החיסולים הממוקדים, הפעולות הקטלניות החוזרות בחאן יונס ובמחנות המרכז, כולל במקומות שבהם צה"ל לא פעל עד כה, העמקת אזור המלחמה ברפיח וההתבססות בציר פילדלפי לא מגיעים בחלל ריק. משהו השתנה בעצימות, באומץ. כאילו מישהו החליט ללחוץ שוב על דוושת הגז. גורמים בכירים בסביבתו של ראש הממשלה מייחסים את השינוי לפרישתם של בני גנץ וגדי איזנקוט. את מקומם תפסה רוח אחרת, זו שהובילו ראש הממשלה, רבים משרי הליכוד, וכן גם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', חברי הקבינט.
הרמטכ"ל הרצי הלוי, ובמידה מסוימת יואב גלנט, איבדו בסיס תמיכה משמעותית שהעניקו להם שני הרמטכ"לים לשעבר בגישתם הזהירה והזוחלת. למרות אירועי הזוועות של 7 באוקטובר, התפיסה הבסיסית של גנץ ואיזנקוט נותרה כי לפני ישראל עוד סבב לחימה, אמנם גדול ומשמעותי מקודמיו, אבל עם קווי מתאר דומים, כלומר המלחמה תסתיים בהסכם מדיני כזה או אחר. חיפוש אסטרטגיית יציאה מהמלחמה עוד לפני הכניסה אליה: פעולות מדודות, תיאום מלא עם ארה"ב, לגיטימציה בינלאומית כתנאי הכרחי לכל פעולה, וחתירה לסיומה ברגע הראשון שמתאפשר לעשות זאת, יחד עם עסקת חטופים כמעט בכל מחיר.
רק עם נטישתם התברר למקבלי ההחלטות עד כמה שימשו השניים אבן רחיים על צווארה של מערכת הביטחון. עד כמה הלחץ שלהם היה אחורה ולא קדימה. גם לנתניהו היה קשה להתרגל לעובדה שאפשר וצריך להגביר את קצב הלחימה ולא היתה למעשה שום הצדקה להאטה. כעת, כך נראה, מתחיל התיקון. כאילו הוסרו כל הבמפרים מהכביש המהיר. בהתחלה עוד חוששים שהם שם ונוסעים לאט, עם הזמן, כשמבינים שאין עוד הצדקה לכך, מתחילים להאיץ.
אגב, גורמים ביטחוניים רבים הצביעו על כך שמאז פרישת השניים פחתו משמעותית ההדלפות מהקבינט ומקבינט המלחמה. בעיקר אלה המגמתיות שהציגו את שרי הליכוד שהפנו שאלות לרמטכ"ל או לאלופים כמתקפה על צה"ל.
ללא הגב של גנץ ואיזנקוט, נאלצים הלוי וגלנט להתיישר לרצונם של ראש הממשלה וחברי הקבינט מהליכוד ומפלגות הימין. לפני שלושה שבועות עוד חשבו שניתן יהיה להמשיך בקו הקודם וטענו שאין שום בעיה ביטחונית לפנות את ציר פילדלפי לטובת אמצעים טכנולוגיים שישמרו על הגבול בין עזה למצרים. אבל איש לא שמע לעצתם. נתניהו התעקש ואף הציג את העמדה הזאת כדרישה בלתי מתפשרת באוזני האמריקנים שאיתם נפגש בשבוע שעבר. שרי הקבינט חיזקו עמדה זו והותירו את הרמטכ"ל די לבד במערכה.
היום כבר ברור להלוי ולכל חבריו האלופים שלא יועילו התדרוכים על האמצעים הטכנולוגיים – פילדלפי יישאר עם חיילים אמיתיים מכל עבריו. הקבינט החדש, ללא הגורמים המפריעים והמעכבים, נחוש להוציא את הקונספציה גם מאנשי הקונספציה המובהקים. לקחת סיכונים. ומבצעים נועזים. פחות לעסוק בתחנות יציאה וחתירה ליום שאחרי, והרבה יותר להביא את היום הזה עם פחות חמאס ועם רצועת עזה בטוחה יותר.
סער מתחמם על הספסל
נאומו של ראש הממשלה ביום רביעי, שבו ביקש לסכם את האירועים הביטחוניים הדרמטיים של הימים האחרונים וכן לסמן את קווי המתאר של התקופה הקרובה (כולל לראשונה התייחסות להחזרת תושבי הצפון לבתיהם כיעד נוסף במלחמה), טמן בחובו גם הצהרת כוונות פוליטית ברורה: המלחמה לא גוועת ולא מפסיקה. להפך, היא רק מתגברת. גם אם תהיה עסקת חטופים, המלחמה אחרי פסק הזמן תימשך.
זה אומר שגם הממשלה לא הולכת לשום מקום. לא יהיו בחירות בקרוב, גם לא ועדת חקירה. ההתחייבות להמשיך את המלחמה ויהי מה, תוך מתקפות על אלה שכבר חודשים קוראים לחדלה, היא לא רק פנייה ברורה לבייס, וכנראה לרוב העם, אלא גם לבן גביר ולסמוטריץ'. הפלת הממשלה, על רקע עסקה או כל רקע אחר, תביא להפסקת המלחמה ובפועל להפסד חמאס. רק הרכב הממשלה הנוכחי, כשנתניהו בראש, יביא להמשך הלחימה ולהשגת יעדיה.
נתניהו מאמין שאם יביא עסקה, הוא יוכל לצלוח אותה פוליטית. ששותפיו מימין לא יפילו אותה, גם אם יתנגדו לה, ויסתכנו בסיום לא מוצלח של המלחמה. הוא מתעקש על התחייבות וערבות אמריקנית להמשך המלחמה, לא כי ישראל צריכה לשאול מישהו אם להילחם או לא, אלא כדי לאותת באופן ברור שאחרי העסקה ממשיכים. הוא גם מתעקש על הישארות חיילי צה"ל בציר פילדלפי, מה שאמור להקל על שרי הימין.
הבעיה שנותרה לו היא שחרור הרוצחים במסגרת עסקה, מה ששרי הימין לא מוכנים לשמוע, בעיקר נוכח השלכות עסקת שליט ושחרור הרוצחים הסיטונאי שהביא עימו, כולל סינוואר ומחבלים נוספים שרצחו יהודים ב־7 באוקטובר. וגם פינוי ציר נצרים, המבודד את צפון הרצועה מהיתר ולא מאפשר מעבר אוכלוסייה צפונה. דווקא בציר הזה מתגלעים חילוקי הדעות המהותיים בין נתניהו לשותפיו. מבחינת ראש הממשלה, צפון הרצועה נלקח לערביי עזה באופן זמני, רק כדי לוודא שמחבלים לא חוזרים למחילות שבהן מוצפנים טילים ומתקני ירי. לכן אין לו בעיה שהאוכלוסייה עצמה תחזור.
בן גביר וסמוטריץ' רואים בצפון הרצועה נכס שונה לגמרי. לא רק ביטחוני אלא מעבר לכך. נטילת שטח מעזה שלא אמור לחזור לידי הערבים בשום שלב. מחיר טריטוריאלי לטבח. הישארות צפון הרצועה בידי ישראל תהפוך את יום הניצחון הגדול של 7 באוקטובר ליום אסון, נכבה 2, ותעניק בהמשך, אולי תחת ממשל טראמפ אם יעלה לשלטון, פתח להתיישבות יהודית מחודשת תחת זו שנעקרה ב־2005.
למרות הפגרה, ודווקא בשל גל ההצלחות בשדה הקרב ובחיסולים, אופציית צירופו של גדעון סער לתפקיד שר הביטחון במקום גלנט שוב עולה על סדר יומו של נתניהו, שטרם הכריע בנושא. בעוד יש כאלה בסביבתו, ובהם רעייתו, שמזהירים אותו שלא להחליף שר ביטחון בלתי נשלט מהליכוד בשר ביטחון בלתי נשלט שהוא גם ראש של מפלגה אחרת, יותר ויותר קולות אחרים בסביבתו ובצמרת הליכוד לוחצים עליו לבצע את ההחלפה, שהיא למעשה האופציה היחידה האפשרית להזיז את גלנט במקומו מבלי להצית שוב את הרחובות.
לא כל תומכי המהלך עושים זאת משיקול פוליטי ובשל הכוונה להזיז דמות בכירה מצמרת הליכוד, מה שיפנה מקום עבורם בפריימריז הקרובים, אלא גם משיקול ביטחוני. גלנט, לדעתם, כנוע מדי לרמטכ"ל ולתפיסה הפסיבית, לעומת סער שתמיד היה בבסיסו איש ימין. סער אמנם חבר לשמאל, סייע בהקמת הממשלה הקודמת שהדיחה את נתניהו, הצטרף לרע"מ ולמרצ ואף היועמ"שית הנוכחית היתה מינוי גרוע שלו, אבל תמיד הקפיד להשמיע דעות של איש ימין. היה ממורדי הליכוד בתקופת שרון והצביע נגד ההתנתקות.
גם כעת היתה זו סיעתו שיזמה את ההצבעה בכנסת נגד תוכנית שתי המדינות. כניסתו לתפקיד תרחיב את בסיס הקואליציה בתקופה הרגישה של דיונים על תקציב בממשלה ושלל האתגרים הפרלמנטריים הממתינים לקואליציה בצד השני של הפגרה. סער, מבחינתו, נמצא בעמדת המתנה. מחכה להצעה רצינית מראש הממשלה, שלא בטוח שתגיע, ובינתיים נהנה מעלייה בקרנו גם לעומת ליברמן ובנט, שהיו רוצים לראות את קיצור ימיה של הממשלה, ויודעים שהצטרפותו תתקע מקל רציני בגלגליהם.
כיצד הפכו אותם לאויבים?
הפצ"רית לא פועלת בניגוד לתפיסתו הבסיסית של הרמטכ"ל. אחרי הכל הצבא אינו מערכת דמוקרטית והרמטכ"ל הוא מפקדה הישיר של הפרקליטה תחתיו. מכאן גם גדל התסכול השבוע של אזרחים רבים שבאו למחות, תחילה בשדה תימן ומאוחר יותר בבית ליד, כולל פריצה מיותרת לבסיסים ופגיעה בריבונות צה"ל, על היחס של המשטרה הצבאית למי שנחשדו בהתעללות במחבל נוחבה העצור בשדה תימן.
התפיסה שחקירות צבאיות תקשורתיות, מהירות ועוצמתיות יסייעו לישראל בשדה הבינלאומי לא רק שהיתה נפסדת מלכתחילה, אלא שגם קרסה במלחמה הנוכחית בלי להשאיר אבן אחת יציבה בה. המחשבה שהשופט הלבנוני בהאג יפטור את צה"ל מאחריות על הטענות נגדו כיוון שחוקרי מצ"ח עצרו לוחמים כשהם רעולי פנים כאחרוני העבריינים מוזרה במקרה הטוב ומסוכנת במקרה הרע. כך גם התפיסה המעוותת שעם המחבלים ששוחררו צריך ליזום שיחה ולברר אם עברו התעללות בכלא או שחוויית המעצר עברה עליהם בשלום.
שבוע קשה עבר על לוחמי כוח 100 בשדה תימן. הרגע שבו נכנסו חיילי מצ"ח רעולי פנים וקראו במגפונים לתשעה מחבריהם להניח את נשקם ולהתייצב בשער הבסיס כמבוקשים לחקירה היה עבורם כמו חץ עמוק בלב. הם, שנטשו את משפחותיהם לפני תשעה חודשים, ואפילו את יחידותיהם האורגניות, ומשמשים בהתנדבות בתפקיד כפוי טובה וקשה נפשית, עם חיכוך תמידי בחלאות המין האנושי, מרגישים פתאום שעברו צד, שהפכו לאויבי המדינה. ככה לפחות התייחסו אליהם באותם רגעים.
אחד החיילים מכוח 100, שנכח במהלך הפשיטה של אנשי מצ"ח בשדה תימן, אמר כי "בניגוד לנטען, חיילי כוח 100 לא שומרים על האסירים, לא משוחחים איתם ולא נמצאים איתם בשום סוג של מגע בשגרה. הכוח מופעל רק כאשר קיימת סכנה ברורה ומיידית לשלום הסוהרים ולסגל הכליאה בבסיס המעצר, כמי שהוכשרו לאכוף חוק וסדר באמצעים כוחניים. מדובר בתחליף מוסרי יותר לירי בנשק חם לאסירים מסכני חיים שלא היו אמורים לקבל שום זכות בעולם הזה אחרי שביצעו את הפשעים הקשים ביותר נגד המין האנושי ועם ישראל בשמחת תורה.
"תקרית שבה אסיר כזה שוכב מדמם אחרי שטופל בידי לוחמי היחידה אינה אירוע מאוד נדיר במקומות אלה. לכן, אגב, גם לו ביקשו אנשי המשטרה הצבאית לתאם באופן מסודר את הגעתם של החיילים החשודים לחקירה, לא היתה שום סכנה לתיאום עדויות, כי הסיכוי שהיו יודעים על איזה אירוע מדובר מבין עשרות האירועים, כשהאירוע המדובר התרחש לפני כחודש, שואף לאפס".
הניסיון למעצר כוחני, אולי מתוקשר, נבלם. אנשי היחידה התבצרו ולא אפשרו לאנשי המשטרה הצבאית להוציא את החשודים מהבסיס, מה שפתח פתח להידברות. גם אנשי מצ"ח הם חיילים המבצעים לא פעם משימות כפויות טובה. לפתע מצאו את עצמם הלוחמים וחיילי המשטרה הצבאית באותה סירה. אותם מדים. אותו צה"ל. זה נגמר בלחיצות יד ובפינוי מרצון של החשודים לבית ליד.
