שנת הלימודים בבתי הספר העל־יסודיים (חטיבות הביניים והתיכוניים) תגיע מחר לסיומה עם הרבה תסכולים, חששות וחוסר בהירות לגבי השנה הבאה. את הטקסים המרגשים והפרידות המחויכות מחליף השנה בבתי הספר חשש רב מהלא נודע.
בעוד 11 ימים תסתיים גם שנת הלימודים בבתי הספר היסודיים ובגני הילדים. הדיבורים על מלחמה גם בקיץ (שוב) משפיעים על ההורים. אף אחד לא יודע כיצד תיראה שנת הלימודים הבאה, אבל כולם יודעים שיש להביא לשינוי, שאסור לה להיראות כמו שנת הלימודים הנוכחית שבה התלמידים בקושי למדו. המלחמה שהגיעה זמן קצר מאוד לאחר פתיחת שנת הלימודים טרפה את הקלפים, ושנת הלימודים חלפה בלי שמרבית תלמידי ישראל קיימו למידה משמעותית.
"ימי לימודים תחת ירי"
"תלמידי הצפון חווים חוסר שקט ממושך. אנחנו והמורים מנסים לייצר שגרה, אבל אין שגרה. יש הורים שלא שולחים את הילדים לבית הספר כי הם לא מרגישים מספיק בטוחים", מספרת יערה קדוש, אם לשני בנים, אחד מסיים כיתה ד' ואחד כיתה ו'. לדבריה, "הבן שלי שואל אותי 'למה אני צריך ללכת לבית הספר, אם בכל מקרה לא לומדים ואין הפסקות כי אסור לצאת מהכיתות?'.
הוא בכיתה ד', ומאז כיתה א' היתה לו רק שנת לימודים רגילה אחת, לפני כן היתה קורונה. אנחנו רואים את ההשלכות של המצב. יש ילדים חסרי סבלנות, עם התקפי זעם, ואין לדעת לאן זה יגיע ואיך זה יפגוש אותנו בהמשך".
המשפחה מתגוררת בקיבוץ עמיעד, במרחק 17 קילומטר מגבול הצפון. היישוב לא פונה אך שינה לבלי הכר את אופן הלימודים: "בתחילת המלחמה לא למדו בכלל. אחר כך עברנו ללמוד בתוך הקיבוץ וכחודשיים לאחר מכן חזרו ללמוד בבית הספר האזורי – ארבע שעות ביום במקום שמונה. היו ימים של ירי בלתי פוסק, שבהם הילדים לא יצאו מהכיתה, נאלצו לרדת מתחת לקו החלון כי זה הכי מוגן שיש אצלנו. היו ימים של ירי טילים בזמן ההסעות. לכולם ברור שהתלמידים לא למדו הרבה".
וההורים? "יש תחושה כללית של הפקרות מוחלטת, לאף אחד לא אכפת מה המצב אצלנו. על פניו, לפי פיקוד העורף אנחנו 'ירוקים' כמו יישובים במרכז, אבל בניגוד אליהם אנחנו לא מקבלים שירותי חינוך, וזה מאוד מתסכל ומעצבן".
תלמידים עם מצוקות רגשיות
במערכת החינוך יש כ-2.4 מיליון תלמידים (מגילי גן ועד תיכון). הטבח הנוראי של 7 באוקטובר ופתיחת החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל פגעו בהם בכמה מעגלים. ראשית, יש תלמידים מפונים, ובהם תלמידים מעוטף עזה שחוו את התופת הנורא. בשיא המלחמה זה הגיע ל-60 אלף תלמידים מפונים. אלו תלמידים שנעקרו מבתיהם, מבתי הספר שלהם, מהמורים שלהם, ושרובם לא חזרו עד היום (סוף שנת הלימודים) לקיים שגרת לימודים.
המעגל השני הוא של תלמידים שמתגוררים באזור הדרום ובאזור הצפון אך לא פונו ונמצאים תחת מתקפות טילים ואזעקות.
לדוגמה, תלמידים המתגוררים בנהריה או בקריות שלא פונו אך סופגים מתקפות טילים, אזעקות וכטב"מים, לפעמים חמש פעמים ביום. תלמידים רבים בצפון לא פונו, אך לא לומדים באופן סדיר, לפעמים רק שלוש שעות ביום, משום שבתי הספר נמצאים ביישובים שכן פונו, המורים פונו או שהדרכים לבתי הספר הפכו מסוכנות.
למידה תחת אש לאורך השנה אפיינה גם ערים כמו אשדוד או אשקלון, שם התלמידים הלכו לבתי הספר לסירוגין ובהגבלות.
המעגל השלישי הוא התלמידים בגוש דן, באזור המרכז, בירושלים וכדומה. אלו יישובים שהיו תחת מתקפת טילים במשך תקופה קצרה יחסית, בתחילת המלחמה, עד שפיקוד העורף החליט להחזיר את הלימודים לסדרם. גם השגרה של התלמידים האלה נפגעה.
אחד הלילות הזכורים ביותר היה של מתקפת הטילים האיראנית על ישראל – אז צה"ל ביטל את הלימודים והילדים קיבלו שיעור בחרדות, בפאניקה ובכאוס.
תלמידי המעגל השלישי סוחבים איתם את הפערים הלימודיים, ונוסף עליהם גם מצוקות רגשיות שמשפיעות על היכולות ללמוד ולהצליח.
"כאוס גדול בנפש"
"זו שנת לימודים אבודה מבחינה פדגוגית. אנחנו בסוף השנה ולמדתי להסתפק בזה שהבנים שלי קמים בבוקר, שמים תיק על הגב ויוצאים לבתי הספר. מאז שהשתבשה לנו המציאות אין להם תחושת שייכות באף מקום ואין ממש למידה", מספרת יפעת בן שושן, אמא לשני בנים, עומר (16.5) ורון (13), תלמידי כיתה י"א וכיתה ז' בהתאמה.
במקור בני המשפחה מנתיב העשרה, ב-7 באוקטובר פונו וכבר שמונה חודשים שהם מתגוררים מחוץ לבית.
תחילה שהו במלון בקיבוץ מעלה החמישה שליד ירושלים, וחלק מהזמן הבנים גרו במלון בתל אביב. כיום הם מתגוררים בגן יבנה עם 27 משפחות נוספות מנתיב העשרה. "מבחינה לימודית לא היה כלום, יש לי ילד שאני לא יודעת איך הוא עשה בגרויות. גם לי בתור אמא היה קשה מאוד לעקוב וללחוץ עליו שיישב ללמוד. המלחמה שלנו היתה שהם יגיעו לבית הספר. כל ההורים ממש 'עבדו' בכל בוקר בלהבין אם ההסעה תעבור דרכם או תפספס את התחנה שבה הילד עולה. כולנו כל הבקרים בקבוצות ההסעות. לכל בית ספר הסעה נפרדת.
"רון התחיל את שנת הלימודים בבית הספר 'שקמה' ביד מרדכי, זו השנה הראשונה שלו שם בחטיבת הביניים. אחרי 7 באוקטובר עבר לבית הספר הר־טוב שבמטה יהודה. כשעבר לגור במלון בתל אביב, הוא עבר ללמוד בעיר.
"הוא המשיך ללמוד שם גם כשעברנו לגן יבנה ונסע כל בוקר לתל אביב.
"עומר התחיל כיתה י"א ביד מרדכי ועבר להר־טוב כשהיינו במעלה החמישה. לאחר תקופה קצרה הוא חזר ללמוד עם כיתת האם שלו מיד מרדכי בקריית מלאכי והיה נוסע לשם כל יום מתל אביב".
לדבריה, יש עיכוב משמעותי בלמידה: "אני מרגישה שיש התרופפות בלימודים, בעיקר בחטיבות הביניים. במלונות אין פרטיות, אין מקום להכין שיעורי בית, ללמוד, לתרגל.
"הילדים איבדו את יכולת הריכוז, בדיוק כמונו, ההורים. אנחנו עדיין בתוך אירועי 7 באוקטובר, שהולכים איתנו לכל מקום.
"עם זאת, חשוב לי לומר שהצוות החינוכי וגם המועצה עשו כל מה שניתן כדי לסייע ולהחזיק את הילדים במסגרות.
"אחד הדברים שהכי מדאיגים אותי זה מה יקרה בעתיד כשירצו להתקבל לאוניברסיטה, האם מישהו יזכור שהיה פה '7 באוקטובר' ויפעל למען ילדי העוטף? ומה יהיה בצבא? מה התוכנית של המדינה כדי לחזק את ילדינו היכן שנפגעו? גם נפשית התלמידים לא מסוגלים לעשות מטלות מורכבות.
"ביומיום החיים כביכול מתנהלים, אבל עמוק בפנים בנפש יש כאוס אחד גדול. גם אני מרגישה שחלק מהזמן לא הצלחתי לתפקד כאמא, וזה טבעי ומובן אחרי אירוע שכזה. הלוואי שהיתה לי ודאות לגבי שנת הלימודים הבאה וזו שאחריה. אחד הדברים החיוביים שבכל זאת קרו בתקופה הזו הוא שהילדים הפכו להיות עצמאיים לחלוטין".
