החטופות סיפרו שירדן ביבס חשב שככה הוא מציל את הילדים

בצילום שלו, שתלוי בכל רחבי המדינה, נראה כפיר ביבס אוחז בצעצוע האהוב עליו, בובה של פיל. בשנה האחרונה המשפחה חיפשה את הפיל בכל מקום אפשרי.

"זו תעלומה", אומרת אחותה של שירי ביבס, דנה סילברמן סיטון, כשהיא חוזרת השבוע לבית של שירי וירדן בקיבוץ ניר עוז יחד עם אביו של ירדן, אלי, לחפש את הפיל של כפיר. "אני מקווה שזה איתו", אומר אלי. "אנחנו מחפשים את זה כדי שכשהוא יחזור, לתת לו את זה".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

זה סוג של תחושה, שאם רק ימצאו את הפיל, אז אולי אולי גם כפיר יימצא. "זה איזה משהו של להרגיש אותו", אומר אלי. "להחזיק את זה ולהרגיש אותו", אומר אלי ויוצא אל הדשא מחוץ לבית בוכה. "אני מקווה שהפעם יהיה לזה סוף, ושהם יגיעו".

אלי ביבס, אבא של ירדן וסבא של כפיר ואריאל, מחכה לעסקת החטופים הזו כבר שנה ושלושה חודשים. הוא מקווה לסוף טוב, אבל יודע שבמקרה שלהם הסוף עשוי להיראות גם אחרת.

251 ישראלים נחטפו ב-7 באוקטובר לעזה, אבל שני הג'ינג'ים הקטנים, כפיר ואריאל ביבס, הפכו לסמל הנורא ביותר של המלחמה. הסרטון שבו נחטפו יחד עם אימם שירי מכווץ את הלב בכל פעם מחדש.

כפיר ביבס נחטף כשהוא בן שמונה חודשים, היום (שבת) הוא בן שנתיים. ולקראת יום ההולדת המשפחה פתחה בקמפיין שבו מתנדבות תפרו עשרות בובות שמדמות את הפיל של כפיר. והפיל של כפיר הופך להיות הסמל שמוביל את המאבק קדימה.

אלי, אתה דרוך?

"מאוד. מאוד".

ישנת בלילה?

"אני מתעורר, מסתכל בטלפון. זה שינה שהיא ציפייה. מתפללים לנס. ואם הנס הזה יתגשם… אני לא רוצה לחשוב מה יקרה במדינה".

"ירדן חשב שהוא מציל אותם ככה"

ככה הן לא התראיינו אף פעם, דנה אחות של שירי, עופרי, אחות של ירדן ופנינה, אימא שלו, שממעטת לדבר. הינה סיפור שלא סיפרה מעולם.

"באותו בוקר ירדן התעקש שאני איכנס למקלט", נזכרת פנינה. "ואז מישהי, פתאום היא אומרת לי, 'אוי, תראי מה קיבלתי, בעלי שלח לי'. והיא מראה לי את התמונה של שירי עם הילדים. ומתחת כתוב: 'ישראלים חטופים בעזה'. 'ישראלית נחטפה לעזה'. אני אומרת לה, 'מה? תראי לי'. אני אומרת לה, 'זה שירי והילדים, הנכדים שלי'. היא אומרת לי, 'לא, זה בטח…'. עניתי לה 'את תגידי לי מי זה הג'ינג'ים האלה? תגידי לי מי זאת שירי?'. אמרתי לה, 'תעבירי לי את התמונה', ישר שלחתי לעופרי ואיך אומרים? שערי הגיהינום נפתחו. את יודעת, מאותו רגע, אני לא זוכרת כלום". 

ובאיזה שלב הבנתם שירדן נחטף?

עופרי: "בבוקר של היום ההולדת שלו, ב-10.10 קיבלנו תמונות ראשונות של החטיפה שלו. שרואים שהוא בחיים אבל פצוע. שהוא עם הידיים ככה. על הווספה ואז הולך. הייתה סדרת תמונות כזאת".

"הסרטון הגיע רק באפריל. הבנו שבעצם הוא הראשון שנלקח, רק כשהחטופות יצאו וסיפרו לנו את מה שירדן סיפר להן, בעצם, שהוא נפרד משירי והילדים בממ"ד, יצא. הוא חשב שהוא מציל אותם ככה".

"הוא יצא החוצה, חמאס לקחו אותו", ממשיכה עופרי לתאר. "ואז הגיעה קבוצה אחרת. הוא לא ראה ששירי והילדים נחטפו בעצם, הוא חשב שהם בארץ. והתיעוד האחרון של שירי זה בעצם כשמכניסים אותה ואת הילדים. את אריאל רואים בבירור, את כפיר, ההנחה היא שהוא עדיין בזרועות שלה, למרות שלא רואים אותו בתמונות. רואים אותם נכנסים בחיים למוצב ומשם מועברים לרכב אחר. ומשם תעלומה. לא יודעים לאן הם נלקחו, לא יודעים מה עלה בגורלם".

"לראות את ירדן בסרטון, את הבכי, איך הוא בכה", אומר אלי. "אנחנו מאוד פחדנו שהוא יעשה לעצמו משהו. מאוד פחדנו מזה".

"אני באמת לא זוכרת את החיים שלי לפני זה כל כך", אומרת פנינה. "מישהי מהקיבוץ כתבה לי: 'אני מתגעגעת לאיך שהיית' ואני ניסיתי לחזור, לראות את פנינה, שם בשבילי הקיבוץ ולא מצליחה. לא מצליחה. לא קיים".

וואי, זה דבר נורא מה שאת אומרת.

"62 שנים נמחקו.ז הו. עכשיו יש משהו אחר. ובגלל זה אני רוצה לחכות לטלפון של קצין הקשר. לא מאמינה לאף אחד יותר, עד שאני לא אקבל את הטלפון שאומר לי, 'הינה, הם פה. הם בדרך'. ואז אני… לא יודעת מה יקרה. קצין הקשר אמר שלא יהיה טלפון, הם יבואו עד הבית עם אמבולנס. אז… הדופק יעלה בטוח".

"עד שזה לא קורה, זה לא קורה"

בשבילי הקיבוץ פוגשת דנה את לנה טרופנוב ששוחררה מהשבי ושבנה אלכס עדיין מוחזק בעזה. הן מתחבקות.

לנה, אז מה, את באה להאכיל את החתולים של הקיבוץ?

"כן. מאוד משתדלת. זה חתולים שנשארו פה בלי בעלים שלהם. אני נותנת להם אוכל".

מה את מרגישה, לנה?

"שום דבר. עד שזה לא קורה, זה לא קורה. לא מעניין אותי. לא שומעת חדשות".

"אני רציתי להגיד שכשבזבזתי הרבה כסף לפני 7 באוקטובר על האוכל לחתולים", אומרת לנה. "אז ויטלי (בעלה שנרצח) היה תופס ראש אומר, 'וואי, כמה כסף'. עכשיו אין מי שיגיד, אז… הלוואי וסשה יחזור בקרוב לאימא. יחזור זה לא מספיק, העיקר בריא ושלם".

סיבוב אחרון בבית הילדים

אלי ודנה מחליטים להמשיך בחיפושים. אולי בכל זאת הפיל נמצא בבית הילדים של כפיר. כשפותחים את הדלת מחכה זר בלונים שבאופן לא ברור החזיק מעמד.

"זה נשאר עוד מיום ההולדת שנה של כפיר", אומרת דנה. "כאילו זה מוכן כבר ליום הולדת השני".

"ההשבעה של טראמפ היא ב-20 לחודש, היום הולדת ב-18. אולי עוד נזכה", אומר אלי.

כאן רצחו את המטפלת של כפיר, מאיה גורן, שהתחבאה מתחת לאחת המיטות הקטנות. וכאן נמצאת עדיין המיטה של כפיר, עם השם שלו עליה.

כאילו, מיטה כזאת שהיה בה רק לפני רגע הנכד שלך, אלי.

"כן. כן. לא נתפס. זה פשוט לא נתפס מה שקרה לנו באותה שבת. זה פשוט לא נתפס".

עוד סיבוב אחרון בבית הילדים, אבל הפיל של כפיר לא נמצא, ודנה ואלי עוזבים מאוכזבים. מחר יגיעו לכאן הגננות כדי לפנות את בית הילדים, לקראת שיפוץ יסודי שיעבור.

"האכזבות הולכות וגוברות"

"אתה פוחד", אומרת פנינה על שחרור החטופים. "פוחד מאכזבה, פוחד ממה יחזור, איך יחזור. ואני פוחדת להאמין. אני פוחדת להאמין. אנחנו נמצאים פה בתווך בין מפלצות החמאס לבין, לא אקרא בשמות, הקואליציה. ואתה לא יודע לאן דברים יובילו. כמו שבעבר, כבר היינו בטוחים, שזה קורה ואז לא. האכזבות הולכות וגוברות, ושברון הלב והחרדות. ואת יודעת… די. יש לי קופסה מלאה תרופות. די, מספיק".

"היא מתה מפחד מהוודאות", אומרת עופרי, "שנקבל את הבשורה…"

"הגרועה שאנחנו לא רוצים", אומרת פנינה.

"שרודפת אחרינו כבר שנה, אבל עוד לא דפקה לנו על הדלת", ממשיכה עופרי. "ובתוך כל זה אני חושבת המון-המון על ירדן. ואני חושבת פיזית איך הוא יצא, ונפשית איך הוא יצא, ואיך הוא יצא אם… שירי והילדים לא יחזרו איתו".

דנה, אחותה של שירי, מתמודדת גם עם האבל על מותם של הוריה. יוסי ומרגיט סילברמן, שניהם נרצחו ב-7 באוקטובר. והיא נאחזת בסיכוי שאולי אולי שירי, אחותה היחידה, שרדה.

"שמעי, המוח שלנו נזרק לכל כך הרבה כיוונים שזה כבר פשוט בלתי נסבל ובלתי ניתן להכלה", אומרת דנה. "כאילו, יש כל כך הרבה סיטואציות שאנחנו יכולות לחשוב עליהן. אם זה רק ירדן חוזר ושירי והילדים לא חוזרים. או שפתאום יקרה נס ושירי והילדים כן יחזרו בחיים, או אם הם יהיו רון ארד. אי אפשר לחשוב על זה בכלל. הראש פשוט מתפוצץ. אז אני נעה בין תקווה לייאוש.

"כן, בין תקווה לייאוש", מאשרת פנינה. "קמה בלילה איזה ארבע פעמים, מתפללת, עושה עסקאות עם אלוהים, שיקרה לי איזה נס, שיקרה לנו איזה נס. מוכנה לעשות הכול בשביל זה".

אין הרבה אשליות

בנובמבר שנה שעברה חמאס הודיע כי שירי והילדים נהרגו בהפצצות. בישראל אומנם אמרו שמדובר בטרור פסיכולוגי, אבל החשש לחייהם גבר מאוד אחרי שלא שוחררו בעסקת החטופים הקודמת שכללה את כל הילדים ואת כל האימהות. גם במשפחת ביבס אין הרבה אשליות, אבל כמו שאומרת סבתא פנינה, אולי יקרה נס.

ביום שני השבוע, במקביל לידיעות על כך שעסקת החטופים עומדת להיסגר, דנה מקבלת טלפון מהגננות של כפיר. כשהן אספו את הציוד לארגזים לקראת השיפוץ ועשו עוד סיבוב אחד אחרון בחצר, הן מצאו אותו.

"מדהים", אומרת דנה ומחזיקה את הפיל. "זהו, זה הפיל שלנו. זה לעד איזושהי תזכורת כזאת לאיזה עולם אחר. שהוא היה פה שמח ותינוק, כמו שתינוק צריך להרגיש וצריך להיות. זהו, עכשיו באמת חסר רק כפיר. כפיר ואריאל ושירי וירדן".

מצאתם טעות לשון?