יַדּוּ גוֹרָל".
2 טבח שמחת תורה אירע בנקודה שבה אנו, הישראלים, היינו רחוקים זה מזה. הטחנו מילים איומות והאשמנו את האחר בהחרבת הבית השלישי. רגע לאחר מכן, נוכח ההתגייסות המלאה והמקיפה של העם על שדרותיו, הלחימה כתף אל כתף וגילויי האחווה והערבות ההדדית, החל תהליך התיקון, משקל־נגד לחילול השם הנורא של הפירוד בינינו.
התיקון לחרפת השנה שקדמה ל-7 באוקטובר צריך לכלול את העלאת ירושלים על ראש שמחתנו. ההבנה שיום שחרורה הוא חג לאומי, וראוי שכולנו נחגוג אותו. זו תשובת המשקל למזימת אויבינו. "יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". חכמינו דרשו בתלמוד: "עיר שעושה כל ישראל חברים". עיר הנצח מנצחת את המחלוקות. היא מגלה שהן חיצוניות ואינן נוגעות בחיבור הסגולי העמוק בינינו משחר היותנו לעם.
