המלחמה בעזה, בלבנון ושלוחותיה האזוריות נפתחה עבור ישראל באסון 7 באוקטובר, ובנקודה הנמוכה ביותר מבחינה צבאית. היא נמשכת כבר לאורך יותר משנה, תוך תקופות של דשדוש אסטרטגי, משבר חמור במיצובה של ישראל בדעת הקהל הבין-לאומית, מתחים קשים בצד שיתוף פעולה חסר תקדים עם ארצות הברית, הרעה דרסטית במצבה הכלכלי של ישראל, תנודות קיצוניות במצב הרוח הלאומי וחזרת הקיטוב העמוק בין המחנות בציבוריות הישראלית. בשבועות האחרונים התהפכה תמונת המערכה, אך טרגדיית החטופים בעזה העיבה וממשיכה להטיל את צילה הכבד על המלחמה ועל קבלת ההחלטות בה.
מפרספקטיבה של שנה, יש מקום להערכה חוזרת של האלטרנטיבות וקווי הפעולה המדיניים והאסטרטגיים שעמדו במרכז הוויכוח ביחס למלחמה, כיווניה והמשכה. לא נעסוק כאן בסבך השיקולים, ההחלטות והאחריויות בשנים שקדמו למלחמה ובמחדלי ההפתעה ואירועי 7 באוקטובר עצמם.
האם להיכנס לרצועת עזה?
בעקבות אסון 7 לאוקטובר, עמדה במלוא חומרתה שאלת אופי התגובה הישראלית. דמויות בולטות בתחומי הביטחון והפוליטיקה הטילו ספק ביכולתו של צה"ל לפעול קרקעית באמצעות פלישה נרחבת לרצועה על מנת להשיג את חיסול התשתית הצבאית המסיבית שהקים חמאס, להפעיל עליו לחץ כבד בתקווה להביא לשחרור החטופים, ובתוך כך להנחית מכת מחץ ליוקרה האדירה שחמאס זכה לה בדעת הקהל הפלסטינית והערבית בעקבות הצלחתו המהדהדת.
היו שהזהירו מפני כניסה קרקעית וקראו להסתפק בהתקפות אוויריות ובפשיטות קרקעיות מוגבלות. זו הייתה גם העמדה האמריקנית, וככל הנראה אף הערכת סינוואר: שישראל תסתפק בהפצצות אוויריות ובפעולות מוגבלות שחמאס היה מוכן לקראתן והעריך שישרוד בשלום.
כנגד זאת, עמדו ההתלכדות והנחישות יוצאי הדופן של הציבוריות הישראלית בעקבות 7 באוקטובר, שעלתה בקנה אחד עם ההבנה האסטרטגית שהתגבשה בצמרת הישראלית לאחר התלבטויות והתייעצויות קדחתניות בימים הראשונים. בבסיס ההחלטה לפלוש לרצועה עמדה ההערכה שמתקפת חמאס היא אתגר קיומי לישראל. זאת לא מכיוון שחמאס או חיזבאללה יכולים לכבוש את ישראל, אלא משום שאסון 7 באוקטובר והיעדר תגובה הולמת עליו יבעירו את החלומות הג'יהאדיסטים של השמדת ישראל בכל המזרח התיכון ויהפכו את טבעת האש האיראנית למציאות מדינית ואסטרטגית חסרת גבולות, שעוצמתה ותעוזתה הגוברות לא תאפשרנה המשך חיים נורמליים בישראל. עוצמת ההרתעה הישראלית הייתה תמיד, ונשארה, התנאי ההכרחי לקיומה של ישראל במזרח התיכון – ולאורך זמן, להשלמה עם קיומה.
מהלך הפתיחה הקרקעי של צה"ל כוון נגד צפון הרצועה, להשתלטות על מרחב העיר עזה ובנותיה, תוך ריכוז כוחות מאסיבי של כמה אוגדות בשטח קטן יחסית. חברו כאן כמה שיקולים: התמקדות במרחב הקרוב ביותר לישראל (כולל מבחינת השיגור הרקטי), שגם נתפס כמעוז העיקרי של חמאס וכמקום הנהגתו; ורצון לבחון את יכולת הפעולה של כוחות הקרקע, במשולב עם חיל האוויר, שלא נבחנו בקרב מזה עשור ומחצה.
ההשתלטות על צפון הרצועה התבררה כהצלחה צבאית יוצאת דופן, כולל בשיעור אבדות צה"לי נמוך ממה שחששו. בעקבות ההצלחה נאות חמאס לעסקה, ששחררה קרוב למחצית מהחטופים (חלקם נתינים זרים) בתמורה להפסקת אש שנמשכה שבוע. חמאס קיווה שהפסקת האש תוליך לסיום המלחמה ולנסיגת צה"ל מהרצועה.
תקוות חמאס נכזבה, וישראל המשיכה במלחמה, אלא שבידודה הבין-לאומי הגובר לנוכח מראות ההרג וההרס בעזה, הפצע הפעור של החטופים שנותרו, תקופות "הדשדוש" הצבאי בשטח ומספר האבדות המאמיר הביאו להתפוררות גוברת של הקונצנזוס הציבורי סביב המלחמה. התרוממות הרוח סביב הצלחת השלב הראשון התחלפה בדכדוך כבד, והוויכוח סביב המשך המלחמה ומטרותיה ניצת במלוא עוזו.
לאחר ההתקפה בצפון הרצועה וביתור הרצועה לשניים, התמקד המאמץ ההתקפי הישראלי בגזרת ח'אן יונס. בעוד שהמאמץ העצים בצפון הרצועה נמשך כחודש, נמשכה המערכה בח'אן יונס וסביבותיה, בהובלת אוגדת הקומנדו 98, מול אתגר התת-קרקע, כארבעה חודשים. המסגרות הלוחמות של חמאס פורקו בשטח ומרבית פיקוד השדה שלו חוסל. אולם התמשכות המערכה, מניין האבדות היומיומי כמעט, ואי ההצלחה בשחרור החטופים ובחיסולו של סינוואר הביאו לתחושות גוברות של דשדוש צבאי חסר תוחלת ודכדוך ציבורי.
רפיח ופילדלפי או הפסקת המלחמה?
וטו אמריקני, בצד התנגדות מצרית, עצרו המשך התקדמות לחיסול כוחו המאורגן העיקרי האחרון של חמאס ברפיח ולניתוק נתיב ההברחות העיקרי לעזה, מעל ומתחת לקרקע, ציר פילדלפי ומעבר רפיח. זוהי הנקודה שבה התלקח הוויכוח המדיני-אסטרטגי במלוא עוזו, בצד קרע ציבורי עמוק. כנגד מה שנראה היה כהמשך של מלחמה חסרת תוחלת בעזה, הכרוכה במחירים בין-לאומיים וכלכליים כבדים ביותר, הועלתה האפשרות, בלחץ אמריקני נמרץ, של עסקת חטופים והשעיית המלחמה – זמנית או סופית.
את הנקודה האחרונה אפפה אי בהירות. מרבית בעלי הדעה בתחום האסטרטגי סברו שניתן יהיה לחדש את המלחמה לאחר הפוגה זמנית ועסקה, ולו חלקית, לשחרור חטופים, שברור היה שמספרם ותוחלת חייהם בשבי הולכים ומתמעטים. חלק מבעלי הדעה סברו שממילא לא ניתן יותר להגיע להישגים של ממש ברצועה בהמשך המלחמה – שמה שניתן היה להשיג כבר הושג. חלק, אולי המיעוט, סברו שישראל נחלה כישלון במערכה והגיע הזמן לחתוך הפסדים.
מנגד, היו שסברו, ובתוכם כותב שורות אלו, שהשאלה היא בעיקרה לא מה ניתן להשיג עוד בעזה – גם זה – אלא גורל מה שכבר הושג. על פי דעה זו, הושגו הישגים עצומים בפירוק התשתית של חמאס: חלק גדול ממסגרותיו הלוחמות פורק, מרבית לוחמיו ומפקדיו נהרגו או נפצעו, מערך מרכזי הפיקוד, סדנאות הייצור ומאגרי התחמושת והנשק שלו נפגע קשות, וחלק ניכר מהמנהור האסטרטגי שלו אותר ונוטרל. נטען שחמאס, מעודד מהלחץ הבין-לאומי על ישראל, לא יסכים לשום עסקה שאינה כוללת נסיגה כוללת של ישראל מהרצועה וסיום מוחלט של המלחמה בערבויות בין-לאומיות. הוערך שפירושה של עסקה כזו הוא השתלטות מחודשת מהירה של חמאס על השטח ושיקום מהיר של כוחו הצבאי. לא לרמות של 7 באוקטובר, אבל בממדים שיהפכו כניסה ישראלית מחודשת לרצועה – גם לו הייתה אפשרית מול הקהילה הבין-לאומית – למבצע כיבוש מחדש מלא, על כל מחיריו, שקשה להעלות על הדעת חזרה עליו.
זאת ועוד, נטען שחמאס לא ימהר לוותר על החטופים, הנכס האסטרטגי העיקרי שברשותו, יגרור את המשא ומתן על פני חודשים ושנים, יסחט ממנו כל טיפה, לא יפסח על שום כאב והשפלה, תוך גרימת מפולת מורלית בישראל, ויעמוד בסופו של דבר על חזרת "כולם תמורת כולם", כולל אלפי שבוייו, מבצעי הטבח של 7 באוקטובר. הצלחת עמידתו והישרדותו מול ישראל, חזרתו לשליטה בעזה, וחזרת אלפי השבויים הפלסטינים המריעים בשיירות אין-סופיות של אוטובוסים יסמלו את ניצחון "ההתנגדות" ויצבעו את דעת הקהל הפלסטינית והערבית כולה בצבעי הירוק של חמאס. המשטרים במדינות ערב המתונות, אם יחזיקו מעמד, יתקשו מאוד לעמוד מול גלי ההתלהבות ושכרון ההצלחה הג'יהאדיסטי שישטפו את עמיהם.
לא נראה היה שכל השיקולים הללו היו ברורים לרובה של דעת הקהל בישראל, שהביעה כמיהה מובנת לראות בהתממשות עסקת חטופים. עם זאת, חלק מהציבור שהפגין בקפלן הביע את דעתו ששחרור החטופים הוא צו מוסרי עליון שיש לממשו בכל מחיר. חלק מהדוברים דחו כל דיון במחיר הדמים העתידי של עסקה כזו, שניתן להעריך שהיה עולה עשרת מונים על זה של מחצית מהחטופים שהוערך שנותרו בחיים. זאת, כאילו שעסקות ג'יבריל וגלעד שליט לא התקיימו, בתוצאות ידועות – ובכללן, בנוסף למחיר הדמים הכבד, השתרשות חטיפת ישראלים כמטרת על של ארגוני הטרור והאמרת מחירם. קשה להימלט מהמסקנה העגומה שעוצמת המחאה חיזקה את הערכת סינוואר שחברת השפע הישראלית הליברלית איננה מסוגלת לעמוד בלחץ ובסחיטה.
שיקוליו הפוליטיים הבוטים של ראש הממשלה נתניהו והעדיפות המוחלטת שנתן להישרדות הקואליציה שלו סייעו להתפרצותו המחודשת של הקיטוב בחברה ביחס למלחמה. ייתכן שאלמלא שיקולים אלו ניתן היה להשיג עסקאות חטופים מוגבלות נוספות בנקודות זמן מסוימות במהלך המלחמה. גם שימושו של ראש הממשלה בגורמי הביטחון ובמנהלי המשא ומתן כאבני משחק במערכה הפוליטית שלו – באורח שאין לו תקדים ביחסי ראשי ממשלה, מכל המפלגות, עם המערכת המקצועית שבראשה הם עומדים – לא יכלה שלא להוציא אותם מכליהם, ולהגביר את תחושת חוסר הלגיטימיות של הממשלה בקרב הציבור הרחב של מתנגדיה. הרעשים הפוליטיים הבלתי נסבלים שליוו את קבלת ההחלטות ערערו את אמינותן. מחאת קפלן ומחאת בלפור עברו תהליך מואץ של התמזגות, שלא סייעה להערכה נטולת פניות של הברירות שעל הפרק או לעניין החטופים.
לאור כל זאת, הפכה שאלת הכניסה לרפיח ותפיסת ציר פילדלפי לשאלה פוליטית-מחנאית. קיתונות של בוז נשפכו על המבצע המוצע, בצד אזהרות אפוקליפטיות מתוצאותיו החזויות – שרבים, כולל כותב שורות אלו, ראו אותו כהכרחי להשלמת ריסוקו של חמאס כארגון צבאי סמי-מדינתי עצים תשתיות. בסופו של דבר, לאחר עיכובים ממושכים ודשדוש של חודשים, תפס צה"ל את ציר פילדלפי ונגס בהתמדה – תחת מגבלות אמריקניות, ותוך המשך הוויכוח הציבורי העז – במערכי חמאס בשכונות רפיח, עד להבסתם ככוח לוחם מאורגן וחיסולו של יחיא סינוואר, שכפי שהוערך ביציאה למבצע זה היה מקום מקלטו האחרון.
המהפך
כמה פעולות ישראליות מהדהדות סימנו את תחילתו של מפנה תודעתי: חיסול מפקדים בכירים של כוח אל-קודס האיראני בדמשק; חיסול מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס ומסמליו הבולטים ביותר; התקפה אווירית מוחצת על נמל חודידה ומתקנים בו בתימן, עורק כלכלי ראשי של החות'ים; וחיסולו של ראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה בלב טהראן. הפעולה הראשונה הביאה בחודש אפריל למתקפת טילים איראנית עצימה ישירה ראשונה נגד ישראל – בחריגה חדה מהמדיניות האיראנית המסורתית. המתקפה יורטה על ידי ישראל בסיוע אמריקני ובשיתוף פעולה שקט עם קואליציה אזורית, תוך גרימת נזק אפסי.
המפנה הפך לנחשול אדיר עם העתקת המאמץ הצה"לי אל הצפון. בפתיחת המלחמה נדחתה ההצעה לתקוף את חיזבאללה ראשון, לפני חמאס. ואילו חיזבאללה מצידו החליט להגביל את סיועו לחמאס לריתוק כוחות גדולים של צה"ל לגבול הלבנון ולשיגור אש בלתי פוסקת אל מה שהגדיר כמטרות צבאיות בצפון ישראל. עקב חששות התושבים ומערכת הביטחון מפלישה קרקעית מלבנון דמויית 7 באוקטובר, פונתה האוכלוסייה הישראלית, כ-60 אלף תושבים, בהחלטה שנויה במחלוקת, מקו הגבול למשך כשנה, והתקבע דפוס של מלחמת התשה מוגבלת לאורכו.
כמה שיקולים הביאו לדחייה הממושכת בהתמודדות עם המצב הבלתי נסבל בצפון. כל זמן שנמשך המאמץ העצים ברצועת עזה, שנמתח על פני תקופה ארוכה בהרבה מן המתוכנן, היה היגיון באי הרצון לפתוח חזית שנייה בגבול לבנון. יתרה מזאת, האמריקנים – שידם על ברז החימושים ועל כל יתר המרכיבים החיוניים של תמיכתם בישראל – הטילו את כל כובד משקלם נגד התקפה ישראלית בלבנון. זאת מחשש להתערבות איראנית שתסלים למלחמה אזורית, שארצות הברית עלולה להיגרר לתוכה נגד רצונה.
כאלטרנטיבה, הביעה ארצות הברית את אמונתה שהמאמץ הדיפלומטי בהובלתה יביא להפסקת האש בצפון – שנקשרה ליוזמת עסקת חטופים והפסקת האש ברצועה – ולנסיגת חיזבאללה במסגרת של הסכם דיפלומטי כולל בין ישראל ללבנון אל מצפון לליטאני.
היו, כאמור, בישראל רבים מאוד שקיבלו ברצון אפשרות של הסכם להפסקת המלחמה בעזה, ואף ייחלו לו והאמינו בהיתכנותו. אבל התקווה שבעקבות הפסקת האש, שחיזבאללה היה כנראה מסכים לה, הוא גם היה נאות לסגת אל מצפון לליטאני הייתה חסרת תוחלת על פניה. ככל שהלכו והתבררו אחרי חודשים רבים של משא ומתן אינטנסיבי אפסות הסיכויים להגיע להסדר כזה – והאמריקנים נאלצו בסופו של דבר להכיר בכך, ולו בצורה רפה ובחצי פה – נחלשה ההצדקה מצידם למנוע פעולה ישראלית, שבלעדיה לא ניתן להחזיר את המפונים לבתיהם.
סיום השלב העצים ברצועה, גם מבלי הפסקת אש רשמית וסיום המלחמה, אפשרה העתקת כוחות קרקעיים צפונה. ועדיין, היו סיבות טובות להיסוסים הכבדים בצד הישראלי ביחס להרחבת המלחמה נגד חיזבאללה, בנוסף לחשש ממלחמה אזורית במעורבות איראנית ישירה. ישראל נכוותה פעמים רבות בלבנון, וגם לא הוערך שניתן לחסל את חיזבאללה בלבנון באותו האופן שניתן היה להביא למיטוטו הצבאי של חמאס בשטח המצומצם והמנותק מיתר העולם של רצועת עזה. כמו כן, אף אם יש לישראל יכולות יירוט טילים גבוהות, החשש מיכולת הפגיעה השיורית של חיזבאללה במרכזי אוכלוסייה ובמתקני תשתית חיוניים היה ממשי.
היו שסברו שמלחמה בעת הזאת נגד חיזבאללה היא מעל לכוחותיה של ישראל – צבאית, בין-לאומית, כלכלית, ולנוכח שחיקת כוח האדם והציוד בצה"ל. הם הציעו לקבל את הפסקת המלחמה עכשיו, כמעט בכל תנאי, ולהכין את צה"ל והמדינה טוב יותר בשנים הבאות למלחמה עתידית שתבוא. לא רק שלא היה בכך מענה הולם להחזרת המפונים לצפון בצילם של לוחמי חיזבאללה וכוח האש לו; גם לא היה כלל ברור שחיזבאללה ואיראן לא ינצלו את שנות ההפוגה להתעצמות באופן יעיל יותר ממדינת ישראל.
כך או כך, לנוכח ההנחה הסבירה שסיבוב התכתשות אלים בצפון, קצר או מתמשך, יהיה חייב להסתיים בסופו של דבר בהסדר מדיני כזה או אחר, נשאלה השאלה מדוע לא להשיג הסדר עוד לפני מלחמה שתוצאתה מסופקת מאוד. שקיעת התקוות להסדר כזה ומצוקת המפונים דחפו לבסוף להחלטה לפעול בעצימות גבוהה מול חיזבאללה, ותוצאות הפעולה סיפקו מענה שבדיעבד לשאלה אם מלחמה יכולה לשנות באופן עמוק את תמונת המצב שלאחריה.
הפעלתו של חיל האוויר נגד חיזבאללה, על פי מידע מודיעיני מדויק, הניבה את התוצאות המוחצות שקיוו להן לפני המלחמה, והחזירה במידה מכרעת את האמון ביכולתו האווירית-מודיעינית המשולבת של צה"ל שנפגעה באורח קשה ב-7 באוקטובר. התברר שבזירה שצה"ל התכונן אליה מזה שנים, הצלחתו הייתה אכן מרשימה באופן יוצא דופן. ההרס השיטתי המאסיבי של מערכי השיגור של חיזבאללה, הפגיעה המוחצת בשדרת הפיקוד והשליטה שלו באמצעות הפיצוץ המתואם של הזימוניות ומכשירי הקשר, ושורת החיסולים המהדהדת של כל צמרת חיזבאללה ובראשם נסראללה, היכו בתדהמה את חיזבאללה, איראן ודעת הקהל הערבית. לכך נוסף גם רושם גל הפליטים העצום ששטף את לבנון, רובם שיעים מאזורי הלחימה.
הערכה אסטרטגית ומדינית
את הביקורות שנשמעו ביחס לניהול המלחמה ואת האלטרנטיבות שהוצעו יש לבחון להעריך במסגרת המציאות הכוללת שלאחר אסון 7 באוקטובר:
גיליתי את דעתי מוקדם בזמן המלחמה, שכל האלטרנטיבות שהוצעו בתחילתה ובמהלכה לפלישה הקרקעית לעזה לצורך חיסול התשתית המאסיבית של חמאס ברצועה ולמניעת התחדשותה היו חסרות תוחלת אמיתית. ישראל עמדה בפני אתגר קיומי, במובן שהוגדר בפתיחה, והיא הייתה מחויבת לעשות כל מה שנדרש בכדי להפוך את הקערה על פיה. מול אלו שטענו שהמלחמה רק חשפה עוד יותר את חולשתה של ישראל, בא הקרשנדו של השבועות האחרונים ותיקן רושם זה באורח מכריע – בוודאי בהיבט הצבאי וברישומו האזורי.
הנזק שנגרם לישראל בדעת הקהל הבין-לאומית, בייחוד במערב, הוא חמור ועמוק. מראות ההרס וההרג בעזה זעזעו חלקים רחבים בציבור. הפגנות אגרסיביות של מוסלמים ותומכי שמאל רדיקלי שטפו את המרחב הפיזי ואת המדיה החברתית, וכופפו חלקית גם את ידן של ממשלות אוהדות לישראל ולמצוקתה. זהו מחיר כבד שלישראל לא הייתה ברירה אלא לשלמו.
לא הייתה בנמצא דרך לחסל את המערך המאסיבי של חמאס המחופר בתווך עירוני – ושממנו, בנוסף, יורים טילים על האוכלוסייה האזרחית בישראל – מבלי לגרום להרס אדיר. מי שטען שאסור היה לגרום הרס כזה צריך להצביע על דרכים אחרות, מעשיות ומשכנעות, שהיו מאפשרות את ריסוק כוחו של החמאס בעזה, או שהוא טוען שהמצב נותן למעשה לחמאס חסינות. יש במערב רבים שמתחמקים מהשאלה, וגם כנראה כאלה שחסינות כזאת היא עמדתם בפועל.
בהקשר זה נזכור שגם במקרים קודמים שבהם עמדה ישראל על נפשה היא זכתה לכתף קרה ואף לעוינות מצד מדינות במערב ובדעת הקהל שלהן. כך היה בזמן מלחמת יום הכיפורים, כשאירופה סגרה את נמלי התעופה שלה בפני הרכבת האווירית האמריקנית לישראל. כך היה גם בשנה שלאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000, כשדעת הקהל ורבות מהממשלות נטו לטובת המדוכאים עלי אדמות בפלסטין, שזה עתה הוצעה להם מדינה ובירה בירושלים ובכל זאת פתחו במלחמה. זכור במיוחד ביקורו העוין של נשיא צרפת ז'אק שיראק בירושלים. רק מתקפת הטרור על ארצות הברית בשנה שלאחר פרוץ האינתיפאדה סייעה לחלץ את ישראל ממצוקתה. כל זה לא מנע, ולא יכול היה למנוע, את ישראל מלהוציא לפועל את מה שהיה חיוני לביטחונה.
ואחרי שציינו כל זאת, יש להדגיש שהרכב הממשלה בישראל, עם מפלגות הימין הקיצוני וזכות הווטו שלהן על קבלת ההחלטות, תרמו תרומה מכרעת לערעור הלגיטימיות של ישראל. התבטאויות חסרות אחריות, גם מצד רבים וטובים, על מלחמה ללא מגבלות ועל הרעבת האוכלוסייה בעזה הצטרפו לחזונות קיצוניים וחלקם גם משיחיים של הריסת רצועת עזה לתמיד, גירוש תושביה, סיפוח חלקים ממנה והתנחלות מחודשת בה. זאת בצד מקרים של טרור יהודי ואף תקוות למלחמת גאולה של גוג ומגוג בגדה המערבית. לא ניתן היה להסביר באורח משכנע שזו איננה מדיניותה הרשמית של ישראל וממשלתה.
ואכן, ההימנעות השיטתית של נתניהו וממשלתו מכל דיון בנוגע לעתידה של רצועת עזה בתום השלב העצים במלחמה נבעה במידה מכרעת מאילוציו הפוליטיים של ראש הממשלה. לא רק שהדבר הגביר מאוד את החשדנות והביקורת הבין-לאומיים ביחס לישראל; היה ויש בכך כדי לפגוע ישירות בהצלחת המלחמה.
חלק ניכר מן השיח וההצעות בדבר "רגל מדינית" למלחמה היו תלושים למדי. הניסיון להקים בעזה הנהגה אלטרנטיבית המבוססת על גורמים מקומיים וחמולות מרכזיות נידון לכישלון מול אלימותו הרצחנית של חמאס. כוחות בין-לאומיים – ערבים ו/או אחרים – לא יילחמו בחמאס, וגורלם יהיה בין זה של הנחתים האמריקנים בביירות 1983 לזה של כוח האו"ם בדרום לבנון. לעומת זאת, הם ימנעו פעולה צבאית ישראלית נגד חמאס, שכן אין להעלות על הדעת שישראל תפעל על ראשם.
החזרת ממשל צבאי ישראלי לרצועת עזה, שישלוט על חלוקת האספקה ומתן השירותים בשטח וימנע אותם מן חמאס, יביא לאבדות ישראליות יומיומיות בקרב הכוחות והגורמים שהוצבו ברצועה, שלא לדבר על העול המבצעי, הלוגיסטי, והכספי הכבד מנשוא.
כפי שהוצע מתחילת המערכה, כניסת הרשות הפלסטינית לעזה היא הרע במיעוטו. היא לא תילחם בחמאס – אין לה את הכוחות והלגיטימציה לכך, והיא מודעת לזה היטב. אבל הכנסתה הייתה מסירה, ולו חלקית, את עול השליטה האזרחית והמשפטית של ישראל ברצועה; ומצד שני, היא לא הייתה יכולה למנוע מישראל להמשיך ולפעול נגד חמאס מעל ראשה של הרשות, כפי שישראל עושה כיום בגדה. ככל שכוחו של חמאס ייחלש, כך גוברת היתכנותה של אופציית הרשות הפלסטינית. יש לקוות שלא מאוחר מידי להחיות את הרעיון, גם אם הסיכויים להגשמתו תחת הממשלה הנוכחית קלושים ביותר. מראשית המלחמה זו צריכה הייתה להיות עמדתה הרשמית של ישראל, בסיוגים המתאימים, שלא לדבר על טעמי הסברה ונראות מול ידידיה ותומכיה במערב.
מבקרים מצביעים על כך שחמאס חוזר לשליטה פוליטית ולפעילות צבאית בכל שטח שצה"ל מפנה ברצועה. אולם מלכתחילה צפי המלחמה של ישראל היה שבעקבות השלב העצים של המלחמה, שבו יישבר כוחו המאורגן של חמאס ותושמד תשתיתו הצבאית, תעבור ישראל למתכונת של "קצירת הדשא", בדומה למתרחש מזה שנים בגדה. גם ברצועה, כצפוי, עבר חמאס למתכונת של גרילה, והמערכה נגדו במתאר זה תמשך גם כאן, כנראה, שנים. כמקווה, מצא סינוואר לבסוף את מקומו לצידו של נסראללה – תוך אפקט מבצעי ותודעתי דומה.
דיבורים על "ניצחון מוחלט" והשמדת חמאס, להבדיל מריסוק מדינתו וצבאו, היו מלכתחילה מזיקים, ומבטיחים בסופו של דבר רק אכזבה ומפח נפש. קשה להניח שראש הממשלה, שהשמיע אותם מטעמים פוליטיים שקופים, לא היה מודע לכך. בפועל היו אלה שותפיו בקבינט המלחמה וגורמי הצבא שלחצו עליו לכל אורך המלחמה להגביר את הקצב ולפעול. חלק מן עיכובים וה"דשדושים" שהאריכו מאוד את המלחמה היו כנראה מחויבי המציאות, אבל חלקם, כמדווח, נבעו מהיסוסים ודחיות פחות מוצדקים מצד נתניהו.
על אף ההישגים המזהירים של צה"ל מול חיזבאללה, הדרך להפסקת האש בצפון, תוך הרחקת חיזבאללה מהגבול והחזרת המפונים לבתיהם, רחוקה מלהיות ברורה. קשה לראות את חיזבאללה מוחל על כבודו לאחר המכות הקשות שספג ומקבל את תנאיה של ישראל. צה"ל נכנס קרקעית לדרום לבנון להשלמת הרס תשתיות חיזבאללה באזור. אבל אל לישראל להישאר שם ולהפוך למטרה ללוחמת גרילה מצד חיזבאללה, כבעבר. לאחר יציאתה מהשטח חייבת ישראל לפעול בכל העוצמה, מן האוויר ובפשיטות קרקעיות, בכדי לסכל כל חזרה של חיזבאללה לדרום לבנון. מכיוון שגם חזרת האוכלוסייה השיעית ליישוביה מותנית בשקט בצפון ובהסכמת ישראל, ייתכן שאפשר יהיה להגיע על בסיס זה לשקט דה-פקטו על הגבול, כשחיזבאללה מנוע מלחזור דרומה.
הרבה תלוי כמובן באיראן, שרואה את מפעל טבעת האש, וגולת הכותרת שלו, חיזבאללה, מוכים קשות. איראן היא שנמצאת עכשיו על קרני הדילמה שישראל ניצבה עליה קודם לכן: האם להסתכן בהסלמה למלחמה אזורית שעלולה אף לערב את ארצות הברית, או להבליג ולשנות כיוון, ולו חלקית. מול הדומיננטיות הגוברת של משמרות המהפכה במערכת ובעיצוב המדיניות האיראנית בשנים האחרונות, מעוניינת הממשלה הרפורמיסטית החדשה באיראן בשיפור הקשר עם המערב ובהסרת הסנקציות.
ב-1 באוקטובר בחרה הנהגת איראן בירי של כ-180 טילים בליסטיים על ישראל, שיורטו ברובם וגרמו נזק מצומצם יחסית. היא הדגישה שאין ברצונה להמשיך מעבר לכך. בימים שבהם נכתבות שורות אלה נראה כוודאי שישראל תגיב בתקיפה משמעותית משלה, בשיתוף פעולה, גם אם לא התקפי ישיר, עם ארצות הברית. לישראל יכולת לגרום הרס רב לתשתית הכלכלית האיראנית. נראה שקו הפעולה העדיף מבחינתה הוא לגרום לנזק ניכר, ולהדגים בכך את יכולתה, על מנת להרתיע את איראן מהתקפה נוספת, אך מבלי להביא להרס מאסיבי מדי, שישאיר את איראן בעמדה שאין לה יותר מה להפסיד. התקפת מתקני הגרעין האיראניים עלולה דווקא לדחוף אותם לפרוץ לפצצה. ובכל מקרה, יכולת לעצור באופן ממשי את ההתגרענות האיראנית – האיום הראשי ממנה – יש רק לארצות הברית, בין אם בעסקה חדשה ובין אם בכוח.
אין לדעת אם וכיצד יכולות ההתפתחויות הדרמטיות בצפון ומול איראן לקדם שחרור חטופים ברצועת עזה. יש לעשות מאמץ עליון, להיות מוכנים לשלם מחירים גבוהים, ולחפש דרכים יצירתיות לפתרון בעיית החטופים הכואבת – אך מבלי התחייבויות שמשמעותן לאפשר לחמאס לשקם את כוחו. בנקודת השפל של המלחמה נשמעה הטענה שללא החזרת החטופים, גם במחיר הפסקת המלחמה ונסיגה כוללת מהרצועה, לא ייתכן ניצחון. כנגד זה נטען שיש הבדל עצום בין אי ניצחון לבין תבוסה מוחצת הכרוכה בניצחון חמאס במאבק ההישרדות שלו ובחזרתו. בינתיים השתפר מצבה של ישראל מאוד, וכוחו המאורגן של חמאס נופץ. ועדיין, אסור לאפשר את חזרתו.
סיכום ביניים
ישראל ספגה מכה קשה מאוד ב-7 באוקטובר ולאחריו, כולל אבדות כבדות בנפש, ונזקים חמורים מאוד, מדיניים, כלכליים ומורליים, חלקם ארוכי טווח. יש להזכיר שהמלחמה לא נגמרה, וברור שאין להתמכר לאופוריה בעקבות גל ההצלחות המרשימות האחרונות, כפי שאסור היה להתמכר לדכדוך ברגעי השפל לאורך השנה. הדרך לסיום המלחמה, לפחות במופעה העצים, עדיין לוטה בערפל ורווי סיכונים.
יחד עם זאת, המהפך בשבועות האחרונים מחזיר, ואולי אף מחזק, את רושם ההרתעה הישראלית שנפגע אנושות קודם לכן. תפיסת "קורי העכביש" וחלומות הריסתה של ישראל במאמץ גיוס עממי מאורגן וקנאי של מרכיבי טבעת האש בסיוע איראן נקברו במידה רבה תחת הריסות עזה ולבנון. המשטרים הערבים המתונים, ששמחים לראות במפלתו של חיזבאללה ובמצוקת איראן, שואבים מכך עידוד. ישראל, ששיקמה את מעמדה כבעלת יכולת אסטרטגית מוחצת, שבה וקונה אצלם מעמד של בעלת ברית קריטית נגד האיום האיראני. יש בכך פוטנציאל להמשך הנורמליזציה ושיתוף הפעולה עימן שנעצר חלקית והועמד בספק במלחמה, לפחות במופעיו הגלויים. לאורך זמן, על אף שמרכיבי הסכסוך שלנו עם הפלסטינים עמוקים לאין-שיעור מאלו של הסכסוך עם המעגל הערבי השני והשלישי, ייתכן שיתפתח כאן פוטנציאל מסוגים שונים לדינמיקה מסוימת, אף אם מוגבלת וחסרת אשליות, גם ביחסינו מול הפלסטינים.
>>> פרופ' עזר גת הוא מחזיק קתדרת עזר וייצמן לביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס א.מ.ת במדע המדינה ואסטרטגיה
