כל מי שהזדמן לו לתת משוב לבוס בעבודה או למפקד בצבא יודע שזו חוויה מעט מביכה, אבל איזה מזל שאף אחד מאיתנו לא היה יועץ של נשיא ארצות הברית שצריך להגיד לו "מיסטר פרזידנט, ווי ניד טו טוק". אין אחד בעולם שמקנא כעת בשורת היועצים, המקורבים והסוקרים שצריכים להתלבט, בינם לבין עצמם ויחד עם הבוס שלהם, האיש החזק בעולם, האם עליו להמשיך?
העימות הנשיאותי הראשון, שנערך הלילה (4:00 שעון ישראל) התנהל יחסית על מי מנוחות, ולא שיחזר את מופע הטירלול של 2020 – המועמדים לא התפרצו לדברי יריבם (בין היתר כי המיקרופונים היו מושתקים), ורוב השיח היה על סוגיות מדיניות ובראשן הדברים שמעסיקים את הבוחר (כלכלה, הגירה, הפלות).
נתחיל במנצח של הערב, הנשיא לשעבר טראמפ – בהיעדר מילה אחרת, הוא היה ממלכתי. הוא התמקד במדיניות, "עלה להתקפה" על הנשיא המכהן בכל זווית אפשרית, ומיעט לרדת לפסים אישיים. הוא שמר על מסרים קצרים, פשוטים וממוקדים, בפרט בסוגיית ההגירה, אותה הצליח (בצדק) לקשור להכול – ליוקר מחיה, לביטחון אישי, לסמים, לסין, למצבם של יוצאי צבא. עבורו, זה winning issue – נושא מנצח. הוא גם הצליח לתת תשובות טובות יחסית בנוגע להפלות ("לתת את הסמכות להחלטות למדינות, אני נגד איסור פדרלי, תומך בהנגשת גלולות לביצוע הפלה") אחת מנקודות התורפה שלו, גם אם לא מדויקות (בין היתר טען ש-"הפלה אחרי הלידה", כלומר רצח של תינוק, מותרת במדינות מסוימות בארה"ב. זה כמובן לא נכון).
הנשיא ה-45 (ואולי גם ה-47) קצת הרס לעצמו עם מעט אמירות פרסונליות (השקר לפיו לא ניהל רומן עם כוכבת הפורנו סטורמי דניאלס, העלבון על חולשת חבטת הגולף של ביידן) או בנוגע לדמוקרטיה (חוסר הנכונות להתחייב לקבל את תוצאות הבחירות, ההתקפה על שלטון החוק והאשמת מערכת המשפט ברדיפתו) אבל בסה"כ, יש די קונצנזוס שיצא מנצח מהעימות הזה. היום, יותר מאי פעם, נראה שטראמפ קרוב לשוב לבית הלבן – לא רק בתור הנשיא היחיד (מאז גרובר קליבלנד בסוף המאה ה-19) שמכהן שתי קדנציות לא רצופות, אלא גם בתור הנשיא היחיד שהורשע בפלילים – ונבחר למרות זאת.
בה בעת, הנשיא ביידן יצא וידו על התחתונה – ראשית, בשעה שטראמפ הציף בעיות (אמתיות) אבל לא בהכרח שרטט פתרונות לעומק, ביידן כן ניסה להעמיק בנתונים, במספרים ובמדיניות. זה גרם לו להישמע יבש, כמעט משעמם, ולפרקים היה נראה שאפילו הוא משתעמם (הגם ובמחצית השנייה, קצת פחות). זה בלט בעיקר בדברי הסיכום של ביידן, שבחר לדבר על הורדת מחירים והצורך ב-"מיסים הוגנים" – לכאורה כדי לכוון לבוחר החציוני, מעמד הביניים, שיוקר המחיה הוא הנושא הקריטי עבורו, אבל בפועל מדובר בבחירת נושא שאינו מלהיב במיוחד.
אבל הבעיה האמתית של ביידן לא הייתה התוכן, אלא הביצוע, באופן שנובע ישירות ממצבו הפיזי – הוא לא הצליח "להמריא". הפנטזיה של כל תומכי ביידן הייתה שהוא יצליח לשחזר את הנאום המרשים ממצב האומה – אלא שהדברים שלו היו דומים יותר להקראת רשימת מכולת של עמדות, הצלחות ואתגרים שבכוונתו לפתור בעתיד. אפילו שהיו כמה נושאים שהרקורד שלו עליהם מראה שהם מטעינים אותו באנרגיה ומוציאים ממנו תשוקה, מישראל ועד ההסתבכות של בנו האנטר, ביידן נראה לכל אורך העימות מנומנם, חיוור, צרוד ולא מרוכז. הוא התבלבל לא פעם בין מספרים (מיליארד או טריליון), נושאים (בין נשים שנרצחו בידי מהגרים לבין נשים שמתו בעקבות סיבוך בלידה) ומסגור ("אנחנו תקפנו את מדיקייד", באופן שהזכיר לאחדים את האמירה מ-2015 של יו"ר האופוזיציה דאז יצחק הרצוג, לפיה "ישמור על נתניהו מאוחדת").
הטור הזה נכתב שלוש וחצי שעות אחרי שהסתיים העימות. בינתיים הספיקו גם יועץ הסקרים דיוויד אקסלרוד וגם פרשן הניו יורק טיימס תומאס פרידמן לקרוא לביידן לפרוש, הגם ושניהם לא היו נלהבים ממנו מלכתחילה. השיח הפרשני והפוליטי ער בנוגע לאפשרות שהוא יאלץ לעזוב. אפילו הסגנית קמאלה האריס, בריאיון לתקשורת שלא יכל להישמע פחות כמו "ההנהלה נותנת גיבוי למאמן", נאלצה להודות שהנשיא "התחיל חלש". ביידן, כדי לשמור על כבודו, אומר ש-"הייתי בסדר, קשה להתמודד עם שקרן", והקמפיין שלו כבר מיהר להודיע שהוא סובל מצינון – אבל הם יתקשו מאוד לבלום את ההתדרדרות.
החלטה על החלפת הנשיא היא אפשרית, ולמעשה ייתכן שזו הייתה אחת הסיבות לערוך את העימות בשלב כה מוקדם, עוד לפני הוועידה. אם ביידן היה מתעלה על הציפיות (שהיו נמוכות מאוד), ייתכן והיה משנה את תמונת הסקרים ואת המגמה. כיוון שהעימות נתפס ככישלון, הוא עוד יכול לפנות את מקומו.
החלטה כזו לא יכולה להיות "על הראש" של ביידן והיא תהיה חייבת להתקבל בהסכמתו. אבל אפשר כבר עכשיו להעריך שמכבש הלחצים יגבר משמעותית, בפרט מצד הממסד המפלגתי. למזלם של הדמוקרטים, על הקווים נמצאים שורת מועמדים חלופיים מכובדת למדי, הגם ולא חפה מאתגרים.
בין היתר: סגנית הנשיא קמאלה האריס נחשבת ליורשת הטבעית אבל היא פופולרית עוד פחות ממנו; שר התחבורה פיט בוטג'ג', "ילד הפלא" של המפלגה שכבר צבר ניסיון משמעותי במשרד גדול, הוא הומוסקסואל מוצהר ולא בטוח שאמריקה מוכנה לנשיא גיי; מושל קליפורניה גווין ניוסם הוא דובר רהוט וכריזמטי אבל נחשב שמאלני מדי, כזה שלא יוכל לנצח מחוץ למדינה כחולה; מושלת מישיגן גרטשן וויטמר פופולרית מאוד במדינת מפתח, אבל מזכירה לדמוקרטים את הטראומה של 2016 והחשש משוביניזם בחברה האמריקאית; מושל פנסילבניה ג'וש שפירו פרוגרסיבי מספיק כדי להביא את השמאל אבל לא מדי מכדי להבריח את המרכז, אבל אין לו מספיק ניסיון; ומושל קנטקי אנדי באשיר אמנם הצליח לנצח במדינה אדומה מובהקת, אבל כזו שאותה הנהיג אביו, סטיב באשיר, לפני פחות מעשר שנים.
כך או אחרת, השבועות שנותרו עד הוועידה הדמוקרטית (19 עד ה-22 באוגוסט, בשיקגו, אילינוי) יהיו מתוחים מאוד. בהיעדר הכרעה ברורה של הנשיא ועל אחת כמה וכמה אם הוועידה תהיה מפוצלת – אף מחנה לא ימהר להגיש ליריבו את המועמדות על מגש של כסף. לא מעט דם רע זורם בין קבוצות שונות במפלגה, וההיסטוריה מלמדת שוועידה מפוצלת משרתת את המפלגה היריבה.
ביידן פלסטיני חלש
מדיניות חוץ בכלל, והמלחמה בישראל בפרט, זכתה לחלק קטן יחסית לנושאים כמו כלכלה והגירה אבל גדול יחסית בהשוואה לעימותי עבר. שני המועמדים יישרו קו "ימינה" ולא ביקרו את ישראל או תקפו אותה, אלא דווקא התחרו ביניהם "מי ידידותי יותר לישראל": ביידן התגאה שעצר את מתקפת הטילים, קרא להשמדת חמאס ואף טען ש-"אנחנו הצלנו את ישראל". טראמפ תקף אותו על כך ששחרר כספים לאיראן ("בתקופתי הם פשטו רגל"), טען שביידן קורא לישראל לעצור במקום לסיים את העבודה וכמובן ש-"במשמרת שלי זה לא היה קורה". הוא אף האשים את ביידן בתמיכה בצד הפלסטיני עד ש-"הוא הפך לפלסטיני, לפלסטיני חלש" (בהמשך, באופן דומה, גם טען כי ביידן מקבל כספים מסין וכי "הוא מועמד מנצ'ורי").
התחרות על הקול הפרו-ישראלי מלמדת אותנו ששניהם מעריכים שיש יותר פוטנציאל נזק בלצאת נגד ישראל מאשר בלתמוך בה. למרות התגובות הסוערות למלחמה הסטטוס קוו על מעמדה של ישראל (מדינה די פופולרית בארה"ב) ושל הקהילה היהודית (על תורמיה) בארה"ב עדיין עומד.
