"המטרה שלנו תמיד הייתה שנועה תחזור. אף אחד מאיתנו לא ציפה לשום פרס. את הפרס האמיתי קיבלנו במבצע ארנון", אומר יאן גורז'לצן, אחד מחבריה של נועה ארגמני שפעלו לשחרורה משבי חמאס. ובכל זאת, החבורה המיוחדת הזו תזכה ב־8 בדצמבר לאות כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
מדי שנה, ביום האזכרה הממלכתי לדוד בן־גוריון, האוניברסיטה מקיימת טקס ומעניקה את אות בן־גוריון לנשים ולגברים שמקיימים את מורשתו של ראש הממשלה הראשון: כאלה שהם מובילי דרך, שתרמו תרומה חשובה, ייחודית או מקורית, שפרצו דרך בתחומם ושהוכיחו מנהיגות וחזון ייחודי. השנה יהיו בין מקבלי האות גם 11 חבריה של ארגמני, שניהלו מאבק עיקש להחזרתה: עמית פרפרה, רוני כהן וואז, יאיר כהאן, בר רהב, אופיר תמיר, תמרה גוקובסקי, שלומית־אור מרסיאנו־גולדשטיין, יאן גורז׳לצן, סתיו דואיב, נועה שטרן ואמיר מועדי.
אפשר להפוך עולמות
"כשהודיעו לנו על קבלת אות בן־גוריון, הרגשנו שזה סיכום התקופה של כל המאמצים להחזרתה של נועה. זה מחמם את הלב", מודה אופיר תמיר.
"כולנו היינו בשוק ב־7 באוקטובר, אבל גם התעשתנו, הבנו שצריך לפעול כמה שיותר מהר", מתאר עמית פרפרה. "המטרה שלנו הייתה להדהד את הסיפור של נועה בכל העולם. בהתחלה, בתמימות, חשבנו שזה ייקח שבוע עד שנועה תחזור. לא חשבנו שזה הגיוני שזה יימשך כל כך הרבה זמן".
פרפרה ותמיר, בני 27, סטודנטים להנדסת תוכנה ומערכות מידע באוניברסיטת בן־גוריון, מכירים את ארגמני מלימודי התואר. גורז׳לצן, 28, סטודנט שנה שלישית לרפואה ופרמדיק, מכיר אותה עוד מתקופת הנעורים.
"היינו 11 חבר'ה בגרעין של הפעילות", מספר תמיר. "מעבר לכך, מעל 200 איש נרתמו לסייע, והם עדיין פועלים לשחרורו של אבינתן אור, בן זוגה של נועה. הפעילות שלנו התמקדה בכמה מישורים. תמכנו במשפחה של נועה, והיינו איתם כל הזמן. נפגשנו גם עם רופאים ושמענו מהם מה אפשר לעשות כדי להאריך את ימיה של ליאורה ארגמני ז"ל, אמה של נועה. כמו כן, יצאנו במשלחות לארצות הברית, לאוסטרליה, לצרפת, להולנד, לדנמרק, כדי להעלות את המודעות לסיפור של נועה".
"נפגשנו עם מזכ"ל האו"ם ועם שגריר סין באו"ם. הצגנו בפני השגריר את המצב הקשה של האם, שהייתה סינית במוצאה, ואת העובדה שנועה היא בתה היחידה. הדגשנו שאנחנו מאמינים שיש לסין את הכוח לסייע בשחרורה. התראיינו גם לרשתות טלוויזיה גדולות ברחבי העולם. ניסינו לעשות הרבה מאמצים מחוץ לקופסה, בתקווה שזה יזרז את החזרתה. בכל משלחת הזכרנו גם את אבינתן".
הצלחתם לשמור על התקווה לאורך כל הדרך?
פרפרה: "תקווה תמיד יש, אחרת לא היינו פועלים. אם אין תקווה, אין מטרה. אבל אני זוכר רגע ספציפי של ייאוש, כשהיינו במשלחת באוסטרליה. לקראת הסוף כבר הרגשתי כמה זה ארוך, כמה זה קשה".
גורז׳לצן: "התקווה והייאוש היו משולבים. כשהייתה עסקת החטופים, והתחילו לשחרר נשים צעירות, הייתה ציפייה שגם נועה תהיה ביניהן. אבל כשפורסמו הרשימות, והיא לא הייתה בין השמות, אני זוכר שקמתי לבוקר שחור משחור. אולי יומיים הייתי בדיכאון. אבל נופלים וקמים".
תמיר: "אני חושב שמה שהניע ודחף כל הזמן את החברים זה שאנחנו מכירים את נועה ויודעים שעם כל המזל הרע שקרה לה, היא בסופו של דבר בן אדם עם מזל והיא תחזור אלינו. הייתי מלא תקווה שהיא תחזור. כשחטופים השתחררו, זה כמובן הגביר את הציפייה שנועה תחזור. מצד שני, היו רגעים עצובים, למשל כששמענו בזמן שהיינו בארצות הברית שנהרגו חטופים".
שלושתם מודים שהמסע הזה השפיע עליהם. "7 באוקטובר שינה אותי כבן אדם", אומר פרפרה. "זה לא רק נועה, זה גם החברים שנרצחו ושנהרגו במלחמה. זה משנה אותך. זה שינה את ההבנה של מה חשוב לי בחיים, בשביל מה אני חי ופועל. הבנתי שמשפחה וחברים הם מה שחשוב, ושכל השאר פשוט מתגמד מול זה".
"למדתי את ערך החברות בתקופה הזו", מעיד גורז׳לצן. "החבורה שלנו נוצרה ספונטנית מאנשים שהכירו את נועה באיזשהו הקשר. חלקנו גם הכרנו קודם. כל מי שהיה מוכן, הקריב מעצמו. אגב, היו לנו גם הרבה חילוקי דעות תוך כדי המסע הזה, למשל, אם כדאי או לא כדאי להוריד פרופיל בתקופה מסוימת, אם זה עושה טוב או גורם נזק. שקלנו גם לעשות דברים יותר נועזים, וחלק מהאנשים פחדו מזה. בסופו של דבר, החלטנו על הצעדים שלנו בדרכים דמוקרטיות, על פי מה שהרוב חשב".
"היה כאן ערך של חברות אמת", מסכים תמיר. "אני זוכר משפט שנועה אמרה לי פעם, כשביקשתי ממנה איזו טובה והרגשתי לא נעים עם זה. היא שאלה: 'בשביל מה יש חברים?'. המשפט הזה ליווה אותי כל התקופה. התקופה הזו גם לימדה אותי שאם אתה מאמין במשהו ורוצה משהו – אפשר להפוך עולמות. הגענו ברחבי העולם למקומות הכי גבוהים, ייצגנו את אמא של נועה, שלא יכלה לדבר. ממש שמנו את החיים שלנו בהולד. הרבה חבר'ה לא עבדו, רק התעסקו בליצור קשרים, בלהיות עם המשפחה".
כולנו התבגרנו
ארגמני שוחררה משבי חמאס ב־8 ביוני 2024 במבצע חילוץ של צה"ל וכוחות הביטחון, מבצע שנקרא על שמו של רב־פקד ארנון זמורה ז"ל, מפקד צוות הימ"ם שהיה חלק מכוח הפריצה ונהרג במהלך המבצע. יחד עם ארגמני חולצו מהשבי שלושה חטופים נוספים: אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו.
"הייתי במילואים באותו יום", גורז׳לצן משחזר. "שבוע לפני כן שמענו כל מיני שמועות, שהתבררו כפייק, אז הייתי מאוד סקפטי לגבי מידע שהתחיל להגיע. אבל הלב היה מלא בתקווה. ואז התחלנו להבין שזה הדבר האמיתי. הייתה התרגשות שיא, שאפילו לא ניתן להסביר. ישר הנעתי את האוטו ונסעתי עם עמית וחברה נוספת לתל השומר. אמרנו שאין סיכוי שלא נראה אותה ביום שהיא חוזרת. הצלחנו להיפגש, והיה מאוד מרגש. זה היה היום המאושר בחיינו".
פגשת אותה נועה שהכרת לפני החטיפה?
גורז׳לצן: "כולנו התבגרנו, לכולם התנפצו חלומות, פנטזיות. אבל בגדול זו הייתה אותה נועה, מחייכת וצוחקת. נועה סוּפר־חזקה, היא מדהימה. היא מספרת סיפורים, נעימים יותר ונעימים פחות, ואנחנו שמחים שהיא בסדר, שהיא תופסת את החיים בשתי ידיים, לא מוותרת על עצמה ועל המאמצים להציל את בן הזוג שלה".
מה היו המילים הראשונות שאמרתם לה?
תמיר: "זה היה חיבוק. אני הרגשתי צמרמורות, הרגשתי שזה לא מציאותי, שזה חלום. היינו כל כך עסוקים בזה, כל כך סיפרנו את הסיפור של נועה בכל העולם, כל כך חלמנו על חזרתה – ופתאום לראות אותה מולנו היה התגשמות חלום. זה היה רגע מכונן שבו הסתכלתי עליה ואמרתי, 'וואו, את לא יודעת מה קרה פה ומה ניסינו לעשות'. זאת אותה נועה שהכרנו קודם, אבל אני כן מרגיש שהיא השתנתה מהבחינה הזו שהיא פתאום מסוקרת. אנשים מכירים אותה, וזה קשה לה ולנו. אבל פרט לזה, זו אותה נועה, אותו חיבוק, אותו צחוק".
מאז שהיא כאן אפשר לומר שחזרתם לשגרה?
תמיר: "בסופו של דבר, כולנו עברנו טראומה מסוימת. כל זמן שנועה הייתה בשבי, הייתה לי הרגשה לא נעימה לעשות משהו בשביל עצמי. עכשיו אני יכול לנשום, להשקיע בלימודים ובעצמי".
גורז׳לצן: "הייתי מעורב מאוד רגשית בחזרה של נועה. עכשיו אני מרגיש שהמעגל הזה נסגר ואני יכול להתפנות לחיים שלי".
פרפרה: "עכשיו אני מדבר איתך בדרך למילואים. זו לא תהיה באמת שגרה כל עוד אבינתן לא פה, עד שכל החטופים יחזרו ועד שהמלחמה תיגמר".
