אלון ארד, "המורה", קתרזיס, 142 עמ'
לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו"
(מתוך מטרות החינוך הממלכתי. חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג – 1953)
שלום לך, מערכת החינוך הממלכתי. את יושבת? טוב, כי זה לא יהיה נעים, מה שאלון ארד מנסה לומר לך בספרו החדש, שמוגדר כ"סאטירה פדגוגית פוסט ופרה־אפוקליפטית פרועה. אודיסאה בזעיר אנפין החושפת בהומור חד ונשכני את האבסורד הפושה במערכת החינוך הישראלית המוזנחת". כן, יקירה. את מוזנחת! וזה אם אנחנו ממש נדיבים אלייך. מה שבטוח, המטרות שהצבת לעצמך אי אז ב־1953, אוי כמה שהן רחוקות מהמציאות הנוכחית. אזרחים כאלה, שחלמת להוציא מקרבך, כבר הפסיקו לייצר, מצטערים. במקרה שלך, הכיוון הוא יותר: אזרחים שאין להם כבוד לכלום, אפילו לא לעצמם ובטח שלא למדינתם, מורשתם ולשונם, וחלקם, אגב, מנהלים את המדינה ברגעים אלה ממש, בזמן שכל האחרים בורחים מהספינה הטובעת.
אבל למה לי פוליטיקה עכשיו, כש"המורה" מציע כל טוב של דברים אחרים. המורה שבמרכזו, שאין לו שם מבחינתנו, עובר גיהינום קטן ביום הנישואים הראשון שלו (עד מהרה נבין שגיהינום קטן זו לשון המעטה, ושכמעט כל יום שלו בתיכון נראה כך). כל מה שהוא רוצה זה לקנות פרחים ולהגיע הביתה בשלום ובזמן, לאשתו חובבת הקוקטיילים (כשהכירו הוא "שתה רק בירה, ויסקי וארק, כמצופה מצעיר ישראלי בן דורו. כמה צר היה עולמו. כמה הרחיבה אותו מאז"). אבל הוא יכול לשכוח מזה, כשם שאנחנו יכולים לשכוח משיפור במצב מערכת החינוך הממלכתי בעתיד הנראה לעין. בינתיים, הדמויות שלהן יש שם, כמו למשל "המנהל אלוף משנה במיל' מר ניסים חורי" (שאותו מכנה מורה אחר, שמתחבא שנים בארון ציוד, אבל זה כבר סיפור אחר, "מר גנרל"; עדיף על כינויה של סגנית המנהל הערירית: "יצורה מהתחת"), עושות כמיטב יכולתן (כלומר, מיטב יכולתן הלא קיימת) להעמיד פנים שהכל דבש, כי מראית עין היא הכל. כך, תלמיד שקיבל 35 במבחן גמר, ציון שהמורה נתן לו בטוב ליבו, כשלמעשה הגיע לתלמיד אפס עגול, זוכה שיעלו לו את הציון ל־90, והורה שהופך שולחן (ברור) מצליח לשנע את בנו הדביל מכיתת הדבילים לכיתה המדעית. למה לא באמת. מה חדש. ריקי, "רכזת המעורבות החברתית" (היא טוענת שהתפקיד שלה הרבה יותר קשה וחשוב ממה שנוטים לחשוב), נדרשת פתאום על ידי ראש העיר (המכונה "המלך") להביא ל"מצוינות חברתית" ולא רק ל"מעורבות חברתית" ומתמוטטת כמו כל עמיתיה; ברקע ישנם ה"הם" (זומבים? אתם אמרתם) של סרט האימה המתגבש, על רקע עוד יום במשרד, שבו החימום שוב לא עובד, אין נייר טואלט בשירותים, מורות בהיריון חוטפות מכות ויאדה יאדה יאדה.
"אלוף משנה במיל' מר ניסים חורי מעולם לא עמד מול כיתת תלמידי תיכון. הוא עזב את הצבא באמצע שנות הארבעים לחייו עם פנסיה תקציבית בידיים, וראה בחינוך משימה לאומית שעליו לשנס מותניים, לאזור חלציים, לתת לה כתף ולהיכנס מתחת לאלונקתה". הכוונות כאמור טובות, אבל רק אלוהים יכול לפתור את הקטסטרופה שאליה הן מובילות, ובעצם גם הוא לא מסוגל, ובעיקר כנראה לא מעוניין. המורה, "דון קישוט דה לה שמאטע", בכלל לא רצה להיות מורה, אבל נפל חלל להבטחות שווא של המערכת. "זה מה שמשווקים לך בסמינרים למורים. אלה הדברים שבשבילם מגיעים לחינוך: קשר אישי, יכולת להשפיע, לעשות טוב, להיות האדם הנכון במקום הנכון לתלמיד או שניים, סתם לתת טפיחה על השכם או בעיטה בישבן לשאר. היה צריך להיות באמת תמים, אולי עיוור לחלוטין, כדי לחשוב שיוכל לעשות זאת במשך שנים. ובכל זאת, מפה לשם עבר כמעט עשור". לעומתו, מאור, המורה החדש לתנ"ך, ניזוק קשות מהעלטה הכללית שסביבו, בניגוד מובהק לשמו האופטימי, ונראה שהזדקן פלאים בפרק זמן קצר. שנתו הראשונה במערכת החינוך, מעריך המורה, אולי בשמץ של קנאה, תהיה שנתו האחרונה במערכת החינוך.
לפחות יש בורקסים לפעמים (מזכירת המנהל מזכירה למורה את הנוהל המדוקדק: "נשמה שלי, אותי לא עשו באצבע. בורקסים זה רק כשראש העיר בא. או המפקח. מינימום אחראית תיק חינוך בעירייה, הגברת מיכל אבן־חן. לא פחות"). אבל לצידם יש מוטציות כמו דוקטור להיסטוריה, שבכלל קיבלה תקן לאחות בתיכון (אחרי שכל התקנים בוטלו, אל תשאלו) ואז מצאה את עצמה לעיתים מחליפה את המורה למתמטיקה. שוב, למה לא ומה חדש. "טרומפלדור אמר, 'חסר גלגל, אני הגלגל', נכון?", היא מסבירה, "אז אם צריך להיות אחות, אני אחות, ואם צריך מורה למתמטיקה, אני מורה למתמטיקה". לשאלה אם היא יודעת מתמטיקה היא משיבה ללא היסוס: "לא. אבל גם הם לא".
בינתיים מתחנפים לתלמידים האתיופיים עם קליעת צמות ואופציה לגרסת ראפ למגילת העצמאות, ובמסדרונות תלויים שלטי מוטיבציה ברוח "מי שלא נשם אבק דרכים לא ישאף אוויר פסגות" או "התגבר והתנתק מהביטחון בסביבה המוכרת לך וצא ללמוד על העולם". והמורה נזכר במחקר שקרא פעם, ולפיו השפעתן של סיסמאות כאלה על הקורא "גדולה יותר ככל שמנת משכלו נמוכה יותר". יש גם תמונות של ישראלים זוכי פרס נובל על הקירות, אבל כצפוי, עם כל שגיאה אפשרית ובלתי אפשרית.
הסאטירה של ארד, בעצמו מורה לספרות ואזרחות בתיכון, בהחלט נשכנית וגם מקורית, מפתיעה ומצחיקה עד דיפרסיה. הכל כל כך מייאש ונורא מסביב, אז מה אתם רוצים, שנבכה? מערכת החינוך אולי גוססת, אבל היי, כולם צריכים למות מתישהו, לא? וחוץ מזה, מה כבר יש ללמוד ובשביל מה? הביאו את האנרכיה, ויאללה בלגן.
