ניכר היה שחווה פוגל מתרגשת עד דמעות. בפעם הראשונה אחרי 20 שנה, היא צעדה לתוך גן הילדים של הישוב שא-נור שפונה בהתנתקות. הרצפה מרוסקת לרסיסים וגרפיטי על הקירות, עדות לוונדליזם של ערבים שחגגו והרסו את המבנים לאחר עזיבתם הכפויה של התושבים הישראלים.
"זה הגן שלי. גן הילדים", מספרת חווה פוגל בהתרגשות. "זה מרגש. הקירות הושחתו, נעשה נזק, אבל זה המבנה, אלו הקירות, ואת הזיכרונות אי אפשר לקחת ממני. יש כאן ילדים שהיו בגן שלי ובאו להגיד לי שלום". היא זוכרת את השקט, הנוף, האנשים הטובים: "לא היה קשה כאן, הכל היה טוב. אומנם היינו כיתה קטנה, אבל כל ילד היה עולם ומלואו. ילדים שמחים, מיוחדים, משחקים כל היום".
22 שנה אחרי: חוזרים לגן הילדים של שא נור // חנן גרינווד, יוני כהן
כמה דקות אחרי שחווה יצאה מהמקום, הגיעו צעירים והתחילו לפנות את ההריסות. חווה צופה מהצד על ההרס: "אני לא מסתכלת על הכתובים על הקיר. האווירה, המבנה, הצורה שלו, זה מה שחשוב. איפה הייתה פינת הקודש, פינת טבע, יצירה, משחקים. זו ההתרגשות. הזמן עבר מהר, כאילו זה היה אתמול. לא הייתי פה קודם לכן, זו הפעם הראשונה ב-20 שנה".
היו בעבר לא מעט כניסות, מוסדרות יותר ופחות, ליישוב החרב, אך הפעם לא מדובר רק בביקור נוסטלגי, אלא בהכנה ממשית להתיישב במקום. לצד הגברים שפינו הריסות עבד גם ילד בן ארבע, לצד אביו. בחריצות הוא הרים מרצפת אחר מרצפת והשליך החוצה. "אתה רוצה לבוא ללמוד פה בגן?" שאלתי. הוא הסתכל במבט ביישני, לא ענה והמשיך לעבוד.
כמה שעות קודם לכן התכנסנו ביציאה משער הישוב האחורי של שבי שומרון, זה שמוביל לחומש ולשא-נור. ילדים וילדות, מבוגרים ומבוגרות, כאלו שלא נולדו ולא יודעים דבר על ההתנתקות, וכאלו שסוחבים על בשרם את הכאב ההוא כבר עשרים שנים. המבוגרים שוחחו בהתרגשות על מה שמתרחש, הילדים נהנו מהדרך עם הבטחה, שערות סבתא, פופקורן ומתנפחים.
בכיסאות האחוריים של האוטובוס מוגן הירי ישבו שתי ילדות, אחת בת שש, השנייה בת שבע. הקטנה יותר שרה בהתלהבות את תפילת השחרית והסבירה "קמנו בשש, לא הספקתי להתפלל". מאחוריה עמד בארי, אחיה בן ה-10. "ההורים שלנו גרו בשא-נור. יצא לי להיות שם, זה אחלה מקום. צריך לחזור לשם, אני מאמין שזה יקרה".
כמה מושבים קדימה ישב יוסי דגן. ב-2005 הוא פונה מביתו עם רעייתו, אוריה, שישבה לצדו עם בתם הצעירה. היום הוא ראש מועצת שומרון. בערב לפני הפינוי הבטיח לאוריה שאת חייו יקדיש כדי לבצע את המשימה – להחזיר את הגלגל לאחור, להקים מחדש את היישובים שחרבו. כעת הוא מבצע צעדים משמעותיים למימוש הבטחתו.
"מאז הגירוש לא הפסקנו להילחם אפילו לשנייה אחת. כעת אנחנו מגיעים כדי להכשיר את השטח, לנקות את הרי הפסולת שהערבים שפכו בו לאורך השנים", הוא מסביר. "אנחנו חוזרים כבעלי הבית, בתאריך סמלי במיוחד – 20 שנה לאחר ההתנתקות". הוא שותק לרגע ומוחה דמעה: "הבטחתי שאתקן את העוול הזה. עכשיו אנחנו עושים זאת".
מהבית בשא-נור לקח דגן ערב ההתנתקות אבן, שנותרה למזכרת ולהבטחה. "בלילה לפני הגירוש סיפרו לנו שגנים וכדים כבר לא קיימים, שגוש קטיף כבר לא קיים. לקחנו אבן מהחצר, שמנו בארון בסלון, ואמרנו שאם לא יהיה נס ויהיה גירוש אנחנו נשמור את האבן הזאת כל הזמן, וכשאנחנו נחזור זאת תהיה אבן הפינה. האבן הזאת נמצאת בסלון שלנו ומחכה לביצוע".
דבריו של דגן אינם נאמרים בחלל ריק. הוא חושף בפנינו מעט מהתכנון של מה שאמור לקרום עור וגידים בחודשים הקרובים – הכנת תב"ע ליישוב והקמתו באופן רשמי. 120 יחידות דיור, הוא מעוניין להקים במקום. "אנחנו", הוא אומר, "נחזור לפה".
אנו נוסעים בכביש 60 הישן, פעם הציר המרכזי של צפון השומרון, שבו כיום נוסעים כמעט ורק פלשתינים.
ליד היישוב חומש, שהוקם על ידי מועצת שומרון וממשלת ישראל לאחר ביטול חוק ההתנתקות, מצטרף לשיירה שר האוצר בצלאל סמוטריץ', ממובילי המאבק נגד ההתנתקות. אחיו, עקיבא, הוא מגורש משא-נור ואחד ממובילי הגרעין לחזרה למקום.
האוטובוסים נכנסים לשא-נור, עוברים דרך הררי זבל שהותירו אחריהם הפלשתינים שהפכו את המקום למזבלה מצחינה. דגן וסמוטריץ' מתעלמים מהריח, מתרגשים ממהרים להתחבק. מצטלמים יחד עם עקיבא והרב אליקים לבנון בכניסה למבנה. אלמונים כתבו שם בסיור בעבר שתי מילים – "הבטחנו ונקיים". סמוטריץ' מתחייב בשיחה: "נקים מחדש את סא-נור עד סוף הקדנציה". עקיבא הנרגש מציג תמונה של נספח תעודת הזהות שלו, שבו עדיין נכתב שהוא תושב הישוב סא-נור. "אנחנו עולים בי"ט כסלו, חג הגאולה. תחילת דצמבר, זה היעד שלנו", אומר עקיבא.
"הייתי כאן לפני ארבע שנים בהפגנה, אבל זאת התרגשות מאוד גדולה", אמר סמוטריץ'. "היה כאן המון כאב, בכי – לאומי ואישי. לא צריך הרבה דמיון כדי לדמיין את זה משופץ. בעזרת השם לפני סוף הקדנציה יהיה כאן יישוב, בתיאום עם הצבא והמועצה". סמוטריץ' הוא אומנם היום שר האוצר, אך בחולצת פולו ניכר שהוא מרגיש בבית בשטח, כמו אז, לפני 20 שנה, בלב המאבק.
אני מסתובב במבנה ההרוס. חלקו הושחת בכתובות גרפיטי, חלקים אחרים נשרפו. על הקירות במצודה חקוקות כתובות שמזכירות סיורים קודמים: טו בשבט תשע"ז, נר שני של חנוכה תשפ"ד. המבקרים הרבים מסתובבים בין המבנים. כמה צעירים עולים לצריח המסגד ההרוס, אחרים תולים דגלי ישראל על גג המצודה. טרקטור מתחיל לחשוף את בית הכנסת שנקבר בחול בהתנתקות ורק חלקו הקטן נחשף. "הגשם והדמעות שלנו חשפו אותו, עכשיו נשלים את העבודה", אומר יוסי דגן.
"מאז שעמדנו על הגג של המצודה וראינו איך גוררים את האנשים על הכביש, ובהר ממול 150 ערבים עם דגלי אש"ף רוקדים ושרים. התמונה הזאת לא נותנת לאף אחד מאיתנו מנוח", הוא מוסיף. עקיבא, שהיה גם הוא ברגע הפינוי, נזכר: "היינו כאן למעלה והורידו אותנו כאן עם דמעות בעיניים עם מכולות ולקחו אותנו בידיים וברגליים לאוטובוסים. שבוע פחות מ-20 שנה, ממשלת ישראל וצה"ל מביאים אותנו לכאן. מי היה מאמין".
באחד החדרים ניצב מקווה טבילה ריק. מעליו עומד הרב נועם ולדמן, בנו של הרב אליעזר ולדמן ז"ל ממנהיגי גוש אמונים. "אנחנו עברנו להתגורר כאן שנה לפני הגירוש", הוא מספר. "לא היה פה מקווה ולכן יזמנו בנייה כדי שנשים לא יצטרכו לנסוע עד שבי שומרון בלילה. שלושה חודשים לפני הגירוש המבנה הושלם. עוד נראה מים במקווה הזה. הבטחתי לאישתי שנבנה פה בית".
בחדר ליד, בגן הילדים, העבודה מתנהלת במרץ והרצפה כבר נקייה. במרכז החדר שתי חיילות עומדות ומחייכות למצלמה.
כששאלתי כמה הן בנות, הן ענו שהן בנות 23 ו-21. "הייתן בנות שנה ושלוש בלבד בזמן ההתנתקות", אני אומר והן מחייכות. לא מבינות עד כמה זה משמעותי שחיילות עומדות במקום שבו אחרות, לפני שני עשורים, פינו אנשים מהבתים בכוח.
"אנחנו מתכוננים פיזית לחזור", מסביר דגן. "זו הפעם הראשונה שהגרעין מגיע לכאן בצורה מסודרת ורשמית, עם טרקטורים. הברברים האלו שפכו בשא-נור זבל, ניסו להפוך אותה למזבלה. אנחנו מתחילים לנקות ולהכשיר. יש הרבה מה לתקן".
"יש היום כמה עשרות משפחות. חלקן מגורשים וחלקן זוגות צעירים. יש הרבה מאוד משפחות שרוצות להגיע", הוא מספר. "אנחנו נעלה לכאן, ואנחנו נעלה לגנים וכדים, ובעזרת השם גם למקומות נוספים. יש מקום לעוד יישובים. אנחנו נתקן את הפשע הזה".
עקיבא פונה לאחיו ולדגן: "יש לנו בקשה קריטית. מהרגע שהגענו לכאן, אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה, עד החורף, שבו נקים את היישוב בפועל, תעשו מה שצריך כדי שערבים לא יחזרו להשחית את המקום הזה".
מיכאלה מעטוף, הסייעת של חווה לפני עשרים שנה משתפת: "אני לא מצליחה להפסיק לבכות. היה קשה אבל עם ישראל חי ואנחנו חוזרים". היא מסתכלת על ההרס: "תראה מה הערבים עשו פה. זה מזכיר לי את משפט שלמה. אנחנו ויתרנו ולא חתכנו את התינוק, תראה את הנזק שהם עשו פה. מי שזה שלו – לא עושה נזק כזה".
היא מביטה מטה, אל הרצפה ההרוסה, אל הבחורים שסוחבים את הרצפות החוצה. "ערב הגירוש אני שטפתי את המרצפות האלו". עכשיו, 20 שנה אחרי, הרצפה תעבור שיפוץ מחדש. לקראת השיבה הביתה.
