אל״ם ד״ר איתי פוגל היה אמור להיכנס לתפקידו כמפקד הרפואה של פיקוד הדרום ב־7 באוקטובר, מתוקף כתב המינוי. בשל השבת הוחלט לבצע את טקס ההחלפה ואת הכניסה הרשמית לתפקיד כמה ימים אחר כך.
"בשבת אני 'בין עבודות' ועדיין לא בתפקיד רשמי כמפקד הרפואה של הפיקוד. קצת לפני שבע בבוקר אני מקבל טלפון מקצינת האג"ם של הפיקוד. אמרתי לאשתי: 'או שהיא התבלבלה במספר – או שפרצה מלחמה'". זאת הייתה הנקודה ששינתה את מסלול חייו.
"לצערי האופציה השנייה הייתה הנכונה", מוסיף פוגל. "היא התחילה לומר לי: 'יש עכשיו הרבה חדירות מחבלים בהרבה נקודות על הגדר וירי תלול מסלול מאוד מפושט'. מיד הבנתי לאן זה הולך, עליתי על מדים ויצאתי לפיקוד, שם פגשתי את המר״פ שאותו אני אמור להחליף. מיד הגדרנו תחומי אחריות בינינו והפכתי למר״פ צל. העובדה שהיינו שניים אפשרה לנו גמישות, במיוחד כשאתה מנהל לחימה בזירה ראשית", הוא מודה ומוסיף, לא בלי חיוך של מבוכה: "ימי הלחימה הראשונים נתנו לי את החפיפה הכי יסודית שקצין יכול לקבל".
שעות המלחמה הראשונות התאפיינו בכאוס. "האתגר הראשון שהיה לנו בפיקוד הדרום היה לגבש תמונת מצב והבנה שזה אירוע מאוד גדול שמתחולל", נזכר פוגל. "כל כמה דקות מגיע דיווח על עוד פצועים ועוד הרוגים. נאלצנו לקחת כוחות רפואה מכל מקור שיש. הבאנו כוחות מהנגב ומהערבה. מבסיס ההכשרה של חיל הרפואה בעיר הבה"דים הבאנו מיד כוח מילואים וניסינו לדחוף כמה שיותר אמבולנסים וצוותים. בתוך יממה כבר הצלחנו להפעיל את הפלמ"רים (פלוגות הרפואה המרחביות – א"א)".
מפקד הרפואה של פיקוד העורף אל"ם ד"ר לירון גרשוביץ חזר מחו"ל יומיים לפני השבת השחורה. הוא התכונן לכנס שאמור היה להוביל פיקוד העורף ביום ראשון, שעסק במוכנות למצבי חירום. "בבוקר שבת עוד הייתי במיטה כשהבן הקטן שיחק בטלפון שלי. פתאום הוא ראה שמתקשרים אליי בטירוף והטלפון מתמלא בהודעות. הוא רץ ונתן לי את הטלפון", נזכר גרשוביץ.
"השיחות הראשונות היו דיווחים סותרים ומבולבלים, והתמונה לא הייתה ברורה. היה ברור שמשהו קורה. נכנסתי מיד לרכב ונסעתי לבסיס. בדרך כבר הבנתי שזה לא רק ירי טילים אלא משהו אחר. תוך כדי כך אני מתעדכן ששני בסיסים של פיקוד העורף נכבשו: אורים וזיקים. בדקות הראשונות הטרידו אותי שתי שאלות: מה קורה עם הפצועים ואיך ההיערכות בבתי החולים".
פוגל וגרשוביץ היו שני מפקדי הרפואה שחוו על בשרם את המתקפה. יחד עימם אנחנו משוחחים, שנה וחצי אחרי אותה שבת ארורה, גם עם שני מפקדים נוספים: מפקד הרפואה של פיקוד הצפון אל"ם אמיר שלייפר ומקבילו בפיקוד המרכז אל"ם עמי שובלי. כך מתברר שלמרות המחדל המודיעיני והמבצעי האדיר, היה חיל אחד שהגיע מוכן למלחמה.
להציל כמה שיותר
את פעולותיהם של החובשים, הפרמדיקים והרופאים בשדות הקטל של יישובי עוטף עזה מלמדים כעת באקדמיות הצבאיות לרפואה ברחבי העולם. היקף הצלת החיים שנרשם במערכה הזאת – גם ב־7 באוקטובר ובימים שאחריו, אך גם במהלך 18 החודשים שעברו מאז – הוא חסר תקדים בקנה מידה עולמי.
במדד ה־CFR, מדד בינלאומי הבוחן את היחס בין כלל הנפגעים למספר המתים (בין אם ממחלות, ממלחמות, מאסונות טבע וכו') עמד מבצע צוק איתן על 14% ומלחמת לבנון השנייה על 17%. במלחמת חרבות ברזל היחס עומד על 7% בלבד.
המשמעות היא אדירה. סטטיסטית יותר מ־800 לוחמים ולוחמות שבכל מבצע או מלחמה אחרת היו נהרגים, חיים היום על אף הפגיעה הקשה. הדבר עולה בקנה אחד עם הדיווחים מבתי החולים, שלפיהם נאלצו לטפל בפצועים קשים רבים יותר (בכמות ובאופי הפגיעה) ביחס למלחמות אחרות.
כמי שפיקדו על הכוחות הראשונים שנתקלו בממדי הטבח המפלצתיים, המפקדים נדרשו להתמודד ב־7 באוקטובר עם מציאות שאיש לא דמיין שעלולה להתרחש. הדיווחים שזרמו בשעות הראשונות נשמעו כמו סרט אימה, ולמרות זאת המפקדים נותרו קרי רוח במטרה אחת – להציל כמה שיותר.
"הפעולות הראשונות שאני עושה הן לבקש לגייס מיד את גדודי הרפואה של המחוזות ואת יחידת המילואים של מגן דוד אדום", ממשיך גרשוביץ לתאר את אותו בוקר. "בנקודת הזמן הזאת אני רוצה להפעיל הרבה אמבולנסים שיטוסו לשטח. גדודי הרפואה הם הכוח המתגבר רפואית את בתי החולים, והיה חשוב שבשלב הראשון יגיעו כוחות שיתגברו את סורוקה, ברזילי ואסותא אשדוד.
"מתוך הכאוס אנחנו בונים את תמונת המצב המתהווה. אני מבין שאנחנו יחסית מסודרים, אבל יש לנו נקודות מבחינת הפיקוד שהן בעייתיות. הקרב בזיקים, הדיווחים מהיישובים ומהקיבוצים והנובה, שאת הדיווחים על מה שקרה שם אנחנו מקבלים רק לפני הצהריים. מהר מאוד אנחנו מבינים לצערי שלא מדובר באירוע רב־נפגעים הדורש כוח רפואי גדול אלא באירוע עם הרבה גופות.
"במהלך כל אותו הבוקר אני מול מנהלי בתי החולים בדרום, ואנחנו פועלים לווסת את מספר הנפגעים בין בתי החולים. לשמחתי, המנהלים היו רגועים ואמרו שהם מסתדרים. כבר בהתחלה הסתכלנו צפונה ופעלנו מהר מאוד להעלאת המוכנות גם של היישובים בצפון. הבנו שאם יהיו שם התפתחויות, נצטרך להסיט לשם כוחות. ברגע שהבנו את ההיקף של האירוע, העברתי פקודה לגייס את כלל מערך המילואים של הרפואה בפיקוד".
וכך, אף שהמתקפה פרצה בדרום, כל צה"ל ועימו חיל הרפואה נערכו מיד בכלל הזירות, מתוך הבנה כי מדובר ככל הנראה בפתיחת מלחמה רב־זירתית. גם בפיקוד הצפון ובפיקוד המרכז החלו בנוהל מואץ לגיוס מילואים ובניית קווי הגנה סביב הישובים באיו"ש, קו התפר וכמובן הגליל העליון והגולן.
שדה הניסויים של החיים
אחד הדברים שהובילו להצלחה הגדולה בהצלת חיים במלחמה היה שילוב כוחות רפואה בכירים עם הכוחות המתמרנים, הטכנולוגיה המתקדמת שהוכנסה לצוותי הרפואה בשטח, וזמן פינוי מהיר במיוחד לבתי החולים.
"עמדנו במלחמה על זמן פינוי ממוצע מתוך לבנון אל חדר הטראומה בבתי חולים של 84 דקות", מתגאה אל"ם שלייפר. "עמדנו ביעד שקבענו, להעביר את הפצועים למנחתים בבתי החולים בתוך שעה. במלחמת לבנון השנייה הייתי רופא גדודי ב־890 של הצנחנים, וכשמשווים את מה שהיה אז, רואים שבוצע כאן תהליך מקיף. יצרנו מודעות אצל המפקדים לחשיבות הפינוי המהיר, הכנסנו אמצעי פינוי, קלים וכבדים, אל הכוחות המתמרנים, ובראש ובראשונה יצרנו שפה משותפת.
"הכנסת כוחות רפואה עם הכוח המתמרן והבאת מנות דם לתוך שדה הקרב הן גיים צ'יינג'ר. במהלך המלחמה נתנו בתמרון בצפון 41 מנות דם לפצועים כבר בשלב הטיפול הראשוני, עוד לפני הפינוי. אלוף יוסי בכר בנה את תוכנית הפינוי של הנפגעים משדה הקרב, שהייתה שונה מכל מה שראינו בצה"ל עד היום. בפיקוד הצפון ביצענו הסבה של 250 האמרים ואכזריות (נגמ״ש ממוגן של חטיבת גולני – א״א) לכלי פינוי.
"בנוסף הפעלנו את יחידת הניוד 551, שזה המקצוע שלה. החבר'ה האלה יודעים לדבר עם חיל האוויר, והשפה המשותפת שנוצרה הצליחה לקצר ולייעל את הפינוי האווירי. הפלמ"רים שינו משמעותית את היכולות של חיל הרפואה בטיפול בנפגעים ובפינוים. במהלך המלחמה ביצענו התאמות למסגרות נוספות של צוותי רפואה, כך שהבאנו אותם למיצוי היכולות שלהם".
גם בפיקוד המרכז מהפכת הפינוי לבתי החולים התמקדה בסוגיית מנות הדם. "זה התחיל הרבה לפני תקופתי, בסביבות 2001, כשהפכנו לראשונים בעולם שמכניסים מנות דם בצוותי הטנ״צ (ניידת טיפול נמרץ צבאית – א״א)", מספר אל"ם שובלי.
מה שהחל כניסוי באיו"ש ובבקעה, הוכתר בהצלחה רבה וחלחל למקומות נוספים. "לשים מנות דם ברכב פינוי נשמע כמעט דמיוני. בכל העולם הרגולציה במתן דם מחמירה וקפדנית מאוד, ומנות דם ניתנות רק בבתי החולים. הזירות באיו"ש ובבקעה מורכבות וכוללות אירועים רבים, בין אם פיגועים ובין אם תאונות דרכים, והבעיה הייתה השינוע ושמירת הדם בקירור. מדובר בשרשרת לוגיסטית מורכבת במיוחד.
"לשמחת כולנו הניסוי הזה עבר בהצלחה רבה, והרבה חיים ניצלו מאז בזכותו", מוסיף שובלי. "בכלל, יהודה ושומרון הוא שדה הניסויים של החיים, והרבה מאוד טכנולוגיות הוכנסו אליו לבחינה בקרב צוותי הרפואה של צה״ל. לדוגמה טופס הרישום 101, שמתעד את הטיפול שכל דרג רפואי ביצע בפצוע – בעבר הרופא והחובש מילאו טופס והעבירו אותו עם הפצוע, דבר שגזל זמן. הטופס החדש שהופעל במלחמה הוא מסך אייפד. לאחר סיום מהיר של תיעוד הטיפול בנפגע, העברת המידע מתבצעת במתן 'נשיקה׳ בין מכשיר אייפד של הכוח שמוסר את הנפגע לאייפד של הכוח שמקבל. בין שנייה אחת לשתיים לכל היותר".
סוגיה נוספת שעמדה לפתחם של כוחות הרפואה הייתה ה"מתיחה" של צה"ל, בין אם בהיקף הכוחות שגדל בפיקוד הצפון ביותר מפי שלושה, ובין אם בשונות הגיאוגרפית של כל זירה – בכתר החרמון, באזור החיץ בגבול סוריה או בתוך לבנון.
"הגמישות שהצבא סיגל לעצמו היא דבר מדהים", אומר אל"ם שלייפר. "בכתר החרמון בנינו בזמן אפס תהליכים שונים שאפשרו לנו להתאים מערך רפואי באזור קר ומושלג עבור כל הלוחמים. במרחב החיץ נדרשנו ללמוד ולתכנן את המענה הטוב ביותר: איפה אנחנו מציבים את המטפלים הבכירים, איפה אנחנו מציבים מוקדים עם מנות דם. לא בנינו רק מוצבי הגנה, אלא מערך שייתן מענה רפואי לשגרה של הלוחמים במוצבים הקדמיים".
פוגל מוסיף: "מאז פרוץ המלחמה מגיעים לפה צבאות זרים ללמוד מאיתנו. הם מבקרים, רואים ומתרשמים. בעיקר נפעמים מהעובדה שהיקף התמותה ביחס לנפגעים קטן בהרבה ממה שמקובל בספרות הרפואית. כשהם רואים שמטפל בכיר, בין אם רופא או פרמדיק, פועל עם הכוח המתמרן בקצה, הם מתקשים להבין את זה.
"חלק מהגנרלים מהצבאות השונים לא מבינים איך אנחנו מצליחים לעשות זאת, זה נראה להם מוזר. הם בהבנה שכוחות רפואה פועלים בעמדה אחורית הרבה יותר. אף אחד מהם לא הצליח להבין איך נותנים מנות דם בשדה הקרב. הם רגילים לסרבול הבירוקרטי, ופה הם רואים איך אנחנו מורידים מנות דם לכוחות המתמרנים".
ושובלי מסכם: "הלקח של כולנו בחיל הרפואה הוא הענווה. למרות ההישגים הגדולים של החיל, אנחנו לא עפים על עצמנו וכל יום שואלים שאלות ומטילים ספק תמיד. בכל ערב אנחנו בודקים מה עשינו היום כדי שנהיה מוכנים טוב יותר לקראת מחר".
