החלטתו המפתיעה של שר הביטחון ישראל כ"ץ לחדול לאשר בחתימתו המלצות למעצר מנהלי של יהודים קיצונים המתכננים, או החלו בפעולות חשאיות, לבצע פעילות טרור נגד פלסטינים ביהודה ושומרון, לפגוע בחיי אדם (כולל מעשי רצח), בבתים וברכוש, להשמיד שדות חקלאיים ושטחי מרעה, להרוג בעלי חיים ועוד מעשים קשים ומסוכנים – מעניקה רוח גבית לאותן קבוצות ולאותם בודדים, שרובם מתגורר במרחב יהודה ושומרון.
מעצר מנהלי הוא כלי חריג מבחינה משפטית, דרקוני, בוודאי במדינה דמוקרטית, ולכן – בשל חריגותו – נעשה בו שימוש מועט כלפי אזרחים, ולאחר בחינה מעמיקה. זו גם הסיבה, שכאשר עלתה בשנה החולפת קריאה מצד השר לביטחון לאומי לאשר מעצרים מנהליים לגורמי פשיעה ישראליים, הייתה התנגדות משפטית ומהותית רבה, מאחר והכלי הסיכולי החריג הזה נועד רק לצרכים הקשורים בביטחון הלאומי, ולא בטיפול מעשים פליליים של אזרחים, קשים ככל שיהיו.
השימוש במעצר מנהלי כלפי אזרחים הוא כלי שניתן לשירות הביטחון הכללי בכדי לממש את תפקידיו הסיכוליים מול איומי טרור או חתרנות. לא מדובר בכלי של ענישה, כי את העונשים משיתים בתי המשפט. זהו כלי סיכולי לכל דבר ועניין. הוא מופעל במצבי אין-ברירה, כאשר הסיכון מצד המפגע הפוטנציאלי, המידע שהוא אוצר ברשותו אודות פעילות טרור פוטנציאלית (או כזו שהתבצעה) ויכולתו להכווין ולהוציא אל הפועל פיגועים, מהווה סכנה ברורה ומיידית לשלום הציבור – כמו גם הצורך למנוע ממנו כל אפשרות להבין את מהות החקירה, התקדמותה והפרטים שיש בידי שב"כ, מאותם טעמים בדיוק.
עוצמתו של המעצר המנהלי והשימוש בו אינם אהודים על מערכת המשפט, בוודאי כאשר מדובר באזרחים ישראלים. לכן, כל מהלך כזה הוא חריג, נבחן בדרגים בכירים במערכת הביטחון, מגיע לשולחנו של ראש השב"כ ומשם לשר הביטחון לחתימה ולאישור, ועובר ביקורת שיפוטית. אין מצב שבו מעצר מנהלי מופעל כלאחר יד, או כי מישהו קם בבוקר ומתחשק לו לעשות שימוש בכלי הזה.
עוד לפני ההחלטה על הוצאת צו מעצר מנהלי נגד אזרחים, מערכת הביטחון מפעילה לרוב מגוון שיטות פעולה שמטרתן לא להגיע למצב שבו נדרש מעצר כזה כלפי צעיר או בוגר. מתקיים שיח עם מנהיגות מקומית, מתנהל קשר עם רבנים ובעלי תפקידים ומעמד גבוה בקהילות השונות, ומתבצעות שיחות אזהרה והרתעה טרם ההחלטה על מעבר לשימוש במעצר מנהלי ככלי למניעה. במובן הזה, מעצר מנהלי כלפי אזרח הוא המוצא האחרון, כאשר כלו כל הקיצין והסכנה הביטחונית לשלום הציבור מחייבת להפעילו.
שחיקת מנגנוני האכיפה
החלטתו של שר הביטחון, ויישומה, עלולות לשחוק עוד יותר את מנגנוני האכיפה ושמירת החוק ביהודה ושומרון, ולהוביל להקצנה ולתעוזה של צעירים, שבעבר כונו "נוער הגבעות" וביצעו פעולות "תג מחיר", שהיא שם מכובס למעשי טרור, במיוחד לאחר פגיעה בישראלים.
חשוב להבין: בשנים האחרונות קבוצות ויחידים הם כבר מזמן לא "נוער גבעות" המבצעים "תג מחיר". גם לא מדובר בהתארגנות של "צעירים אידיאליסטיים" נוסח חסמב"ה כפי שיש מי שמנסים לתאר אותם ולהלבין את מעשיהם. מדובר בשינוי דרמטי המתרחש בקרב צעירים יהודים, אשר מקבלים את הלגיטימציה למעשי הטרור והחבלה הללו ממנהיגי שטח, מנהיגים דתיים ומהסכמה המבוססת על ההלכות וספרים תורניים.
מאז פרוץ אירועי 7 באוקטובר התווספו מוטיב הנקמה, ההבנה שהצבא מרוכז בגזרות אחרות והתחושה שהכול מותר – בין היתר בקריצה ובעידוד של הנהגה פוליטית ונבחרי העם, וחולשה וחוסר מוטיבציה לעסוק בנושא של מחוז ש"י במשטרה.
כאשר שר הביטחון החדש, שנכנס לתפקידו רק לפני ימים אחדים, מקבל החלטה כה חריגה וגורפת, עלולה להיווצר הבנה בקרב גורמים קיצוניים יהודים כי השב"כ מוגבל בכליו ובאפשרויות המוענקות לו על ידי המדינה, ולכן אפשר להסתכן ולהגביר חלק מפעילות הטרור, לצאת לבצע פיגועים נגד פלסטינים ורכושם, ואף להתעמת ללא חשש מיוחד עם כוחות צה"ל.
רוח גבית שמובילה לתעוזה הולכת וגוברת, קיצונים יהודים מתפרעים ביו"ש
ניסיון התקיפה של מפקד פיקוד המרכז האלוף אבי בלוט בערב שבת בחברון בידי פורעים יהודים; וההתפרעות האלימה ביום שבת של ישראלים רעולי פנים סמוך ליישוב איתמר בשומרון, במהלכה השליכו אבנים על כוחות צה"ל ומג"ב – שני אירועים קשים אשר בתזמון "מופלא" התרחשו שעות מעטות לאחר פרסום החלטתו של הביטחון, מהווים סנונית ראשונה למעשי אלימות נוספים הן נגד פלסטינים והן נגד חיילים, להתרת רסן ולחימום נוסף של השטח, הרותח ממילא.
טרור הוא מעגל שמזין את עצמו ומתפשט כמו אש בשדה קוצים. עיקר המאבק הוא כמובן בטרור הפלסטיני, אך כאשר מתבצעים מעשי טרור יהודי, הם עלולים להוביל למעשי טרור פלסטיני כנקמה נקודתית, הן ביהודה ושומרון והן בשאר חלקיה של מדינת ישראל. כאשר מחברים לכך את החלשת יכולות המניעה, השיבוש והסיכול של השב"כ, בשל ההחלטה לחדול משימוש במעצר מנהלי כלפי טרוריסטים יהודים, התדרדרות והתגברות האלימות הן רק עניין של זמן, ואת הרוח הגבית הזו נרגיש כולנו.
סכנה פיזית למתיישבים
המתיישבים ביהודה ושומרון הם אזרחים שומרי חוק וסדר, הסולדים מפעולות לא חוקיות מצד מיעוט יהודי אלים, נמצאים בקו הראשון של הלחימה בגזרות השונות, ולדאבון משלמים על כך מחירים כבדים מאוד. קצרה היריעה מלתאר את תרומתם לביטחון ישראל. לכן, החלטת שר הביטחון להפסיק את השימוש במעצרים מנהליים מזיקה גם להם. היא מסכנת אותם פיזית, בשטח, ואף פוגעת בתדמיתם.
החלטה שתוביל למעשי נקם – שיסכנו חיי ישראלים ביו"ש, ארכיון | צילום:
אבשלום ששוני, חיים גולדברג, תומר נויברג, פלאש 90
על הסיכון שמעשי טרור יהודי יזינו פעולות נקמה פלסטיניות נגד המתיישבים כבר כתבתי. אך לא ברור גם מדוע כאשר פוליטיקאים, מנהיגי ציבור ומובילי דעה בירכו על החלטת שר הביטחון להפסיק את השימוש בצווי מעצר מנהליים, הם כרכו את כלל ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון עם פורעי החוק היהודים. הפוך, גוטה: כל מי שעיניו בראשו ומוסר וערכים בנשמתו, צריך להתנער מטרוריסטים יהודים, לברך על המאבק הנחוש של שב"כ בהם, לעודד את העוסקים במלאכה ולהתנגד בכל תוקף לביטול השימוש במעצר מנהלי ככלי סיכולי שנועד למנוע מעשי חבלה. מעצר מנהלי אינו עונש לכלל הציבור, אלא צעד מניעתי נקודתי כלפי אזרחים ספציפיים מסוכנים, ותפקידו לשמור על חיי אדם. המעצרים המנהליים הללו מבדלים בין טרוריסטים יהודים לבין שאר המתיישבים שומרי החוק.
השב"כ נתון לאחריותו הישירה של ראש הממשלה, וסביר להניח כי החלטת שר הביטחון בסוגייה תואמה איתו וזכתה להסכמתו. בשעה שמדינת ישראל נאבקת בהחלטה הקשה והמופקרת של בית הדין בהאג, הצעד עליו הודיע שר הביטחון מייצר נזק נוסף לתדמיתה של המדינה, פוגע עוד יותר בלגיטימציה הבין-לאומית שלה להיאבק בטרור, ומעלה ברחבי העולם שאלות משפטיות ואתיות שנתקשה לענות עליהן, באופן שיסייע לנו להיאבק בדורשי רעתנו. סוגיות של חוק אחד לזה וחוק אחר לזה, שחרור הרסן מצד המדינה המאפשר מעשי טרור של אזרחים ישראלים והחלשת שומרי הסף הנאבקים בפעולות חבלניות, הן רק כמה מהשאלות שגורמי משפט בין-לאומי בעולם יעלו.
וגם אלו אינן בשורות טובות עבור מדינת ישראל, עבור ביטחונה ועבור אזרחיה.
>>> אריק "האריס" ברבינג כיהן כראש מרחב ירושלים ויהודה ושומרון וראש אגף הסייבר בשירות הביטחון הכללי
