תוצאות סקר חדש של שירות התעסוקה מספרות סיפור שאנחנו צריכים להקשיב לו: 63% מהמילואימניקים שוקלים לשנות את מסלול הקריירה שלהם בעקבות המלחמה. 19% נוספים אינם יודעים לאן מועדות פניהם. רק 18% מהמילואימניקים מעדיפים להמשיך במקצוע ובמקום העבודה הקיים שלהם.
זוהי רעידת אדמה תעסוקתית. בשירות התעסוקה משתמשים במונח "ורטיגו תעסוקתי" כדי לתאר את המציאות של החוזרים ממילואים. מדובר בעשרות אלפי אנשים שנשאו על גבם את נטל המלחמה הארוכה, וכעת נושאים גם בנטל של חוסר ודאות תעסוקתית. המחשבות על שינוי מקצועי לא מפתיעות – מי שראה את המוות בעיניים מתחיל לשאול את עצמו שאלות על החיים שהוא רוצה לחיות.
אז מה הם צריכים? לפי הסקר, כמחצית (49.9%) מרגישים שעליהם לחזק כישורים ומיומנויות דיגיטליות וטכנולוגיות. רבע (24.2%) מזהים צורך בשיפור כישורי ניהול ויזמות. אחרים מציינים מיומנויות משא ומתן, קבלת החלטות, תקשורת ושיווק עצמי. ברור מאליו שרבים מאד מהם מעוניינים גם ללמוד מקצועות חדשים.
נשמע כמו הזדמנות מצוינת להשקעה ממשלתית בהכשרות מקצועיות, נכון? רק שבפועל, המדיניות הקיימת רחוקה מלספק את המענה הנדרש.
בזמן שעשרות אלפי מילואימניקים מחפשים כיוון תעסוקתי חדש, התקציב הממשלתי להכשרות מקצועיות מצומצם להחריד. הצעת תקציב המדינה לשנה זו כוללת פחות מ-150 מיליון שקל בלבד להכשרות מקצועיות, במשרד הכלכלה ובמשרד העבודה גם יחד. תקציב זה יוכל להספיק להכשרת כ-12,000 משתתפים בלבד מכלל הציבור, לא רק משרתי המילואים. סכום מגוחך ביחס לצורך.
לשם השוואה, המדינה משקיעה 6.5 מיליארד שקל בשנה בסבסוד לימודים אקדמיים ליותר מ-300,000 סטודנטים. מה עם מחצית מהציבור שאינו הולך לאקדמיה? מדוע לא משקיעים בהם סכומים דומים? הפער הוא בלתי נתפס, והוא משקף הזנחה ארוכת שנים של ההכשרות המקצועיות, כמו גם חוסר הבנה של התפקיד המשמעותי שיש להן ביצירת מוביליות חברתית ובצמיחה כלכלית.
חשוב לשים לב שהמילואימניקים הם רק חלק מתמונה רחבה יותר. אומנם שיעור האבטלה כעת הוא נמוך מאד, אבל צריך לזכור שכבלתי מועסקים נספרים רק מי שאינם עובדים ומחפשים עבודה באופן פעיל. בפועל ישנם בישראל כיום עשרות אלפים שזקוקים לסיוע תעסוקתי ולא נספרים בשיעור האבטלה: מפונים, נפגעי פעולות האיבה מהמלחמה, מילואימניקים שמחפשים את דרכם ובעלי עסקים שהתמוטטו. רבים מאד מהם היו יכולים להיעזר בהכשרות איכותיות למקצועות נדרשים במשק.
למעלה מ-140,000 משרות פנויות יש היום במשק, הרבה יותר מאשר לפני המלחמה. תשאלו מעסיקים בכל הענפים: הם לא מצליחים למצוא עובדים מקצועיים למשרות הפנויות שלהם. לכשל השוק הזה המדינה חייבת להיכנס, כדי לעודד את הכלכלה והצמיחה, וגם כדי להבטיח פרנסה טובה למי שזקוקים לסיוע.
המציאות דורשת שינוי מהותי בגישה. הגיע הזמן שהממשלה תראה בהשקעה בהכשרות מקצועיות חלק מרכזי מהאסטרטגיה הלאומית להתמודדות עם השלכות המלחמה, ולא סעיף שולי בתקציב. לשם כך, נדרשת הגדלה משמעותית של התקציב להכשרות מקצועיות. על המדינה להשקיע לפחות מיליארד שקל בשנה בפיתוח מיומנויות עובדים. תקציב כזה יאפשר לפחות 50,000 משתתפים בשנה בקורסים איכותיים, במקום ה-12,000 הנוכחיים.
בנוסף, יש להאיץ את ההטמעה של מודל ההכשרות בשיתוף מעסיקים. מודל זה מבטיח שהקורסים יהיו רלוונטיים לצרכי שוק העבודה, ושהמשתתפים יזכו להתנסות מעשית ולהזדמנויות תעסוקה אמיתיות בסיום ההכשרה. יש להפוך אותו לפשוט יותר ונגיש יותר גם למעסיקים קטנים ובינוניים.
חשוב גם לפתח מודל אזורי להכשרות מקצועיות, בדגש על אזור הצפון והדרום. מודל כזה יחבר בין הצרכים הייחודיים של כל אזור, המעסיקים המקומיים, והרשויות המקומיות. הממשלה צריכה לספק את המשאבים ולהגדיר את היעדים, אך הביצוע צריך להיות מבוזר ומותאם לאזורים השונים.
לבסוף, יש לייצר מסלולים מותאמים לאוכלוסיות שנפגעו תעסוקתית מהמלחמה, ובפרט למילואימניקים. מסלולים אלה צריכים לכלול ליווי אישי, שיעזור לכל משתתף לזהות את הכיוון המתאים לו, ולפתח מסלול אישי לרכישת המיומנויות הנדרשות .
המילואימניקים נתנו למדינה את היקר מכל. עכשיו הגיע הזמן שהמדינה תיתן להם בחזרה – לא רק מחיאות כפיים, אלא השקעה אמיתית באופק התעסוקתי שלהם, שתאפשר להם להשתלב בעבודה איכותית ומתגמלת. זה לא רק חוב מוסרי, זו השקעה כלכלית חכמה וקריטית לעתידה של ישראל. שנה וחצי לתוך המלחמה, הגיע הזמן לפעול. מה שאומרים המילואימניקים הוא קריאת השכמה שאסור לנו להתעלם ממנה.
עו"ד טלי ניר, מנכ"לית עמותת 121, שייסדה ומובילה את שותפות ״המקפצה״ בה שותפים כ-50 ארגונים חברתיים ועסקיים הפועלים יחד לקדם השקעה של המדינה בפיתוח תעסוקתי איכותי
